הוא לא מגיע. לא, אני לא בהריון (אלא אם התעברתי ע"י כוחות עליונים כלשהם). זה משגע אותי, זה משאיר אותי בPMS תמידי.

אחותי שלומדת רפואה הציעה שאולי בגלל שעדיין יש לי אקנה (אני לא אוהבת את המילה חצ'קונים) יש לי בעיה הורמונלית, ואני חושבת שזה מסביר הרבה דברים כמו הנוירוטיות והרגישות יתר והעצבנות, אני ממש אשמח אם חלק גדול מזה זאת בעיה הורמונלית ולא פסיכולוגית כי יהיה הרבה יותר קל לטפל בזה, למרות שאני לא יכולה להתחמק מזה שהפחדים וכעסים הם בעיה פסיכולוגית. העניין הוא שיש שני גורמים: הפחדים והרגישות יתר, והם מזינים אחד את השני, אז אם נוריד גורם אחד בקלות יחסית, אז השני יוחלש, וזה יקל עליי.

אני מספרת לכן את זה, כי אני לא מספרת לאף-אחת אחרת. וזאת טעות, אני יודעת.

זה גם די ה state of mind שלי כרגע, אין לי כוח לכתוב על שום-דבר אחר, חוץ מזה שאני עוברת דירה, והרצפה מלוכלכת בגלל המעבר וזה משגע אותי! בא לי לבכות.

אני הולכת לעשות מקלחת לילית טובה.

עכו במחשבותיי. איך אני אוהבת את העיר הזאת, היא נמצאת אצלי בטופ ליסט של הערים המגניבות בארץ. השוק, וחומוס סעיד, והריח של הים, והעיר העתיקה והדרכים הנסתרות בה. והפסטיבל, ברור. עכו אפילו סיפקה את אחת מהפדיחות הגדולות שלי: היינו בסיור כיתתי בשוק, ראיתי שמוכרים כאפיות, ושכחתי לרגע איך קוראים להן אז צעקתי: "היי, הנה כזה של ערבים!". סתם, נוסטלגיה.
בכל מקרה, אני תוהה על כל הדברים שהסתירו ממני בזמן שהסתכלתי במבט רומנטי על עכו. האם באמת בכלל הסתירו? זאת אומרת על פי תגובה אחת שקראתי: "הנהג הערבי שנכנס בכיפור לשכונה יהודית הוא גפרור שנפל לחבית של אבקת שריפה. אבל היתה אבקת שריפה." השאלה היא מה באמת גודל האבקת שרפה? בתור אחת שלא גרה בעכו, ולא כל-כך מתעניינת בחדשות רגילות (ואת הסיבה לכך כבר הסברתי) אני לא יודעת. האם זה אספסוף של פרובוקטרים (על פי חלק נרחב מהדעות - כן), או משהו נרחב יותר שלא מדברים עליו? לא יודעת.
אני בעד קיום הפסטיבל, כי אני לא חושבת שצריך להכנע לאגריסיביות.
הצטרפתי לקבוצת דו-קיום בפייסבוק, ובהמלצתן עסקתי זמן נרחב היום בלדווח על קבוצות גזעניות אחרות, אבל חשבתי מה זה יעזור? נניח ויסגרו את הקבוצה, הרי הם ילכו ויפתחו עוד אחת. זה רק השתקה. פתאום הרגשתי, "מי אני, מישהי שלא גרה בעכו דקה אחת, שתגיד לאחרים לחיות בדו-קיום?". אני נגד גזענות כמובן, אני פשוט חושבת שצריך לרדת לשורש של העניין הזה.
אבל עכו תשתקם. אני מאמינה בה. עיר כזאת מגניבה לא יכולה שלא.
 
אגב שיר שאני ועומר יהוה המצאנו על עכו בכיתה ט', על פי מנגינת "הכל פתוח" של דפנה דקל (?):
בית:
הייתי בכנרת אבל היא נמוכה
הייתי בחדרה אבל היא מסריחה
הלכתי לעכו, ראיתי ערבים
וזה מקום פשוט מדהים
 
פזמון:
דוכן שווארמה ונרגילה גם
חנות דגים ממש על שפת הים
וצב מחוץ (הערה: ראינו באותו יום צב נדרס, אחד הדברים היותר מזויעים)
פלפל חמוץ (לא היה לנו חרוז)
וילד שמרביץ לסוס (גם את זה ראינו באותו יום)
 
חוץ מזה, היינו היום במוזיאון ת"א, כל פעם שאני שמה אני נזכרת ביעוד האמיתי שלי, ליצור אומנות. זה כל-כך משחרר, הלוואי שכולם יצרו אומנות, זה יפחית את האלימות בעולם. הרבה זמן שאני נמנעת מלצייר באופן יותר מסור, אבל צריכה פשוט להשתחרר מהעכבות שלי, כי אם רפי לביא לקח קרש וכתב עליו "ראש" או משהו כזה, אז אני בטוח יכולה להרגיש חופשייה.
הרבה אנשים חושבים שאומניות או אוצרות גלריה הן מתנשאות כי הן כותבות את התיאורים של היצירה בשפה גבוהה ומפותלת, אבל העניין הוא שאי-אפשר אחרת, כי כדי להסביר משהו שאי-אפשר באמת לתפוס במילים, צריך למצוא לו פשרה ולתת הסבר מפותל ומורכב. האמת שאני מרגישה בדיוק ההפך, העולם שייך לדוברות השפה הבהירה ופשוטה ואילו אני כאומנית מרגישה שמפחיתים מערכי כי אני רואה דברים בצורה ויזואלית ואינטואיטיבית.

סתם קטע מפגר כשיצאנו מהמוזיאון: חיפשנו מקום לאכול (אני, אמאבא, אחותי ואחיינית שלי) והעלנו כאפשרות את "ארומה". לאחר כמה רגעים עברה מישהי עם כוס של "ארומה", אז אמרתי "תראו, היא הייתה בארומה!" ומאיזושהי סיבה לא ברורה כולן אמרו ביחד "אהההה...." חח, מה?

וגם עשו לי טריק מלוכלך: בסוף החלטנו על אהרוני בהרצליה. הזמנתי מרק פטריות, אכלתי, ופתאום הרגשתי טעם ישן ומוכר... חפרתי בתוך המרק... עוף! הגניבו לי למרק עוף! חח. (אני צמחונית, למי שלא יודעת).

אני ממש בקרוב אפרסם פוסט חושפני על התקופה שלי בשירות לאומי, being רחוקה כבר יותר ממנו, מה שמאפשר לי יותר להתמודד איתו. אני מאמינה שכלל שאהיה פתוחה יותר, כך יוסר הכישוף שהחמיר את הפרעת הריכוז שלי. פיזור הדעת שלי תמיד סיפק חומר קומי לסובבות אותי, העניין שעכשיו המצב חמור יותר וזה כבר לא מצחיק. אני מתחילה לחשוב על דבר אחד ובו זמנית על עוד דבר ועוד דבר וכך המחשבות הופכות להיות מכונית שמזגזגת בטירוף בין כמה נתיבים (לא אני המצאתי את המטאפורה הזאת) ואף פעם לא באמת מגיעה ליעד, כלומר לפואנטה.

יש קטע ב"הכל מואר" (ספר מדהים, אגב) שדי מדגים את זה:
"האוקראינים הם אלה שיגמרו אותנו! שמעת מה הם עשו בלבוב! (זה מזכיר לי את לידתי (נולדתי על רצפת הרבי, אתה יודע (האף שלי עדיין זוכר את התערובת של שליה ויודאיקה (היו לו פמוטים כל-כך יפים (מאוסטריה (אם אני לא טועה (או גרמניה)))))))"

אוקיי, לילה טוב לכולכן.

זה לא יפה, נכון. אבל אני, בניגוד לחסרי האינטיליגנציה הרגשית אתן לעצמי לשחרר את הכעס. אז אני מתנשאת קצת. מותר לי טיפה, וזה יותר מעניין מאשר להתנשא מעל בורות של אנשים או חוסר אינטיליגנציה שכלית.

אני הכי שונאת שאומרים לי "אל תבכי", ולא בצורה החמודה שמנסה לעזור, אלא בצורה שממש אוסרת עליי לבכות. קודם כל אל תתערב במה שאני עושה, אידיוט, דבר שני, זה שעברת חינוך דכאני בו לא לימדו אותך כלום על ויסות רגשות זאת לא בעיה שלי. לא בעיה שלי שאתה לא מבין שלבכות עוזר להשתחרר ולהתרכז, אז תהיה בשקט, נכה.

וכל מיני אנשים שצריך להסביר להם דברים שבסיסיים לי.. לייק, פאקינג גאד. מאופיין בעיקר אצל בעלי כרומוזום Y ויושבי אזור המרכז.

וכל המדחיקים למיניהם. ואז כשהכל מתפוצץ להם בפנים הם מתפלאים. כאילו, מה?! מה ציפית שיקרה?

תוספת: והמתנשאים למיניהם שכל הזמן עסוקים בחישובים מי יותר טוב ממני ומי פחות טוב ואחר-כך מתפלאים למה אף אחד לא קרוב אליהם.

פשוט טפשות אמיתית.

טוקבקים. זה פשוט דבר כל-כך צפוי. כל ההתנהלות היא קונפורמיסטית וצפויה. יש כתבה, יש את התגובות הצפויות והמקובלות, רק תוסיפו קמצוץ של אגרסיביות כי הרי הכל בעילום וא/נשים מרשות לעצמן. תמיד יש את ההיא, התגובה האחת לחמישים שמביעה דעה לא מקובלת. תמיד אח"כ יש עליהום עליה.

זה מזכיר לי את הטוקבקים שהיו במלחמה. זה פשוט זעזע אותי, איך א/נשים מסוגלות לאבד את הצפון (תרתי משמע..). אני כל הזמן תהיתי איך אני, שבאמת נמצאת בסכנה ושחוטפת קטיושות (אמנם שתיים וחצי, אבל עדיין), מסוגלת להמשיך להחזיק בדעות שלי במתינות ולא להכנס לטירוף של "יש מלחמה, בואו נתעלם מכל דבר אחר" (חוץ מהפעם ההיא שבה הייתה אזעקה מוקדם בבוקר וחשבתי "לא אכפת שימחקו את כל דרום לבנון". אבל מצד שני, אף אחת היא לא בדיוק קרן שמש אמפטית ב6 בבוקר),לעומת אחרות שלא חטפו קטיושה אחת ומסוגלות לכתוב טוקבקים מלאי טירוף ושנאה. אבל זה מחזיר אותי למה שכתבתי למעלה. זוכרים את "הקונצנזוס"? אז זה פעל יפה מאוד בטוקבקים. התגובה ההיא הלא מקובלת האחת למאה? אז זה היה אחת ל200. אם בכלל. 

זה פשוט מזעזע אותי. אין לי דרך אחרת לכתוב את זה. 

עסקתי בחמש וחצי שעות האחרונות בקריאת הבלוג שלי, ואפילו לא סיימתי חצי. ככה זה חומר של 4 שנים.

אלו היו חמש וחצי שעות מלאות בהתפרצויות צחוק מול המחשב, ובגעגועים. ידעתי לכתוב טוב פעם.

אני מרגישה תחושה הזויה עוד מאתמול כאילו חזרתי לכיתה י"ב. כאילו עוד שנייה אני מרימה לאפרת טלפון ומנהלת איתה שיחה כזאת, ואני כבר ממש לא יכולה לעשות את זה היום כי אפרת היא זונה בוגדנית.

כאילו כל השנתיים האחרונות לא קרו: השירות לאומי, החרדות, הבדידות ההדרגתית, ההתבגרות.

ודווקא בגלל שהפופולריות של הבלוג ירודה מאי פעם, קוראים פה אולי 5 אנשים ואני יכולה לשמוע את ההד של עצמי פה, אני אעשה פוסט סיכום שאותו הבטחתי בשלוש שנים הראשונות ולא קיימתי, בו אני אוספת כל אייטם שהוא מצחיק או משמעותי, כדי שלא תצטרכו חס וחלילה ללכלך את הידיים שלכם בנבירה בארכיון.

הנה ספתח, לא הפוסט הטוב ביותר, אבל אחד המצחיקים והדעתניים (במיוחד הקטע עם השואה).

ממה שהתרשמתי עד כה השנה הראשונה מתחילה חלש, עמוסה בבדיחות פרטיות, למרות שפה ושם יש פוסטים משמעותיים. ומה שמביך אותי בה זה שאני כותבת עם הרבה סימני קריאה וצועקת בוולגריות על אנשים בתגובות הערות הזויות כמו "אני זונת סאדו קטנטנה". אני חושבת שכתבתי עם הרבה סימני קריאה כדי לצחוק על אנשים שכותבים עם הרבה סימני קריאה (בכלל, הבלוג נפתח כפרודיה על הפריקיות ששלטו אז בישרא), אבל עדיין.

השנה שלאחר מכן, משתפרת, מלאה ביציאות מצחיקות, ולקראת סופה יש כמה פוסטים משמעותיים שכתובים לפי דעתי ברמה גבוהה.

בקריאה רצופה פתאום הבנתי כמה הנושא של מתחים בין קבוצות מסוימות (ימניות ושמאלניות למשל), שמצא לעצמו ביטוי דרך הומור על המתח בין אשכנזיות ומזרחיות, היה משמעותי בשבילי. במילים פשוטות, יש כל-כך הרבה בדיחות שמגחיכות, או לפחות מנסות להגחיך, אליטיזם אשכנזי. 

ואני אשכנזיה לחלוטין, כן?

לגמרי דברים מעניינים יהיו פה.

אני הרוגה מעייפות.

לילה נהדר.