מחר אני נוסעת לשבוע, כך שאני לא אעדכן. אני לא רוצה לומר לאן אני נוסעת מטעמי פרנויה. אבל בואו נגיד ש:

א. המקום לא בטווח של הקטיושות, כך שיש לי שבוע מבורך של שקט.

ב. אני אהיה טבעונית.

ג. אני בטוח אבכה לפחות פעם אחת.

ואתמול היינו ברוקי, הפעם אני ממש שמחתי לבוא בלי קשר לאיך הרגשתי שמה, כי להתאוורר מהאווירה פה הוא משהו מבורך בכל מקרה. אפילו איילת באה, וכזכור לכולנו איילת ממש סבלה ברוקי מרץ (אין לי כוח לקשר, תסתכלו ב"הם."), זאת אומרת שמאוד, אבל מאוד משעמם לנו פה.

היה ממש מצחיק ברוקי, ועצוב, כי אני לא אראה את דרור יותר בחיים שלי, כי הוא הולך למות במודיעין. כשאני אחזור אני רוצה לעשות פוסטרוקי (סוף סוף יש לי תירוץ טוב לא לעשות אותו) anniversary שנה (כן כן), שיהיה מוקדש למופע הנודד של אורן ודרור, כי לא יהיה יותר <בוכה במקלחת בעת חיתוך ורידים>.

אני רוצה להמליץ על שיר "in the year 2525" (לא זוכרת מבצע), כי זה שיר מגעיל, שנזכרתי בו אתמול בעת שנסענו באוטו השטן של תמר, הנוטה לפתוח חלונות באופן עצמאי.

חגי מטר רולז,

DX

כי אני יכולה לראות סטטיסטיקות.

אתמול היו רק 3 כניסות.

איפה הבושה??

יאללה, חברה, put it up for the 12 כניסות יומיות שיש לנו!

היום רציתי לעשות פוסט, אבל בגלל שהתלבטתי עם לעשות פוסט מצחיק על איך שהמלחמה חירפנה פה את כולם, או לעשות סוף סוף פוסט פוליטי, אז היה לי נורא קשה להחליט, ובסוף בגלל זה לא פרסמתי שום פוסט, ובטח יש גם פתגם על המצב הזה שהייתי בו, אבל אני לא יודעת מהו!! אוי, אלוהייייייייםםםםםםםםםםם!!!!!!!!! למה החיים שלי כל כך קשים, אעאאעעעעעעעעעעע!!!!!!!!!

אוקיי, נראה שהבנתם את הקונספט הזה של "התמוטטת עצבים".

יה.

הכתבה מועתקת לפה לאחר שנאבדה ברחבי האינטרנט:

דיאטה הוליסטית/מאת פורטל אלטרנטיב לי, אבי חברוני

לפני הקיץ הממשמש ואחרי תקופת המצות והמופלטות אשר גרמו לאנשים רבים להעלות במשקל- הגיע תור הדיאטה.

95% מהדיאטות בעולם מבוססות על התאמה של תזונה, הפחתה של מזון ושמירה על כושר גופני. מאות דיאטות חדשות מוצעות מידי שנה לציבור הרחב, חלקן מבוססות על תרופות פלא המבטיחות הרזיה ללא מאמץ. מיליונים מענים את גופם ואת נפשם כדי להשיג ירידה במשקל בדיאטות שמתבססות על מה שנראה לעין – על המשקל ועל המראה החיצוני. רובם המוחץ מתנסה בדיאטה אחר דיאטה, נכשל שוב ושוב ובסופו של דבר מעלה במשקלו יותר משהיה לפני שפתח בדיאטה.

רב רובן של הדיאטות הללו נכשלות משום שהן אינן מבינות את הסיבות האמיתיות לעליה במשקל ולקושי לרזות. הניסיון הנפוץ להתייחס למשקל עצמו ואל אכילת היתר כבעיה, מהווים בעצמם בעיה ואף מחמירים עוד יותר את בעיית ההשמנה. אנו מכירים את התופעה בה מי שניסתה לרזות קילו אחד בגיל 17, מצאה את עצמה נאבקת ב 15 קילוגרמים מיותרים 10 שנים לאחר מכן. הגוף מזהה שאנו מנסים "לטפל" במשקל שלו ומגיב מיד בעלייה במשקל. הוא לא ירשה לנו לעשות זאת משום שבניגוד אלינו הוא יודע את הסיבות האמיתיות שבגללן הוא עלה במשקל, וכל ניסיון להפחית מהמשקל מבלי לטפל בסיבות המקוריות לעליה הזו, מסתיים בכך שהגוף מזהה איום על קיומו ומגיב בעלייה במשקל.

סיפורה של הדיאטה המודרנית כלל אינו סיפור של אכילת יתר ועלייה במשקל. אלו אינם הבעיה אלא הסימפטום החיצוני של בעיה עמוקה יותר. סיפורה של הדיאטה הוא סיפור של ניתוק עצמי – הניתוק העצמי שאנו יוצרים בתוכנו במהלך ההתפתחות שלנו בחברה המערבית. הניתוק הזה הוא ההתרחקות מכל מה שהוא באמת אנחנו, מהיצרים והדחפים והרגשות האמיתיים שלנו, לטובת אמוץ של נורמות וסטנדרטים חברתיים שמוקנים לנו על ידי אלה שאחראים על החינוך שלנו בילדותינו, ועל ידי גופים מסחריים כמו רשתות אופנה, עסקי הרזיה, וכו'. כאשר נולדנו היינו מודעים לחלוטין לעצמנו, לרצונותינו ולצרכינו. רק לאחר מכן, בתהליך הסוציאליזציה, בו למדנו להיות אנשים בוגרים וקיבלנו את כללי ההתנהגות הנאותים והראויים בחברה, התחלנו להתרחק מהחלק האמיתי הזה שלנו, משום שהיצרים שלנו, הצרכים והרגשות שלנו נחשבו למאפיינים של התנהגות ילדותית, או התנהגות לא נאותה על פי הסטנדרטים, וככאלה הם לא היו מתאימים לאדם בוגר. העצמי האמיתי שלנו נדחק לקרן זוית והוצף ברגשות של אשמה, כעס, בושה עצמית וחרדה, שגרמו לו להמנע מלהתבטא באופן גלוי. אנו עברנו לחיות חיים בוגרים ו"נכונים" ומה שאנו באמת רוצים ומרגישים, כולל רגשות קשים של חרדה, דאגה, בדידות וצורך באהבה, הושארו בצד ללא מענה.

שאלתם פעם את עצמכם מדוע כל כך הרבה אנשים עושים דיאטה ומרגישים מתוסכלים? שאלתם את עצמכם מדוע כל כך הרבה אנשים מתוסכלים עושים דיאטה? גם אלה וגם אלה מאמינים כי הצלחה בדיאטה תסייע להם להשיג תחושת סיפוק החסרה להם והם משקיעים מאמץ בשינוי התזונה שלהם ובניסיונות לפתוח בפעילות גופנית, אולם התוצאה היא שהם ממשיכים להיות מתוסכלים לא רק במהלך הדיאטה, אלא הרבה פעמים גם לאחר שהשיגו את המטרה - ירידה במשקל. לכאורה הם היו אמורים להיות מרוצים, וחייהם היו אמורים להשתנות לטובה עם השינוי הרצוי במראם החיצוני, ובכל זאת תחושת חוסר הסיפוק שבה ומשתלטת עליהם זמן קצר לאחר תום הדיאטה, המוטיבציה לשמור על המשקל נעלמת והם צוברים מחדש את הקילוגרמים שירדו, בתוספת עוד.

הם אינם מרוצים כי דיאטה אינה הדרך לפתור את חוסר הסיפוק שלהם ממראם ומעצמם. הדיאטה שלהם נכשלת, לא רק במובן של אי הצלחה לרדת במשקל או אי הצלחה לשמור עליו, אלא גם חוסר הצלחה להשיג את הסיפוק שהדיאטה היתה אמורה להביא איתה. הדיאטה נכשלת משום שדיאטה המתבססת על תזונה ופעילות גופנית בלבד נועדה מראש לכישלון משום שהיא מתעלמת מהחלק המהווה את הסיבה האמיתית לעלייה במשקל ולקשיים שבדיאטה – החלק הרגשי.

אתם יודעים מדוע אנו צוברים משקל יתר? העצמי האמיתי המדוכא שלנו מרגיש רע. כאשר אנו מתעלמים מהחלק האמיתי והעמוק ביותר שלנו נותרת בנו תחושה של חוסר סיפוק שאיננו יודעים מה מקורה, משום שניתקנו קשר עם עצמנו. בניסיון לפתור את התחושה הזו אנו פונים לגורם הסיפוק הראשוני שאנו מכירים – למזון. כך קורה שבמקום שהמזון יישאר בחיינו בתפקידו המקורי של מקור אנרגיה לגוף, הוא מקבל תפקיד נוסף בו הוא נועד לספק נחמה ורוגע רגשי זמני. כך קורה שאנו מתחילים לצרוך כמויות גדולות מדי של מזון, ללא קשר לצרכים הגופניים שלנו, ומשקל הגוף שלנו עולה בהתאם. אך המשקל עולה לא רק בגלל עודף המזון שאנו צורכים. העצמי האמיתי הנטוש שלנו מעורב בכך שוב. תארו לכם ילד שננטש או מוזנח על ידי המבוגרים. ברור לנו מה הוא מרגיש. הוא חש עזוב, בודד, מדוכא, מפוחד וחסר תקווה. הילד הזה, שהוא אנו עצמנו, מתקשה מטבעו להביע את עצמו במילים, אך הוא מביע את עצמו בדרכים אחרות, ואחת מהן היא דרך הגוף שלנו. עודפי המשקל שאנו צוברים הם למעשה המשפטים של הילד הזה. הם רגשותיו של הילד הפנימי הזנוח שמקבלים ביטוי פיזי ונוספים לגוף הפיזי. הילד הזה מבקש שנחזור להתייחס אליו. הוא מבקש שנקשיב לרגשותיו ולרצונותיו. במקום לעשות זאת אנו מבקרים את עצמנו על הגוף שלנו, ובעצם אנו מבקרים את הילד הפנימי שבנו על הרגשות הקשים שלו. במקום להקשיב לו אנו מכניסים אותו למשטר דיאטה שנועד להוריד את הקילוגרמים שנוצרו בגלל הניסיונות שלו לדבר איתנו. במובן הזה אנו בעצם מנסים להשתיק אותו. הילד הזה הולך והופך מדוכא יותר ויותר, וכאשר הילד הזה מדוכא המוטיבציה שלנו לחיים מתמעטת, כולל המוטיבציה להשקיע עוד אנרגיה בדיאטה נוספת. זו הסיבה שדיאטות אינן מצליחות. הן אינן מצליחות כי המשקל שצברנו הוא הדרך של הילד הפנימי שבנו לספר לנו ששכחנו אותו ואיננו מקשיבים עוד לעצמנו, וכאשר אנו משתיקים אותו בניסיונות דיאטה הוא הופך עזוב ומפוחד יותר ומשקלנו עולה בהתאם. זו הסיבה שברגע שאנו מתחילים לנסות לטפל במשקל הגוף אנו פותחים את הסכר, ומרגע זה עלולים רוב חיינו להיות מוקדשים לניסיונות לשלוט בעליה במשקל.

חשוב שנבין כי דיאטה היא אמירה שאיננו אוהבים את עצמנו, שהרי אחרת לא היינו מנסים לשנות אותנו. יתכן וזה ישמע מדכדך עבור חלק מאיתנו, אבל לא כולנו נועדנו להיות רזים. המטען הגנטי של כל אחד מאיתנו קובע את הצורה והמשקל האופטימליים עבורו. למרבה הצער, אנו נאבקים ללא הרף בנטייה הטבעית של גופנו, שמנסה לעצב את עצמו בצורה שבה הוא ירגיש הכי נוח. המאבק הזה דורש השקעה של אנרגיה קבועה, והאנרגיה הזו מושקעת במאבק עם הגוף. ברור שכאשר אנו נאבקים בעצמנו הסיכוי שלנו להיות שמחים קטן יותר. לא רק זאת, השאיפה הזו למראה מסוים היא תוצאה של השפעות סביבתיות. לנו עצמנו אין באמת כל רצון להיות מי שאנו לא. בתחושה הפנימית שלנו אנו יודעים מהו המשקל והמראה שבהם נרגיש הכי נוח, אך בשל ההשפעות החיצוניות אנו מנסים לבטל את התחושה הזו, מתוך חשש לנידוי חברתי. מתוך כך שאיננו סומכים על תחושתנו הפנימית לגבי מה שטוב לנו, אנו פותחים במאבק נגד עצמנו. אם כן, על פי כל קנה מידה הדיאטה המוכרת לרובנו, זו שמסתמכת על שינויי תזונה ופעילות גופנית, ומתעלמת מהחלקים הרגשיים המעורבים כל כך ביצירת בעיית המשקל מלכתחילה, אינה מהווה פתרון לבעיה ובדרך כלל אף מחמירה את בעיית המשקל ואת הרגשות הקשים המתלווים לכך. בעבודה שלי עם אנשים המבקשים למצוא דרך להוריד ממשקלם אני מבהיר כי איננו עוסקים כלל בדיאטה. אין ספק שאם צברנו משקל עודף חשוב שנוריד אותו, אולם הדרך להוריד אותו חייבת לכלול לא רק תזונה נכונה ופעילות גופנית, אלא פיתוח של הקשבה עצמית במובן של מודעות לרצונות האמיתיים שלי, אלה שאיתם באתי לעולם. התוצאה של הקשבה כזו לעצמי היא מופלאה בדרכים רבות. לא רק שמשקל הגוף מתחיל להתאזן לפתע, אלא שהמוטיבציה לחיים גדלה והסיפוק מהם מתגבר, פשוט משום שאנו מתחילים לחיות את החיים שלנו במקום חיים שבמידה רבה הוכתבו לנו. חשוב להבין כי התוצאה של תהליך כזה אינה דווקא ירידה למשקל הנחשב כרצוי על ידי החברה, ועיצוב של גוף רזה. יתכן מאד שלא נהפוך לרזים, אולם גופנו יתעצב בדיוק במשקל ובמראה שבהם הוא מרגיש נוח, ומאחר ואנו נרגיש נוח עם עצמנו לא יהיה לנו צורך או כוונה להראות על פי סטנדרטים חברתיים. יותר מכך, התחושה הטובה שלנו עם עצמנו תביא לכך שגם האחרים יתרשמו כי "אנו נראים טוב". אנו מכירים דוגמאות של אנשים "מלאים" שנראים טוב. הדיאטה הטובה ביותר אינה כוללת רק צמצום של מזון מיותר אלא גם צמצום של ההשפעות הלא רלבנטיות לנו, והתחלה של הקשבה לעצמנו ולגופנו. בעבודה משותפת עם מטפל הוליסטי נוכל לאתר את הסיבות המקוריות לחוסר שביעות הרצון העצמית ולהבין את הקשר בינן לבין העלייה במשקל. נשיב את תשומת הלב לילד הפנימי שבתוכנו ונקשיב לו, כך שלא יצטרך עוד לדבר אלינו דרך משקל גופנו. כך נוכל לבחור באמת את המשקל המתאים לגופנו, להשלים איתו ולהגביר את שביעות הרצון מחיינו.

פחדנים

יאללה, מילים אחרונות על המלחמה הזאתי: אין דבר כרגע שיותר מרתיח אותי מזה שקוראים לאנשים שיוצאים מהצפון "פחדנים". אני מתערבת איתכם שחצי מהאנשים שאומרים את זה יושבים להם במזגן בת"א רגל על רגל בלי יכולת להבין מה באמת קורה פה (טוב, האמת שגם אנחנו יושבים פה במזגן רגל על רגל, אבל נו, תשתפו פעולה). עיר שמופגזת קשות – איזו טענה לגיטימית כלשהי יש בשביל כן להישאר שם? כן, נישאר כדי שהעורף יהיה חזק, (יותר נכון מילות קוד ל"העורף יסתום את הפה"), עדיף למות על עיקרון מטופש מאשר לשמור על החיים שלך ועל החיים של המשפחה שלך. לכו תבינו מכוערי נפש.

אני מפחידה ילדים קטנים

כשהיינו בים המלח, שיחקנו קצת סנוקר באיזה אולם קטן ומסכן עם עוד משחקים לילדים. כשהתחלנו לשחק, התקבצו לידנו כל מיני ילדים קטנים וממש ליטרלי נדחפו והסתכלו עלינו ללא שום יכולת לפרטיות מצדם. ראיתי שאמא שלי מוטרדת מנוכחותם של הבנדיטים, אז אמרתי להם "אממ..אתם מוכנים לא להסתכל עלינו?" והם מצידם ענו ב"למה??למה לא להסתכל ??" והמשיכו להיות מעצבנים ולהסתכל. אני עניתי להם בנונשלנטיות את התשובה שמעכשיו אענה לכל אחד שיעצבן אותי: "כי זה מוזר". והם התחילו להגיד "למה?? למה מוזר??" ואז אמרו בינם לבין עצמם "למה היא אומרת מוזר??", אבל מסתבר שהתשובה הזאת ממש פגעה בדימוי העצמי הממילא נמוך שלהם והם הלכו.

אני נזק

אתמול הייתי אצל אפרת ושברתי לה בטעות את הפסל של האישה המרוקאית שיש לה על המדף. האמת שלא עשיתי הרבה כדי שזה יקרה, פשוט הזזתי קצת את המאוורר לכיווני, אבל החוט שלו הזיז את האישה והיא נפלה והפילה איתה עוד הרבה דברים. זה היה נורא לא צפוי, אתם מבינים? אוף, זה היה יותר מצחיק אם הייתם  שם.

כמו בשואה

לוטם סיפרה לנו חויות ראשונות מהצבא, כמו למשל שאסור לאבד ציוד של הצבא אחרת אתם "עולים על מת"ש", מה שיוצר מכת גניבות, כל אחת גונבת משנייה, ואז עושים מסדר ומי שאין לה ציוד "מעלים אותה על מת"ש". זה ממש הזכיר לי את השואה.

זאתי שתקועה ב2003

בימים האלה, מכיון שאסור לנו לצאת מהבית, אני מתפדלאת ועוסקת בפעילויות indoors, כמו לטפח אובססיות שכוללת לזכור את מספרי הכבישים של הארץ, ולקרוא את הבלוג של דרור פעם נוספת מהתחלה עד הסוף. כולל תגובות. האמת שיש לי גם בלוגים אחרים בתכנון, כמו מימס ועמית אלמנה, אבל בבלוג של דרור אני כבר יודעת מה צפוי לי. מה שכיף בלקרוא שוב זה לראות את התהליך שאיך שהוא נהיה ציני ומרושע ואוסף לאט לאט עדר גרופיות נאמן, אבל מה שעוד יותר כיף זה החודשיים הראשונים של הבלוג, לפני שהוא כתב בצורה "צינית וארסית", אלא סתם כתב על עצמו, כי זה פשוט כל כך כל כך חמוד! יש שמה כל מיני סיפורים כמו "הלכנו לבנק ואז חיכינו ממש הרבה זמן בבנק" או "אני עובר ליד ילדים שגדולים ממני ואז הם צוחקים עליי", ואיך בא לי לחזור אחורה בזמן לשנת 2003, למצוא את דרור ואז לצבוט לו הלחי ולעשות "ווג'י-ווג'י-וו!".גם מעניין לקרוא תגובות של אנשים תמימים מפעם שלא הבינו איך לתפעל את ישראבלוג. מה גם שהרהורים על 2003 גורמים לי להרגיש זקנה. Damn, אני כל כך זקנה.

הארה

נכון הפרסומת לפלאפון עם הקו טלפון לעידוד העם (בסדר, אני בטבעת "לא רואים טלויזיה", אבל אני לא מנותקת מהעובדה שרואים פה 24 שעות ערוץ שתיים) אז המוזיקה ברקע זה בעצם עיבוד מוזר לשיר "לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה".

בא לי

בא לי סאדו מתון.

וממש בא לי לראות "פרנהייט 9/11", אבל ממש.

תעזרו לבע"ח

יוזמה יפה בקשר לאיסוף חיות מצפון. תעבירו הלאה.

שנתיים לבלוג

אה, כן, ויש השנתיים לבלוג (כן, אני עושה רושם נורא משכנע בזה שלא אכפת לי מזה), ואין לי מה לכתוב על זה, זה בלוג מכוער, צריך להרוג אותו כמו שצריך להרוג את כל הערבים וזה. מה שמצחיק שבכלל לא תכננתי שהבלוג ישאר כל כך הרבה זמן, זה בכלל התחיל בתור בלוג פארודיה על הפריקים ששלטו פה בימים ההם וחשבו שהם מי יודע מה מתוחכמים או חכמים אם הם באים מהתרבות האשכנזית ויודעים כמה מילים שמסתיימות ב"יזם". אני זוכרת את הפוסט שבזכותו הבלוג נעשה אישי, (אבל אני לא אפנה אליו את התשומת לב מסיבות שלי) ומאז הוא מתנדנד בין האישי ללא אישי, ונשאר אחד מהבלוגים הכי חסרי קונספט בישרא. מה שכן נשאר פה זה אלמנט האבסורד, חלק הבינו את ההומור וחלק לא, חלק מצחיק וחלק לא, זה לא כזה משנה לי, כי אני לא מתפשרת על האמת האומנותית שלי (ועוד שטויות של שמאלנים). ובכל זאת: יש הומור שזה אבסורד לשם אבסורד, ויש הומור שעושה סאטירה בעקיפין מכל מה שמעצבן אותי, כמו תרבות הכוחנות והשנאה העצמית, אבל הכי כיף לרדת התרבות האשכנזית, ויותר כיף לי בתור מישהי שבאה מהתרבות הזאת. (ועכשיו אתם אמורים לשאול: (are you one of those self-hating ashkenazis? לא, אני לא שונאת את התרבות הזאת, להפך, אני ממש אוהבת אותה, אבל זה לא סותר את שיש לי ביקורת כלפיה. אני צריכה לעשות פעם פוסט על זה. יע, צריכה לעשות על זה פעם פוסט.

והמסתורין מתגלה לקוראים החדשים שלא היו פה לפני שנתיים : DX זה פרצוף של כיסא כועס כמסתכלים עליו מימין לשמאל.

ואני כבר לא כל כך אוהבת את alice in chains,

DX

.נ.ב

אם מישהו יכול בבקשה לצטט לי משהו מהבלוג של אפרת, או להגיד אולי למה אני לא מצליחה לצטט זה יהיה נחמד.

חזרתי לטבעון.