(לתשומת לב האלו שבאו מ"הנושא החם": הפוסט מנוסח בחלקו בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים)

בעקבות ההצלחה הפנומנלית של לפני שנתיים גם הפעם אפנק אתכן, אלא שהשנה היה לי ממש קשה לבחור חמישה בלוגים עקב דרדור האיכות, ממש גירדתי בקושי כמה בלוגים שאני אוהבת. בכל זאת, הנה חמישה שעברו את הרף, שהמשותף להם זה שהם כותבים על מה שבאמת מעניין אותם והם לא ממסחרים את עצמם בדרכים לא כשרות. וגם שאני מכירה את כולם ברמה כזו או אחרת:

את מיטל, הידועה בשם מייפל, הכרתי במחנה היפים, היא יצירתית וחמודה, ואחת הבחורות המגניבות שפגשתי אי פעם. אני אוהבת את הכתיבה שלה כי יש בה משהו חי ושוקק.

אורן, הלוא הוא אורן מטר וזכור לחלקכן כההוא שחיפש את מורן, פתח בלוג בו הוא פורש את משנתו ותפיסת עולמו כשהמסקנה הסופית בכל פוסט היא "אל תהיו קונפורמיסטים". חמוד כזה.

לאסף יש הרבה דברים מעניינים להגיד. הגישה שלו לחיים היא שונה, חיובית, רוחנית, גם אם אני לא תמיד מתחברת אליה אני מעריכה אותה. חוץ מזה יש לו אחלה עיצוב.

[שטיפת מוח בשביל להחזיר את דרור לפעילים]

אז אם הוא היה בפעילים ב2004, דרור, הידוע כההוא משנות ה-50, עזב כבר מזמן את הנישה המצחיקנית, ועבר לנישה הבוגרת והמעניינת. וחוץ מזה יש לו עיצוב נחמד והרמוני, רשימת חמישים מילים שעושות לו משהו ובסוף גם כתוב "דבש, אני בבית". כאילו, מה, מה עוד אתן צריכות בשביל להשתכנע לקרוא את הבלוג שלו? לא לא, שאני אבין, איזו סיבה פאסבלי יש לכן לא לקרוא אצלו? הא. אתן פשוט לא יודעות מה טוב בשבילכן. אני כן יודעת: לקרוא את הבלוג של דרור.

[סוף שטיפת מוח בשביל להחזיר את דרור לפעילים]

כאמור היה לי קשה מאוד לבחור עקב דלות המבחר, אז אמליץ לכן על ארכיון נטוש, ולא סתם ארכיון, אלא הבלוג של אפרת! לחלקכן בקריאה ראשונה זה יראה כמו סתם עוד בלוג, אבל כשקוראים ברצף מבינים את הגאונות החמודה והאדישה של הבחורה הזאת. משפטים כמו: "אני אספר לכם על חלום שהיה לי. רגע, אני הולכת להביא בורקס. אוף היה רק עם תפוח אדמה." ופסקה בה היא מתארת בדרמטיות את מאורעות מלחמת לבנון השנייה ומסכמת ב"הקטיושות האלה מרעיבות אותי, אני רעבה. בא לי מג'דרה." אין, קלאסיקה. לא לפספס את פינת ליאור ממורמרת בה אני מככבת (אני לא מפספסת הזדמנות להלל את שמי ברבים).

תהנו. אל תרביצו לי אם לא אהבתן.

שלומי לא טוב.

ובכל זאת כהובטח בפוסט הקודם, הנה קישורים. אותי הם מספקים, ולמרות זאת, אם יש לכם עוד שקשורים לנושא לא רק לאנורקסיה אלא כל מה שקשור לשנאה וניכור עצמי אני אשמח לקבל בתגובות.

המציאות? תחשבו שוב.
פורם שמנות ויפות - חלוצות בתחום! יש הרבה מה ללמוד מהן
שוב קישור לפוסט המדהים על ההגדרה שלה להפרעות אכילה
הפוסט שלי על שנאה עצמית
הכתבה ההוליסטית על הרזיה טבעית ובריאה
למה שונאים שמנים - במובנים היסטוריים ופילוסופיים

אני מתנצלת אם שלחתם לי משהו למייל ולא עניתי, כי כבר חודשייים לא פתחתי אותו.

וזהו, אני נחה קצת מאקטיביזם קונקרטי. אני מרגישה מיובשת ומדוכאת ובודדה, כל הזמן כואב לי הראש, ומה שמשעשע זה שכל הזמן אני מדברת על להמנע מאנורקסיה, כשאני בזמן האחרון פשוט מוותרת על ארוחות מרוב מצב רוח רע, מה שכמובן מחמיר את המצב כי כידוע האוכל משפיע על המוח והכל. היה לי אפילו בולמוס, מה שמצחיק שזה היה בולמוס בריא: ב-12 בלילה אכלתי מול "רן וסטימפי" סנדביץ'משני פרוסות טוסטים מקמח מלא, אבוקדו, עגבניות, צנונית, שמנת וקטשופ, מה שבולמוסי זה אכלתי אותו פעמיים. אין, אני מצחיקה את עצמי.

טוב, נו.

מהפכות בבלוג לא שוות הרבה, אבל הפעם זה יהיה שווה את זה (מה?)

מ

הנה קטע שכתבתי בזמן שהכנתי את הפוסט הזה. והוא כבר לא רלוונטי אבל בכל זאת אפרסם אותו.( יש כל-כך הרבה קטעים שאני כותבת, אבל לא מפרסמת.)

"היום המכונת כביסה ממש הגזימה, עד שאפילו אני שמתי לב לזה. חשבתי שעוד רגע היא תצמיטח רגליים, תדפוק איזה משפט קאלט מ"רן וסטימפי" ותצא מהדלת.
אוי היום בבוקר הייתי כל כך עייפה, היה לי טסט פנימי (עברתי, אגב), אמא שאלה אותי כמה עולה האגרה של הטסט ועניתי לה "כן..." עייף ואיטי."

אוי זה כזה בסגנון סיפורי בץ..חיחי.

זהו, מעכשיו אני אעדכן הרבה יותר הכל יהיה יפה יותר, ולמרות שאני מדוכאת אל תדאגו I'm a survivor כמאמר דסטניז צ'יילד, יש צרות גדולות יותר כמו סיסטיק פיברוזיס ושומה ענקית (רציתי לכתוב משומה דנה כץ).

מחר אני נוסעת לשבוע, כך שאני לא אעדכן. אני לא רוצה לומר לאן אני נוסעת מטעמי פרנויה. אבל בואו נגיד ש:

א. המקום לא בטווח של הקטיושות, כך שיש לי שבוע מבורך של שקט.

ב. אני אהיה טבעונית.

ג. אני בטוח אבכה לפחות פעם אחת.

ואתמול היינו ברוקי, הפעם אני ממש שמחתי לבוא בלי קשר לאיך הרגשתי שמה, כי להתאוורר מהאווירה פה הוא משהו מבורך בכל מקרה. אפילו איילת באה, וכזכור לכולנו איילת ממש סבלה ברוקי מרץ (אין לי כוח לקשר, תסתכלו ב"הם."), זאת אומרת שמאוד, אבל מאוד משעמם לנו פה.

היה ממש מצחיק ברוקי, ועצוב, כי אני לא אראה את דרור יותר בחיים שלי, כי הוא הולך למות במודיעין. כשאני אחזור אני רוצה לעשות פוסטרוקי (סוף סוף יש לי תירוץ טוב לא לעשות אותו) anniversary שנה (כן כן), שיהיה מוקדש למופע הנודד של אורן ודרור, כי לא יהיה יותר <בוכה במקלחת בעת חיתוך ורידים>.

אני רוצה להמליץ על שיר "in the year 2525" (לא זוכרת מבצע), כי זה שיר מגעיל, שנזכרתי בו אתמול בעת שנסענו באוטו השטן של תמר, הנוטה לפתוח חלונות באופן עצמאי.

חגי מטר רולז,

DX

פחדנים

יאללה, מילים אחרונות על המלחמה הזאתי: אין דבר כרגע שיותר מרתיח אותי מזה שקוראים לאנשים שיוצאים מהצפון "פחדנים". אני מתערבת איתכם שחצי מהאנשים שאומרים את זה יושבים להם במזגן בת"א רגל על רגל בלי יכולת להבין מה באמת קורה פה (טוב, האמת שגם אנחנו יושבים פה במזגן רגל על רגל, אבל נו, תשתפו פעולה). עיר שמופגזת קשות – איזו טענה לגיטימית כלשהי יש בשביל כן להישאר שם? כן, נישאר כדי שהעורף יהיה חזק, (יותר נכון מילות קוד ל"העורף יסתום את הפה"), עדיף למות על עיקרון מטופש מאשר לשמור על החיים שלך ועל החיים של המשפחה שלך. לכו תבינו מכוערי נפש.

אני מפחידה ילדים קטנים

כשהיינו בים המלח, שיחקנו קצת סנוקר באיזה אולם קטן ומסכן עם עוד משחקים לילדים. כשהתחלנו לשחק, התקבצו לידנו כל מיני ילדים קטנים וממש ליטרלי נדחפו והסתכלו עלינו ללא שום יכולת לפרטיות מצדם. ראיתי שאמא שלי מוטרדת מנוכחותם של הבנדיטים, אז אמרתי להם "אממ..אתם מוכנים לא להסתכל עלינו?" והם מצידם ענו ב"למה??למה לא להסתכל ??" והמשיכו להיות מעצבנים ולהסתכל. אני עניתי להם בנונשלנטיות את התשובה שמעכשיו אענה לכל אחד שיעצבן אותי: "כי זה מוזר". והם התחילו להגיד "למה?? למה מוזר??" ואז אמרו בינם לבין עצמם "למה היא אומרת מוזר??", אבל מסתבר שהתשובה הזאת ממש פגעה בדימוי העצמי הממילא נמוך שלהם והם הלכו.

אני נזק

אתמול הייתי אצל אפרת ושברתי לה בטעות את הפסל של האישה המרוקאית שיש לה על המדף. האמת שלא עשיתי הרבה כדי שזה יקרה, פשוט הזזתי קצת את המאוורר לכיווני, אבל החוט שלו הזיז את האישה והיא נפלה והפילה איתה עוד הרבה דברים. זה היה נורא לא צפוי, אתם מבינים? אוף, זה היה יותר מצחיק אם הייתם  שם.

כמו בשואה

לוטם סיפרה לנו חויות ראשונות מהצבא, כמו למשל שאסור לאבד ציוד של הצבא אחרת אתם "עולים על מת"ש", מה שיוצר מכת גניבות, כל אחת גונבת משנייה, ואז עושים מסדר ומי שאין לה ציוד "מעלים אותה על מת"ש". זה ממש הזכיר לי את השואה.

זאתי שתקועה ב2003

בימים האלה, מכיון שאסור לנו לצאת מהבית, אני מתפדלאת ועוסקת בפעילויות indoors, כמו לטפח אובססיות שכוללת לזכור את מספרי הכבישים של הארץ, ולקרוא את הבלוג של דרור פעם נוספת מהתחלה עד הסוף. כולל תגובות. האמת שיש לי גם בלוגים אחרים בתכנון, כמו מימס ועמית אלמנה, אבל בבלוג של דרור אני כבר יודעת מה צפוי לי. מה שכיף בלקרוא שוב זה לראות את התהליך שאיך שהוא נהיה ציני ומרושע ואוסף לאט לאט עדר גרופיות נאמן, אבל מה שעוד יותר כיף זה החודשיים הראשונים של הבלוג, לפני שהוא כתב בצורה "צינית וארסית", אלא סתם כתב על עצמו, כי זה פשוט כל כך כל כך חמוד! יש שמה כל מיני סיפורים כמו "הלכנו לבנק ואז חיכינו ממש הרבה זמן בבנק" או "אני עובר ליד ילדים שגדולים ממני ואז הם צוחקים עליי", ואיך בא לי לחזור אחורה בזמן לשנת 2003, למצוא את דרור ואז לצבוט לו הלחי ולעשות "ווג'י-ווג'י-וו!".גם מעניין לקרוא תגובות של אנשים תמימים מפעם שלא הבינו איך לתפעל את ישראבלוג. מה גם שהרהורים על 2003 גורמים לי להרגיש זקנה. Damn, אני כל כך זקנה.

הארה

נכון הפרסומת לפלאפון עם הקו טלפון לעידוד העם (בסדר, אני בטבעת "לא רואים טלויזיה", אבל אני לא מנותקת מהעובדה שרואים פה 24 שעות ערוץ שתיים) אז המוזיקה ברקע זה בעצם עיבוד מוזר לשיר "לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה".

בא לי

בא לי סאדו מתון.

וממש בא לי לראות "פרנהייט 9/11", אבל ממש.

תעזרו לבע"ח

יוזמה יפה בקשר לאיסוף חיות מצפון. תעבירו הלאה.

שנתיים לבלוג

אה, כן, ויש השנתיים לבלוג (כן, אני עושה רושם נורא משכנע בזה שלא אכפת לי מזה), ואין לי מה לכתוב על זה, זה בלוג מכוער, צריך להרוג אותו כמו שצריך להרוג את כל הערבים וזה. מה שמצחיק שבכלל לא תכננתי שהבלוג ישאר כל כך הרבה זמן, זה בכלל התחיל בתור בלוג פארודיה על הפריקים ששלטו פה בימים ההם וחשבו שהם מי יודע מה מתוחכמים או חכמים אם הם באים מהתרבות האשכנזית ויודעים כמה מילים שמסתיימות ב"יזם". אני זוכרת את הפוסט שבזכותו הבלוג נעשה אישי, (אבל אני לא אפנה אליו את התשומת לב מסיבות שלי) ומאז הוא מתנדנד בין האישי ללא אישי, ונשאר אחד מהבלוגים הכי חסרי קונספט בישרא. מה שכן נשאר פה זה אלמנט האבסורד, חלק הבינו את ההומור וחלק לא, חלק מצחיק וחלק לא, זה לא כזה משנה לי, כי אני לא מתפשרת על האמת האומנותית שלי (ועוד שטויות של שמאלנים). ובכל זאת: יש הומור שזה אבסורד לשם אבסורד, ויש הומור שעושה סאטירה בעקיפין מכל מה שמעצבן אותי, כמו תרבות הכוחנות והשנאה העצמית, אבל הכי כיף לרדת התרבות האשכנזית, ויותר כיף לי בתור מישהי שבאה מהתרבות הזאת. (ועכשיו אתם אמורים לשאול: (are you one of those self-hating ashkenazis? לא, אני לא שונאת את התרבות הזאת, להפך, אני ממש אוהבת אותה, אבל זה לא סותר את שיש לי ביקורת כלפיה. אני צריכה לעשות פעם פוסט על זה. יע, צריכה לעשות על זה פעם פוסט.

והמסתורין מתגלה לקוראים החדשים שלא היו פה לפני שנתיים : DX זה פרצוף של כיסא כועס כמסתכלים עליו מימין לשמאל.

ואני כבר לא כל כך אוהבת את alice in chains,

DX

.נ.ב

אם מישהו יכול בבקשה לצטט לי משהו מהבלוג של אפרת, או להגיד אולי למה אני לא מצליחה לצטט זה יהיה נחמד.