עכו במחשבותיי. איך אני אוהבת את העיר הזאת, היא נמצאת אצלי בטופ ליסט של הערים המגניבות בארץ. השוק, וחומוס סעיד, והריח של הים, והעיר העתיקה והדרכים הנסתרות בה. והפסטיבל, ברור. עכו אפילו סיפקה את אחת מהפדיחות הגדולות שלי: היינו בסיור כיתתי בשוק, ראיתי שמוכרים כאפיות, ושכחתי לרגע איך קוראים להן אז צעקתי: "היי, הנה כזה של ערבים!". סתם, נוסטלגיה.
בכל מקרה, אני תוהה על כל הדברים שהסתירו ממני בזמן שהסתכלתי במבט רומנטי על עכו. האם באמת בכלל הסתירו? זאת אומרת על פי תגובה אחת שקראתי: "הנהג הערבי שנכנס בכיפור לשכונה יהודית הוא גפרור שנפל לחבית של אבקת שריפה. אבל היתה אבקת שריפה." השאלה היא מה באמת גודל האבקת שרפה? בתור אחת שלא גרה בעכו, ולא כל-כך מתעניינת בחדשות רגילות (ואת הסיבה לכך כבר הסברתי) אני לא יודעת. האם זה אספסוף של פרובוקטרים (על פי חלק נרחב מהדעות - כן), או משהו נרחב יותר שלא מדברים עליו? לא יודעת.
אני בעד קיום הפסטיבל, כי אני לא חושבת שצריך להכנע לאגריסיביות.
הצטרפתי לקבוצת דו-קיום בפייסבוק, ובהמלצתן עסקתי זמן נרחב היום בלדווח על קבוצות גזעניות אחרות, אבל חשבתי מה זה יעזור? נניח ויסגרו את הקבוצה, הרי הם ילכו ויפתחו עוד אחת. זה רק השתקה. פתאום הרגשתי, "מי אני, מישהי שלא גרה בעכו דקה אחת, שתגיד לאחרים לחיות בדו-קיום?". אני נגד גזענות כמובן, אני פשוט חושבת שצריך לרדת לשורש של העניין הזה.
אבל עכו תשתקם. אני מאמינה בה. עיר כזאת מגניבה לא יכולה שלא.
 
אגב שיר שאני ועומר יהוה המצאנו על עכו בכיתה ט', על פי מנגינת "הכל פתוח" של דפנה דקל (?):
בית:
הייתי בכנרת אבל היא נמוכה
הייתי בחדרה אבל היא מסריחה
הלכתי לעכו, ראיתי ערבים
וזה מקום פשוט מדהים
 
פזמון:
דוכן שווארמה ונרגילה גם
חנות דגים ממש על שפת הים
וצב מחוץ (הערה: ראינו באותו יום צב נדרס, אחד הדברים היותר מזויעים)
פלפל חמוץ (לא היה לנו חרוז)
וילד שמרביץ לסוס (גם את זה ראינו באותו יום)
 
חוץ מזה, היינו היום במוזיאון ת"א, כל פעם שאני שמה אני נזכרת ביעוד האמיתי שלי, ליצור אומנות. זה כל-כך משחרר, הלוואי שכולם יצרו אומנות, זה יפחית את האלימות בעולם. הרבה זמן שאני נמנעת מלצייר באופן יותר מסור, אבל צריכה פשוט להשתחרר מהעכבות שלי, כי אם רפי לביא לקח קרש וכתב עליו "ראש" או משהו כזה, אז אני בטוח יכולה להרגיש חופשייה.
הרבה אנשים חושבים שאומניות או אוצרות גלריה הן מתנשאות כי הן כותבות את התיאורים של היצירה בשפה גבוהה ומפותלת, אבל העניין הוא שאי-אפשר אחרת, כי כדי להסביר משהו שאי-אפשר באמת לתפוס במילים, צריך למצוא לו פשרה ולתת הסבר מפותל ומורכב. האמת שאני מרגישה בדיוק ההפך, העולם שייך לדוברות השפה הבהירה ופשוטה ואילו אני כאומנית מרגישה שמפחיתים מערכי כי אני רואה דברים בצורה ויזואלית ואינטואיטיבית.

סתם קטע מפגר כשיצאנו מהמוזיאון: חיפשנו מקום לאכול (אני, אמאבא, אחותי ואחיינית שלי) והעלנו כאפשרות את "ארומה". לאחר כמה רגעים עברה מישהי עם כוס של "ארומה", אז אמרתי "תראו, היא הייתה בארומה!" ומאיזושהי סיבה לא ברורה כולן אמרו ביחד "אהההה...." חח, מה?

וגם עשו לי טריק מלוכלך: בסוף החלטנו על אהרוני בהרצליה. הזמנתי מרק פטריות, אכלתי, ופתאום הרגשתי טעם ישן ומוכר... חפרתי בתוך המרק... עוף! הגניבו לי למרק עוף! חח. (אני צמחונית, למי שלא יודעת).

אני ממש בקרוב אפרסם פוסט חושפני על התקופה שלי בשירות לאומי, being רחוקה כבר יותר ממנו, מה שמאפשר לי יותר להתמודד איתו. אני מאמינה שכלל שאהיה פתוחה יותר, כך יוסר הכישוף שהחמיר את הפרעת הריכוז שלי. פיזור הדעת שלי תמיד סיפק חומר קומי לסובבות אותי, העניין שעכשיו המצב חמור יותר וזה כבר לא מצחיק. אני מתחילה לחשוב על דבר אחד ובו זמנית על עוד דבר ועוד דבר וכך המחשבות הופכות להיות מכונית שמזגזגת בטירוף בין כמה נתיבים (לא אני המצאתי את המטאפורה הזאת) ואף פעם לא באמת מגיעה ליעד, כלומר לפואנטה.

יש קטע ב"הכל מואר" (ספר מדהים, אגב) שדי מדגים את זה:
"האוקראינים הם אלה שיגמרו אותנו! שמעת מה הם עשו בלבוב! (זה מזכיר לי את לידתי (נולדתי על רצפת הרבי, אתה יודע (האף שלי עדיין זוכר את התערובת של שליה ויודאיקה (היו לו פמוטים כל-כך יפים (מאוסטריה (אם אני לא טועה (או גרמניה)))))))"

אוקיי, לילה טוב לכולכן.

נכתב ב-31/08/08, שתיים בלילה:

"יש לילות שבהם הערפל של הציניות היומיומית מתפוגג וכל מה שנשאר זאת הידיעה הצלולה כבדולח

שאם אנו חושבות שנחמדות היא "מותרות לנאיביים" כנראה שאיבדנו את השפיות שלנו לחלוטין."

כל הסיבות כאן.

 (לתשומת לב האלו שבאו מ"הנושא החם": הפוסט מנוסח בחלקו בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים)

בעקבות ההצלחה הפנומנלית של לפני שנתיים גם הפעם אפנק אתכן, אלא שהשנה היה לי ממש קשה לבחור חמישה בלוגים עקב דרדור האיכות, ממש גירדתי בקושי כמה בלוגים שאני אוהבת. בכל זאת, הנה חמישה שעברו את הרף, שהמשותף להם זה שהם כותבים על מה שבאמת מעניין אותם והם לא ממסחרים את עצמם בדרכים לא כשרות. וגם שאני מכירה את כולם ברמה כזו או אחרת:

את מיטל, הידועה בשם מייפל, הכרתי במחנה היפים, היא יצירתית וחמודה, ואחת הבחורות המגניבות שפגשתי אי פעם. אני אוהבת את הכתיבה שלה כי יש בה משהו חי ושוקק.

אורן, הלוא הוא אורן מטר וזכור לחלקכן כההוא שחיפש את מורן, פתח בלוג בו הוא פורש את משנתו ותפיסת עולמו כשהמסקנה הסופית בכל פוסט היא "אל תהיו קונפורמיסטים". חמוד כזה.

לאסף יש הרבה דברים מעניינים להגיד. הגישה שלו לחיים היא שונה, חיובית, רוחנית, גם אם אני לא תמיד מתחברת אליה אני מעריכה אותה. חוץ מזה יש לו אחלה עיצוב.

[שטיפת מוח בשביל להחזיר את דרור לפעילים]

אז אם הוא היה בפעילים ב2004, דרור, הידוע כההוא משנות ה-50, עזב כבר מזמן את הנישה המצחיקנית, ועבר לנישה הבוגרת והמעניינת. וחוץ מזה יש לו עיצוב נחמד והרמוני, רשימת חמישים מילים שעושות לו משהו ובסוף גם כתוב "דבש, אני בבית". כאילו, מה, מה עוד אתן צריכות בשביל להשתכנע לקרוא את הבלוג שלו? לא לא, שאני אבין, איזו סיבה פאסבלי יש לכן לא לקרוא אצלו? הא. אתן פשוט לא יודעות מה טוב בשבילכן. אני כן יודעת: לקרוא את הבלוג של דרור.

[סוף שטיפת מוח בשביל להחזיר את דרור לפעילים]

כאמור היה לי קשה מאוד לבחור עקב דלות המבחר, אז אמליץ לכן על ארכיון נטוש, ולא סתם ארכיון, אלא הבלוג של אפרת! לחלקכן בקריאה ראשונה זה יראה כמו סתם עוד בלוג, אבל כשקוראים ברצף מבינים את הגאונות החמודה והאדישה של הבחורה הזאת. משפטים כמו: "אני אספר לכם על חלום שהיה לי. רגע, אני הולכת להביא בורקס. אוף היה רק עם תפוח אדמה." ופסקה בה היא מתארת בדרמטיות את מאורעות מלחמת לבנון השנייה ומסכמת ב"הקטיושות האלה מרעיבות אותי, אני רעבה. בא לי מג'דרה." אין, קלאסיקה. לא לפספס את פינת ליאור ממורמרת בה אני מככבת (אני לא מפספסת הזדמנות להלל את שמי ברבים).

תהנו. אל תרביצו לי אם לא אהבתן.

אני לא יודעת מה איתכן, לי קשה לדמיין מישהי צועקת בערבית: "היי פרנק, מה אומרים אחרי 600 מציצות?" (אני יודעת שהאייפי הזה גם ככה באנגלית, אבל, נו, תזרמו).

זה סתם פוסט ריכוזי על כל מיני תהיות ודברים שקרו לאחרונה.

איכשהו לשבת ב"חיפושית בקפה" גורם לך להרגיש שהכל יהיה בסדר. קפה טוב, קינוח טוב, שיחה טובה. אח"כ נהגתי, הייתה שקיעה יפה כזאת, האור שהיא יצרה היה נהדר וראיתי מראה רומנטי של זוג מתנשק באמצע הרחוב (למרות שאיכשהו זה די הרס כשצעקתי להם "oh yeah, spank that bitch!").

אני אכתוב את זה כי זה מצחיק אותי:

אני (מתארת ללוטם מסעדה מסוימת): היא כל-כך אייטיז, שכשאת נכנסת אליה את מרגישה כאילו את בתוך סצינה מ"אבא גנוב".

לפני כמה ימים נסעתי 130 עם יד אחת. אני פשוט לאט לאט נהפכת לגבר.

וברצינות, שוב יצא להתקל בהערות נחותות כלפי נהיגה של נשים, שכמו שכבר ציינתי פה בעבר (אני צריכה למצוא את הפוסט), לפי דעתי ההפך הוא הנכון. בכלל, איך תמיד מצחיק אותי שכשאני מדברת עם מישהי על כך שנהיגה מהירה זה מסוכן, ובמקרה היא אוהבת לנהוג מהר, היא חווה סוג של דיסוננס קוגניטיבי או פסיכו בלה בלה אחר ואומרת: "אבל גם לנהוג לאט מדי זה לפעמים מסוכן". עדיין אני מחזיקה בדעה שנשים נוהגות בהרבה יותר אחריות. אני חושבת שאני נוהגת באחריות (חוץ מהקטע שכתבתי למעלה, וזה שבאותו יום כמעט הרגתי אותי ואת דרור באיזור רמה"ש מחלף-גלילות. אגב, יצא לי לחשוב על זה שאם באמת דרור היה נהרג בתאונה בגללי, חלקים נרחבים מאיזור גוש דן היו רוצים לבצע בי לינץ'. לא נראה לי שזה היה הולך להם כי ברגע שהם היו מגלים שאני גרה בטבעון, הם היו תוהים איפה זה לעזאזל כי מבחינתם תחום השיפוט של מדינת ישראל נגמר באיזור נתניה).

אגב דרור, שחוץ מלהיות בטופ ליסט של האנשים המגניבים ביותר בארץ, הוציא ממני את יציאת ה"אני לא שומעת טוב" החמורה ביותר שהייתה לי:

דרור (לא זוכרת באיזה הקשר): יפה מאוד.

אני: מה? אמרת "השמנת"?

אני עדיין ממשיכה להיות נוסטלגית מסריחה, וכדי להוכיח לכן שאני לא לגמרי נרקיסיסטית קראתי היום את כל הבלוג של איילת. יש חן מסוים בכתיבה שלה, חן אדיש, עגמומי וחסר כל פוליטקלי-קורקט, אבל טוב נו, זאת איילת. הנה פוסט ועוד אחד שהצחיקו אותי (בשניהם אני מבליחה לרגע). זה גורם לחשוב על זה שהחיים שלי ושל אנשים שאני מכירה הם בעצם התחביב העיקרי שלי. יש ימים שאני תוהה איך אני אמצא נושאי שיחה עם אנשים אם אני לא מכירה בעל-פה מערכונים של מונטי פייטון, לדוגמא. אבל אני כן מכירה דיאלוגים מצחיקים או מעניינים שנכתבו בבלוגים, בפורומים ואייסיקיו כי קראתי אותם משהו כמו 4-5 פעמים (זה יותר רלוונטי לפעם, אבל עדיין). אני חושבת שאם נתעלם שנייה מהפן הסטוקרי והמלחיץ, היום הגעתי למסקנה שיש משהו מאוד נחמד וחברי בזה שאני מתעניינת בחיים של אנשים שאני מכירה. כאילו, למה לי בכלל להלל אנשים מפורסמים, סדרות, להקות, סרטים, אם אני מכירה אנשים כאלה מגניבים?

וזה מביא אותי לרעיון שחשבתי עליו לאחרונה, לכתוב ספר ולאגור את כל הדברים המצחיקים שאי פעם קרו בארץ, כלומר, לאנשים שאינם מפורסמים כמונו, ובקבוצת מיקוד של הדור שלנו. כי למה שכל מיני אנקדוטות נהדרות ואמרות מצחיקות יסיימו את חייהן רק בתוך גבולות הקליקה בה הן נוצרו? 

DX