רוב הבנות שנסעתי איתן נוהגות טוב. רוב הבנים וכן, הגברים שנסעתי איתם נוהגים כאילו אינעל העולם, בגישת ה"יהיה בסדר" ו"סמוך/כי". אני הרגשתי בטוח לנסוע עם בנות יותר מאשר עם בנים. אני יודעת שזה לא בדיוק נקרא מחקר, אבל יש אוירה בארץ. אני מעדיפה פי אלף נהגות מבולבלות מאשר נהגים אגרסיביים, שאני לי מבינה איך נתנו להם רשיון. הקטע של לרדת על נשים נהגות הוא ממש לא לעניין, אלא אם כן אתם חושבים שלנסוע כמו בנדיטים זאת נהיגה טובה.

(אני לא מעדכנת הרבה כן כן, זה לא אתם זה אני וכו'. יש קטע כזה אצלי של לא לעדכן הרבה כל פעם שאני בגיל זוגי. בואו נחכה לגיל 19)

אני בחנניה (הצומת של טבעון), יש שמה גבעה עם דשא צהוב, שני בחורים אומרים שיש חגיגות של עשר שנים לבלוג של איילת במרכז (של טבעון). זה קצת מבאס אותי כי לפני רגע הייתי במרכז ועכשיו אני שוב צריכה ללכת לשמה. אני הולכת למרכז ופוגשת את איילת. המילה "גוגי" עולה וצפה בתודעה שלי ומכיוון שיש שני גוגים (במציאות יש שלוש, גם חבקין), איילת ודרור, דרור מופיע. אני מחזיקה בין שני אצבעותיי חטיף שוקולד, בצורת בובה קטנה של חייל. אני אומרת לדרור שהוא צריך להיכנס לתוכה והוא יודע את זה. ואז אני אומרת שכשהוא יהיה בפנים אני צריכה לחתוך את הבובה לשלושה חלקים שווים, ואז הוא אומר "רגע, רגע, כשאני אהיה בפנים, איך אני לא אחתך 'באמת'?". אני אומרת לו שהוא צריך למרוח על עצמו שמן ואז הוא לא יחתך 'באמת'. הוא מסכים. אני מתעוררת ו"חייל שוקולד" של "החלונות הגבוהים" מתנגן לי בראש.

(דרור, אין לי נטיות אלימות כלפיך, פשוט באותו יום אכלתי חטיף של "קינדר")

אני לא אחראית לגורלו של העולם.

אני לא אחראית לרגשות האלימות וההרס של מנהיגי העולם.

(אני אחראית לאיך שאני מתייחסת לעצמי ולסביבה שלי.)

אני לא מפחדת עכשיו. (ולא הייתי כועסת על עצמי אם כן.)

אני מאמינה בעצמי.

אני מאמינה במה שאני חושבת, מרגישה ואומרת.

(אל תשכחו את הפוסט הקודם)