יום שבת 22:54

"אני פה ואני עייפה.

כל היום הסתובבתי בבית, מחפשת משהו לעשות והרי יש כל-כך הרבה שאני רוצה לעשות, לכתוב קטעים וסיפורים ולצייר ציורים סוריאליסטיים, לתפור את הראסטות, לעצב את החדר, לגבות את כל היצירות שלי, להכין תליוני קמעות, לסיים את השוט זנבות, להכין מסננת בשביל לסנן קומפוסט, ולכתוב את המאמרים. לכאורה לא חסר לי מה לעשות, אבל לא נעים לי להגיד: מכל מיני סיבות אני מאוימת מהרעיונות שלי. אני לא אכנס לכל הסיבות אבל זה גורם לכך שכבר חודשים אני מסתובבת בבית מחפשת שמשהו אחר יספק לי עניין כדי שאני אוכל להתחמק ממה שאני באמת רוצה. ואני יודעת מה יקרה בסוף: שוב אני אקרא משהו מעצבן בעיתון (זה תמיד קורה), שוב אני אראה איזו תוכנית צינית ומדכאת בטלויזיה, שוב אני אחפש משהו באינטרנט ולא אמצא.

בכל מקרה לקראת הערב החלטתי שדי זהו אני מתחילה את המאמרים, כדי שסוף-סוף אני לא אצטרך לשמוע ערבוביה של נאומים נלהבים בתוך הראש שלי בלי סדר והגיון ולהשתגע. לצערי, גיליתי שאחד מהדברים שאני מאוימת מהם התממש: זה לא כיף. אבל ממה שהספקתי עד עכשיו התוצאה מרצה אותי ונראית יפה, ואם זה יתן לי שקט נפשי לראות את תפיסת העולם שלי על נייר, אז אני אשקיע.

יום חמישי בערב היה פשוט מעולה, פעם ראשונה שהרגשתי אנושית בשנה המגעילה הזאת. אני ולוטם הלכנו לחגוג את שחרורה מצבא הזנות לישראל ב"חיפושית בקפה", היה אוכל טוב (כפיצוי על טראומת הפיצה מ"גרג") ושיחה מעולה (לוטוסית, חולה עליך) שתוכנה מצונזר. גיליתי שקצף של שוקו זה דבר מענג במיוחד. היה ירח מלא, וזה מספיק כדי לספק אותי.

לאחר מכן דרור ואורן התקשרו, וזה שימח אותי, אפילו שהעלבתי את אורן קשות וזכיתי לניתוק בפרצוף  (מה? זה לא כאילו שידעתי שיש לו לב או משהו (סתם, סתם)).

ביום שישי התעוררתי מחלום טראומתי במיוחד שבו מסתבר רודפים אחריי מכל מיני סיבות, בין היתר בגלל נטייתי לבדס"מ ועוד כל מיני רגישויות שיש לי. נוירולוג התקשר אליי, אז היה כתוב בענק "נוירולוג" על הפלאפון, והוא ניסה לדבר אליי בצורה כאילו נחמדה כדי לשנות אותי וכשאמרתי לו "לא, לא רוצה!" הוא שתק שתיקה מאיימת כזאת. זה לא היה טוב, מה שהיה טוב זה להתעורר, למרות שתחושה שלי גם בחיים האמיתיים היא די דומה."

את זה כתבתי אתמול, ואני אשחרר את זה כחלק ממדיניות פרסומי הטיוטות, אפילו שזה נראה לי חושפני מדי  וארוך מדי עכשיו. ככה זה תמיד, אני כותבת משהו וזה נראה לי מגעיל אחרי יום.

חזרתי לפייסבוק, זאת אומרת שחזרתי לכלות את ימיי בשעות של התעסקות באפליקציות חסרות טעם. אבל זה כיף.

יום ראשון הוא תמיד אפרורי ומדכדך, אבל עוד ארבעה ימים אני מפסיקה רשמית לצעוק על ילדים, אז יאי לי!

זהו זה,

לילה טוב לכם.

תחילת יולי - אני ממשיכה להשתגע בגלל חוסר היכולת שלי להחליט מה לעשות עם הצבא. אני ממשיכה להיות פרנואידית.

06/07 - ישיבה בכאמל עם נועם הבן, לוטם, איילת, ויקי, אפרת, ועוד מלא אנשים רנדומליות. עושים פיקניק, קר?, שיחות נפש, אני מקריאה מהספר האדום שלי. מגלים גן משחקים מגניב. 4:00 בבוקר מוכרזת כ"שעת הקקי", כלומר השעה בה מספיק עייפות כדי שההומור יהיה נמוך במיוחד. אני נופלת וכולן צוחקות עליי . אני כותבת בספר האדום ונועם מחקה את בקול רם את צורת הכתיבה שלי, אני נקרעת מצחוק. נועם אומר שכשנפלתי הייתי צריכה לצעוק "הפור נפל!!" וכולן נקרעות מצחוק. נועם הכי מצחיק בעולם. ראינו ב3:00 בבוקר שני ערסים הולכים יד ביד ומחזיקים מטרייה לבנה. ראיתי ברכבת לשם את משה רבנו.

10/07 - ניגשת למבחן תאוריה (נהיגה) ועוברת פעם ראשונה.

12/07 - בלבנון נחטפים שני חיילים, כולן כועסות מאוד מאוד איך זה יכול לקרות? איך זה יכול לקרות? אני איילת אפרת ולוטם
יושבות ב"גרג" בערב. אוכלות וצוחקות. לאחר מכן יושבות על הספלים ליד הדשא, צוחקות עוד, אפרת הולכת, לוטם מדברת על זה שהיא כן תתגייס לצבא, כדי שהיא תלמד להתמודד עם דברים. (צונזר)

13/7 - טילים נופלים בנהריה. אני אומרת לנועם הבן שלא נוח לי לנסוע אליו לכרמיאל בידיעה שהמלחמה קרובה לשם. הוא אומר בנימה מזלזלת כלשהי שלא צריך לפחד בצהריים חששותיי מתממשים: מג'דל כרום הקרובה לכרמיאל מופצצת. אני לוטם ואפרת מפסידות הופעת ג'אז של נועם המלחמה מתקרבת אלינו בקצב איטי אך בטוח אמא יושבת במטבח עם האטלס הישן וצוחקת צחוק לחוץ ואומרת שאם הם יפציצו בקריית אתא ניכנס לממד. בערב נופל טיל בסטלה מאריס בחיפה.

15/7 - המשפחה מכרמיאל מתארחת אצלנו, ילדים קטנים מתרוצצים אצלנו בבית אורן מזכיר לי להרשם למחנה היפים ומשחק איתי פול באייסיקיו ומצחיק אותי. בלילה אני מתפללת לאלוהים הלא קיימים: "בבקשה בבקשה תעשה שלא אמות לפחות עד אחרי המחנה".

הוא מסדר רוקי מאי-אוגוסט הכיפיים. אולי אני לא זוכרת הכל כי אין לי פוסטרוקי מסודר.

"אבל הם אנרכיסטים!" צעקתי כשאסף וגיא רצו שאכנס בכל זאת לבפניםשל ולא אשאר בחוץ עם אי אלו רמתשרוניקים. מעניין כמה הייתי רעה באותו יום, מה שכן הייתי מאוהבת.

נטע נתנה לי פרוספקט של "המחנה האלטרנטיבי" (מחנה ההיפים כפי שצוין כאן בעבר). דיברנו. היא קשורה ל"אנרכיסטים נגד הגדר" ובאותו זמן רציתי להציע להם את הפרויקט שלי בעיצוב (שנעשה עליהם ,להזכירכם), חשבתי "פאק,מושלם!" כי באותו לא אני ולא יורם מצאנו דרך לתקשר איתם. היא אמרה לי לשלוח לה את הדוגמאות והיא תשלח אליהם (בסוף היא שכחה מזה, אגב). דיברתי איתה על זה שאני רוצה להיות טבעונית אבל מפחדת מהחוסרים בתזונה והיא אמרה לי ללכת לאיש ב"בודהה-בורגר" (מסעדה טבעונית) שיסביר לי מה אני צריכה לאכול. איש צמחוני שישב איתנו אמר "גם אני רוצה להיות טבעוני, אבל מה אני אעשה בלי יוגורט?". היא סיכמה את ההבדלים בין אורן לחגי, סרבן המצפון המהולל (הם אחים למי שלא מעורה בענייני) כששאלתי איך חגי."חגי נחמד ואורן הוא פשוט... רע." היא מכירה את אורן מלא-זוכרת-איפה. עשינו השוואת אורן.

אורן בא מכוסה במדבקות של בגרות, כאקט לסיום התיכון. הוא טען שאני לא נחמדה כי לא חיבקתי ולא נתתי לו תשומת לב כמו לשאר האנשים, ואני כזה "הלו בן-אדם לפני חודשיים שנאת אותי",והוא טען שהוא כן אוהב אותי. דרור התחפש לעץ כדי "להתמזג" בנוף. אישה אחת הסתובבה ברוקי עם דף ועט וטענה שהיא מחפשת אנשים כריזמטיים בשביל תוכנית ריאליטי בטלויזיה (מה שהיום ידוע כהתוכנית "מיי-בלוג" בערוץ 2) אמרתי לה שיקחו את דרור כי הוא מפורסם כי הוא "זה שתקוע בפיפטיז" והיא התחילה לדבר איתו. דרור אמר לי שהוא ואורן עומדים לעשות את הטיול הכלל-ארצי שהם תכננו עוד בפסח לעשות ולא עשו, והוא אמר שאני אהיה כנראה אחת התחנות בטיול שלהם. אמרתי לו שלא נראה לי שזה יקרה והוא שאל למה ואמרתי לו שהם תמיד מבטיחים לי הבטחות אבל אף פעם לא מקיימים. אז הוא אמר:" לא לא אבל הפעם זה באמת ויהיה לך חדר פנוי בשבילנו?" ואמרתי ש"כן, טוב" וחשבתי לעצמי "הו הנה סוף סוף הזדמנות לאורגיית סאדו-מאזו". "אבל אתם לא תבואו, אני יודעת" אמרתי. "לא, לא, נבוא" ובסוף הם באמת לא באו.

רעות (חברה של דרור) הגיעה בשמלה אדומה עם נקודות לבנות והייתה כל-כך יפה, התחלתי לקנא בה על זה שהיא יפה ונשית ועדינה, ממש רמתשרוניקית אמיתית. הרגשתי וולגרית.

את הבפניםשל אני לא כל-כך זוכרת  היה הולוקאסט. היה מצחיק? נהניתי? לא זוכרת.

אורן, נטע שמביאה לו פלאייר למחנה והיד של דרור.

אורן בפאתוס תעמולתי

עדיין בפאתוס תעמולתי

אורן ורמז דק. (ומי שפספס מאחורה: גיא באחד מפרצופי ה"מה נראה לך???" הטובים שידעה האנושות)

בפניםשל יפה.

תמר וטל ואזנה!

התמונה הזאת מוקדשת לנועם הבן.

פריקית צעירה איתה התווכחנו ויכוח פוליטי כזה או אחר, יחד עם נטע וגיא.

תמיר רמתשרוניק נעלה.

תמיר כבר לא כל כך נעלה.

תמר פותחת.

רעות.

 DX

לאחר חצי שנת יובש (למרות שהייתי בכל הרוקים חוץ מנובמבר) - הנה אני מפנקת אתכם בתמונות:

תמיר המצחיקול.

מעיין וחברים (תקחי את התמונה הזאת)

זה ארז טל! סתם, זה עופר.

אנשים שבאו לעשות על רוקי סרט סטודנטים.

איילת מור עם פיצול אישיות.

אורן ותמיר עם צד דמוני.

התמונה המסורתית של תמר ותמיר.

תמר, בתמונה שסוף-סוף היא מרוצה ממנה (לא, זה עדשות כחולות).

האמא השולתתת!!1 של אדוה (שהופיעה באותו יום (אדוה, לא האמא)) ומימס.

משה הנרקיסיסט.

באיזשהו שלב שנכנסתי לרוקי, חשבתי לעצמי: "רגע, מה אני עושה פה? אני מכירה כבר את הסרט." וכך החלטתי שאני לא אכנס יותר לעולם לבפניםשל רוקי (אך זה לא אומר שלא אבוא יותר לרמת השרון (או לאיזה הקרנה פרטית של reefer madness אהמאהמ). ואז אמרתי (לעצמי):"טוב, אני צריכה לשבת על המדרגה בתור הפעם האחרונה שלי" אבל דולף גירש אותי ממנה (אני לא יודעת למה אני לא מסוגלת להתעמת עם הבן-אדם הזה, הוא כל-כך מפחיד אותי), ואז אמרתי (שוב לעצמי): "טוב, לפחות התמונות של הבפניםשל צריכות צריכות לצאת יפות."

פרישואו.

טיים וורפ:

פינת הסגידה לאדוה:

ועוד סתם תמונות מההופעה:

אורן מתדיין עם ליאו.

אני מרוצה מעצמי.

דברים:

- נסענו עם אמא של אדוה. היא כזאת מגניבה.

- לפני שנכנסתי היה בחוץ איש שנשען על מישהו ואמר לו "....רפי....תנעל אותי...תנעל אותי....אני אעשה כל מה שאתה אומר...רק דבר אחד בבקשה....תנעל אותי בג'יפ.....". אם לא הייתי רואה שהבן אדם שפוך מוודקה הייתי חושדת שאני צופה באינטראקציה בין אדון לעבדו.

- הגשמתי את חלום חיי ותיפקדתי כגי'פיאס אנושי כצעקתי בדרך חזרה על תמר "חמש!!!!! תסעי על כביש חמש!!!!! לשם! לשם!"

תפסיקו להמציא סיבות למה להתנשק. קודם מיסלטואו אח"כ להתנשק בחצות.... תתנשקו כבר!!! יא שרמוטים.

זה פוסט ארוך, אבל טוב. אז קצת סבלנות.

רציתי לכתוב מין פוסט סיכום על השנה שהייתה לי, עם קישורים לפוסטים וזה. כרגיל, השאפתנות היא ממני והלאה. סיכומים מסוימים עם עצמי כבר עשיתי, ובמקום להסתכל על העבר, יוצא לי יותר לחשוב על העתיד. בהתחלה, יומיים בערך לפני היומולדת שלי, קלטתי  שאני עומדת להפוך לבת 18. ואז חשבתי מחשבה יותר מרחיקת לכת: עוד שנתיים אני אהיה בת 20. המחשבה הכניסה בי מין תחושת עליצות מלווה באירוניה, בעודי מסתובבת בין בני הבית ואומרת להם בחיוך "את יודעת מה, אמא? עוד שנתיים אני אהיה בת 20". התחושה היא שאין דבר יותר אבסורדי מזה, כי אני לא מרגישה שהתבגרתי אפילו שנה מאז גיל 5, אז איך אני אוכל להיות בת 20? זה וואחד של דבר להחזיק שני עשורים.

משום מה בהתחלה עיכלתי את העובדה שאני יוצאת ממשבצת 15-17 ונכנסת אל משבצת 18-21. זה גם נראה לי מגניב: בעיני רוחי ראיתי את עצמי טבעונית וארטיסטית שקטה, יוצרת לרוב, מתנדבת בשרות לאומי, באה לרוקי להפגין נוכחות עם בגדים מקוריים שהיא בעצמה תפרה וראסטות בצבע שחור. משום מה היום נשבר החזון וחשקה נפשי לשוב לגיל 15-16, ולעשות את שוב אבל הפעם נכון. אבל שיהיה ברור: אני לא מתחרטת על דבר שעשיתי, כי הרי איך הייתי יכולה להיות אני אם הייתי עוברת דברים אחרים? החזון נשבר גם בגלל שיש לי עוד החלטות להחליט ועוד שום דבר לא הסתיים לגמרי, ואני עוד לא יכולה לנוח על זרי הדפנה. אני תלויה באויר.

וכרגע? כרגע, פשוט לא טוב לי. אני די מודאגת מהעתיד שלי. אני כבר רוצה להיות בת 19, כי לא משנה איפה אני אהיה, לפחות ההווה שלי יהיה בטוח וידוע. צפויה לי מעכשיו חצי שנה שהיא פשוט לא משהו. החיים שלי כרגע גם מלווים בתחושת קנאה, כי הרוב יודעים פחות או יותר מה קורה איתם בשנתיים-שלוש הבאות, ולי אין את תחושת הביטחון הזאת, מה שמגביר את הפרנויה שלי. נמאס לי מהשיחות האלה של "אני אהיה קצינת לוגיסטיקה שלוש שנים ואשב על התחת ואקבל הרבה כסף על זה" (שום דבר אישי, דארלינג, זה רק לשם הדגמה) כי לי עוד אין את זה.

אני חושבת שאני מפחדת מהעתיד באופן כללי, יותר מכולם, כי אני יודעת מה מצפה לאנשים כמוני, לא משנה כמה מנסים לעודד אותי. אולי תחושות הכעס, הזלזול וההתנשאות כלפי הקונפורמיזם מגיעות בעיקר מהפחדים שלי, בעיקר מהפחד שלא יבינו אותי ולא יתנו לי קול להביע את עצמי, שהרי אני יודעת שלקונפורמיזם יש טולרנטיות כמעט אפסית כלפי השונה. אבל מה אני יכולה לעשות? להיות מזויפת? אני לא אטיל בעצמי נכות שכלית או רגשית, סורי.

לפני שנה, שהפכתי פה לבת 17 בשידור חי, כתבתי "אני יודעת שזאת תהיה שנה מדהימה". וצדקתי, והייתה לי כל סיבה שבעולם "לדעת": ידעתי פחות או יותר מה יהיה מסלול החיים שלי בשנה הזו, למרות שלא ידעתי איזו חויות יהיו. וצדקתי בעוד משהו שאליו הייתה לי תחושה נבואית, למרות שאז עוד לא ידעתי להגדיר את זה: החויות שלי לא יהיו תמיד טובות, אבל הן יהיו יפות ומעניינות (כמו שאמרתי פעם לדרור). וכך גם לגבי החיים השלי – אני לא יודעת עד כמה הם יהיו טובים, אבל אם הם היו מעניינים עד עכשיו, אז מצפה לי וואחד הרפתקאה.

השנה הזאת הייתה...משהו מיוחד. חלק מהמחשבות והרעיונות והמעשים שלי נראים כמו הזיה מטורפת. ניסיתי על עצמי כל מיני ניסויים פסיכולוגיים, או כמו שלוטם אומרת "זה כמו סמים בשבילך, את נמשכת אל הצד האפל". באיזשהו שלב איבדתי שליטה, ובאופן אירוני, מרוב שניסיתי להיות שכלתנית איבדתי את היכולת להבין לוגיקה פשוטה, כמו הרבה אנשים שדיברו איתי באייסיקיו ואמרתי להם שקשה לי לקלוט את מה שהם כתבו כרגע. בסוף זה איכשהו נעלם עם האידיליה של בניית התערוכה. כרגע אני הרבה יותר שלמה עם עצמי.

ואתמול במסיבת פרידה מהכיתה אמרתי וחזרתי שוב ושוב בהגייה הומריסטית "אני כל כך זקנה, אני מרגישה את העור שלי נמתח ומתקמט ברגע זה", ובאיזשהו שלב חיקיתי אישה הולכת עם מקל. כי הבנתי פתאום -  28/06/06 – לפני שלוש בדיוק התחיל הקורס מד"צים.

ולפני שלוש התחילה המגמה,

ולפני שלוש שנים התחלתי ללמוד פיתוח קול,

ולפני שלוש שנים הגעתי באיחור ליום הראשון שלי בתיכון יחד עם בר ושתינו מתנו מרוב פדיחות,

ולפני שלוש שנים הכרתי את הבנים מרמת ישי ועדיין חשבתי שהם מגניבים,

ולפני שלוש שנים הבנתי שהדס אורבך לא תלמד איתנו בבית ספר והצטערתי מאוד, כי חשבתי שהיא משהו מעניין ל"מוסד המדכא הזה",

ולפני שלוש שנים הכרתי את אורן, כשעוד היינו צעירים ותמימים וחדורי אידאולוגיות, וזה מזכיר את הימים שעוד לא הייתי צריכה לפחד מלסמוך על אנשים.

ולפני שלוש שנים פתחתי את הבלוג הראשון שלי,

ולפני שלוש שנים עוד הייתי עסוקה בלצייר "פסיכודליים" יחד עם עומר יהוה.

לאן נעלמו השלוש שנים האלו, תגידו לי???

לאחרונה היינו עסוקים בהמון סיכומים, אני לא אפרט על כולם, רק אכתוב מה היה כדי שאני לא אשכח:

- בתחילה היה כמובן את סיום המגמה. 

- לאחר מכן נפגשנו לטיול כל הכיתה כדי לכפר על העובדה שלא נעשה קומזיץ תחילת שנה.

- אח"כ הייתה מסיבת סיום, לא השתפפתי בה, רק עמדתי עם האנשים המגניבים ליד הבמה וגם עשיתי את עצמי מגניבה, הרי כמה פעמים בחיים אני עוד אוכל להיות מאוחרי הקלעים של מסיבת סיום? אגב, כשעלינו לבמה ואנשים פתחו בקבוק שמפניה וקפצו על הבמה וכמעט יצרו אפקט "אסון ורסאי", קראתי את קריאת הקולולו הכי ארוכה ואשכנזית שיצאה לי אי פעם, איילת ואפרת צחקו.

- יום אחרי זה הגיעה מסיבת היומולדת שלי, פעם ראשונה שאני עושה מסיבה גדולה, אנשים רבים ביקרו אותי, אפילו אנדרי ושמניו אשר הצפינו מרעננה (!) ולא עשו דבר משמעותי חוץ מלדבר עם איילת ולשחק נוור. גם היה איחוד מרגש עם נועם הבן שבא לצפות בי יחד עם לוטם מזייפת לחלוטין בקונצרט שלי בפיתוח קול, ואח"כ לשבת במסיבה ולשמוע אותי מתוודה על הבעיות הנפשיות שלי בשלוש שנים האחרונות.

- אח"כ הייתה הבגרות האחרונה בספרות. הסתובבתי בית ספר והוא היה ריק. והמגמה? בפעם שאני אבוא אני כבר לא אהיה חלק ממנה ,ל מרות (שגם אם זה נאמר במלודרמטיות) היא חלק ממני.

- באותו ערב נפגשנו שוב עם נועם הבן והידידים המטורפים והמצחיקים שלו בחוף הכאמל. יום אחרי זה פשוט נדבקתי בהומור של נועם, ושחזרתי יציאות כמו "it's my piano! mine!" כמו שרק נועם מרגולין יודע להביע. ובזמן שלוטם הלכה לשוחח את שיחת הנפש שלה עם נועם אני ישבתי על הגבעה בחמש בבוקר והסתכלתי על הים לאחר לילה נטול שינה (וטענו שהייתי די הזויה), וחשבתי לעצמי" זה ים וזה", ולא היה לי טוב או רע.

- יום אחרי הלכתי לתלות את הפרויקט שלי באומנות במרכז ההנצחה, וזה הרגיש די מעצבן ומיותר, כי למה לאנוס ולעשות שידור חוזר לקתרזיס?

- אתמול הייתה מסיבה כיתתית, כרגיל כולנו נרגשים, אחרי שכולם יצאו אני מצביעה על אנשים ואומרת "אותו אני לא אראה יותר, ואותה גם כן" בעוד שבץ אומרת לי "אויש, נו", ואני לא יודעת אם זה מפריע שאני לא אראה אותם, זה פשוט סתם מוזר.

החלטנו שב- 20/06/11 אנחנו ניפגש כולנו ליד העץ שנטענו בכיתה י' במגמה. "אנחנו נהיה כל כך מגניבות כשנהיה בנות 23" אמרתי לאפרת והיא הנהנה בהסכמה.

הרבה סיכומים. והתחלות חדשות, איפה הן?

דבר אחד שכן בטוח הוא הבלוג הזה. למרות היחס האמביוולנטי שלי אליו אני מתכוונת להחזיק בו כמה שיותר זמן, ורואה את עצמי גם בגיל 21 מעדכנת ומציצה מדי פעם בארכיון בשעשוע כדי לראות כמה קטנה ומבולבלת הייתי פעם.

אגב, חדי העין מביניכם ודאי שמו לב שאין לי פרסומות ואין את הבר של נענע, אז תודה רבה לאנשים שתרמו את חלקם בקנייה, אני פשוט לא יודעת מי תרם ומי לא, והכי תודה ללוטם.

עכשיו אני רוצה לעשות עיצוב מגניב, יש לי רעיון, אבל תאלצו לחכות בסבלנות. ואולי מישהו פה מבין בHTML?

"הם אומרים שלא תהיה בן 17 יותר",

ליאור