(לתשומת לב האלו שבאו מ"הנושא החם": הפוסט מנוסח בחלקו בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים)

בעקבות ההצלחה הפנומנלית של לפני שנתיים גם הפעם אפנק אתכן, אלא שהשנה היה לי ממש קשה לבחור חמישה בלוגים עקב דרדור האיכות, ממש גירדתי בקושי כמה בלוגים שאני אוהבת. בכל זאת, הנה חמישה שעברו את הרף, שהמשותף להם זה שהם כותבים על מה שבאמת מעניין אותם והם לא ממסחרים את עצמם בדרכים לא כשרות. וגם שאני מכירה את כולם ברמה כזו או אחרת:

את מיטל, הידועה בשם מייפל, הכרתי במחנה היפים, היא יצירתית וחמודה, ואחת הבחורות המגניבות שפגשתי אי פעם. אני אוהבת את הכתיבה שלה כי יש בה משהו חי ושוקק.

אורן, הלוא הוא אורן מטר וזכור לחלקכן כההוא שחיפש את מורן, פתח בלוג בו הוא פורש את משנתו ותפיסת עולמו כשהמסקנה הסופית בכל פוסט היא "אל תהיו קונפורמיסטים". חמוד כזה.

לאסף יש הרבה דברים מעניינים להגיד. הגישה שלו לחיים היא שונה, חיובית, רוחנית, גם אם אני לא תמיד מתחברת אליה אני מעריכה אותה. חוץ מזה יש לו אחלה עיצוב.

[שטיפת מוח בשביל להחזיר את דרור לפעילים]

אז אם הוא היה בפעילים ב2004, דרור, הידוע כההוא משנות ה-50, עזב כבר מזמן את הנישה המצחיקנית, ועבר לנישה הבוגרת והמעניינת. וחוץ מזה יש לו עיצוב נחמד והרמוני, רשימת חמישים מילים שעושות לו משהו ובסוף גם כתוב "דבש, אני בבית". כאילו, מה, מה עוד אתן צריכות בשביל להשתכנע לקרוא את הבלוג שלו? לא לא, שאני אבין, איזו סיבה פאסבלי יש לכן לא לקרוא אצלו? הא. אתן פשוט לא יודעות מה טוב בשבילכן. אני כן יודעת: לקרוא את הבלוג של דרור.

[סוף שטיפת מוח בשביל להחזיר את דרור לפעילים]

כאמור היה לי קשה מאוד לבחור עקב דלות המבחר, אז אמליץ לכן על ארכיון נטוש, ולא סתם ארכיון, אלא הבלוג של אפרת! לחלקכן בקריאה ראשונה זה יראה כמו סתם עוד בלוג, אבל כשקוראים ברצף מבינים את הגאונות החמודה והאדישה של הבחורה הזאת. משפטים כמו: "אני אספר לכם על חלום שהיה לי. רגע, אני הולכת להביא בורקס. אוף היה רק עם תפוח אדמה." ופסקה בה היא מתארת בדרמטיות את מאורעות מלחמת לבנון השנייה ומסכמת ב"הקטיושות האלה מרעיבות אותי, אני רעבה. בא לי מג'דרה." אין, קלאסיקה. לא לפספס את פינת ליאור ממורמרת בה אני מככבת (אני לא מפספסת הזדמנות להלל את שמי ברבים).

תהנו. אל תרביצו לי אם לא אהבתן.

הנוסחא -

שם פרטי: חיית מחמד שהייתה לכן.

שם משפחה: הרחוב בו גדלתן כהייתן קטנות.

לי יצא לילה איריס. אקזוטי כזה. אני אהיה כוכבת פורנו ערביה.

טוקבקים. זה פשוט דבר כל-כך צפוי. כל ההתנהלות היא קונפורמיסטית וצפויה. יש כתבה, יש את התגובות הצפויות והמקובלות, רק תוסיפו קמצוץ של אגרסיביות כי הרי הכל בעילום וא/נשים מרשות לעצמן. תמיד יש את ההיא, התגובה האחת לחמישים שמביעה דעה לא מקובלת. תמיד אח"כ יש עליהום עליה.

זה מזכיר לי את הטוקבקים שהיו במלחמה. זה פשוט זעזע אותי, איך א/נשים מסוגלות לאבד את הצפון (תרתי משמע..). אני כל הזמן תהיתי איך אני, שבאמת נמצאת בסכנה ושחוטפת קטיושות (אמנם שתיים וחצי, אבל עדיין), מסוגלת להמשיך להחזיק בדעות שלי במתינות ולא להכנס לטירוף של "יש מלחמה, בואו נתעלם מכל דבר אחר" (חוץ מהפעם ההיא שבה הייתה אזעקה מוקדם בבוקר וחשבתי "לא אכפת שימחקו את כל דרום לבנון". אבל מצד שני, אף אחת היא לא בדיוק קרן שמש אמפטית ב6 בבוקר),לעומת אחרות שלא חטפו קטיושה אחת ומסוגלות לכתוב טוקבקים מלאי טירוף ושנאה. אבל זה מחזיר אותי למה שכתבתי למעלה. זוכרים את "הקונצנזוס"? אז זה פעל יפה מאוד בטוקבקים. התגובה ההיא הלא מקובלת האחת למאה? אז זה היה אחת ל200. אם בכלל. 

זה פשוט מזעזע אותי. אין לי דרך אחרת לכתוב את זה. 

אני לא יודעת מה איתכן, לי קשה לדמיין מישהי צועקת בערבית: "היי פרנק, מה אומרים אחרי 600 מציצות?" (אני יודעת שהאייפי הזה גם ככה באנגלית, אבל, נו, תזרמו).

זה סתם פוסט ריכוזי על כל מיני תהיות ודברים שקרו לאחרונה.

איכשהו לשבת ב"חיפושית בקפה" גורם לך להרגיש שהכל יהיה בסדר. קפה טוב, קינוח טוב, שיחה טובה. אח"כ נהגתי, הייתה שקיעה יפה כזאת, האור שהיא יצרה היה נהדר וראיתי מראה רומנטי של זוג מתנשק באמצע הרחוב (למרות שאיכשהו זה די הרס כשצעקתי להם "oh yeah, spank that bitch!").

אני אכתוב את זה כי זה מצחיק אותי:

אני (מתארת ללוטם מסעדה מסוימת): היא כל-כך אייטיז, שכשאת נכנסת אליה את מרגישה כאילו את בתוך סצינה מ"אבא גנוב".

לפני כמה ימים נסעתי 130 עם יד אחת. אני פשוט לאט לאט נהפכת לגבר.

וברצינות, שוב יצא להתקל בהערות נחותות כלפי נהיגה של נשים, שכמו שכבר ציינתי פה בעבר (אני צריכה למצוא את הפוסט), לפי דעתי ההפך הוא הנכון. בכלל, איך תמיד מצחיק אותי שכשאני מדברת עם מישהי על כך שנהיגה מהירה זה מסוכן, ובמקרה היא אוהבת לנהוג מהר, היא חווה סוג של דיסוננס קוגניטיבי או פסיכו בלה בלה אחר ואומרת: "אבל גם לנהוג לאט מדי זה לפעמים מסוכן". עדיין אני מחזיקה בדעה שנשים נוהגות בהרבה יותר אחריות. אני חושבת שאני נוהגת באחריות (חוץ מהקטע שכתבתי למעלה, וזה שבאותו יום כמעט הרגתי אותי ואת דרור באיזור רמה"ש מחלף-גלילות. אגב, יצא לי לחשוב על זה שאם באמת דרור היה נהרג בתאונה בגללי, חלקים נרחבים מאיזור גוש דן היו רוצים לבצע בי לינץ'. לא נראה לי שזה היה הולך להם כי ברגע שהם היו מגלים שאני גרה בטבעון, הם היו תוהים איפה זה לעזאזל כי מבחינתם תחום השיפוט של מדינת ישראל נגמר באיזור נתניה).

אגב דרור, שחוץ מלהיות בטופ ליסט של האנשים המגניבים ביותר בארץ, הוציא ממני את יציאת ה"אני לא שומעת טוב" החמורה ביותר שהייתה לי:

דרור (לא זוכרת באיזה הקשר): יפה מאוד.

אני: מה? אמרת "השמנת"?

אני עדיין ממשיכה להיות נוסטלגית מסריחה, וכדי להוכיח לכן שאני לא לגמרי נרקיסיסטית קראתי היום את כל הבלוג של איילת. יש חן מסוים בכתיבה שלה, חן אדיש, עגמומי וחסר כל פוליטקלי-קורקט, אבל טוב נו, זאת איילת. הנה פוסט ועוד אחד שהצחיקו אותי (בשניהם אני מבליחה לרגע). זה גורם לחשוב על זה שהחיים שלי ושל אנשים שאני מכירה הם בעצם התחביב העיקרי שלי. יש ימים שאני תוהה איך אני אמצא נושאי שיחה עם אנשים אם אני לא מכירה בעל-פה מערכונים של מונטי פייטון, לדוגמא. אבל אני כן מכירה דיאלוגים מצחיקים או מעניינים שנכתבו בבלוגים, בפורומים ואייסיקיו כי קראתי אותם משהו כמו 4-5 פעמים (זה יותר רלוונטי לפעם, אבל עדיין). אני חושבת שאם נתעלם שנייה מהפן הסטוקרי והמלחיץ, היום הגעתי למסקנה שיש משהו מאוד נחמד וחברי בזה שאני מתעניינת בחיים של אנשים שאני מכירה. כאילו, למה לי בכלל להלל אנשים מפורסמים, סדרות, להקות, סרטים, אם אני מכירה אנשים כאלה מגניבים?

וזה מביא אותי לרעיון שחשבתי עליו לאחרונה, לכתוב ספר ולאגור את כל הדברים המצחיקים שאי פעם קרו בארץ, כלומר, לאנשים שאינם מפורסמים כמונו, ובקבוצת מיקוד של הדור שלנו. כי למה שכל מיני אנקדוטות נהדרות ואמרות מצחיקות יסיימו את חייהן רק בתוך גבולות הקליקה בה הן נוצרו? 

DX

עסקתי בחמש וחצי שעות האחרונות בקריאת הבלוג שלי, ואפילו לא סיימתי חצי. ככה זה חומר של 4 שנים.

אלו היו חמש וחצי שעות מלאות בהתפרצויות צחוק מול המחשב, ובגעגועים. ידעתי לכתוב טוב פעם.

אני מרגישה תחושה הזויה עוד מאתמול כאילו חזרתי לכיתה י"ב. כאילו עוד שנייה אני מרימה לאפרת טלפון ומנהלת איתה שיחה כזאת, ואני כבר ממש לא יכולה לעשות את זה היום כי אפרת היא זונה בוגדנית.

כאילו כל השנתיים האחרונות לא קרו: השירות לאומי, החרדות, הבדידות ההדרגתית, ההתבגרות.

ודווקא בגלל שהפופולריות של הבלוג ירודה מאי פעם, קוראים פה אולי 5 אנשים ואני יכולה לשמוע את ההד של עצמי פה, אני אעשה פוסט סיכום שאותו הבטחתי בשלוש שנים הראשונות ולא קיימתי, בו אני אוספת כל אייטם שהוא מצחיק או משמעותי, כדי שלא תצטרכו חס וחלילה ללכלך את הידיים שלכם בנבירה בארכיון.

הנה ספתח, לא הפוסט הטוב ביותר, אבל אחד המצחיקים והדעתניים (במיוחד הקטע עם השואה).

ממה שהתרשמתי עד כה השנה הראשונה מתחילה חלש, עמוסה בבדיחות פרטיות, למרות שפה ושם יש פוסטים משמעותיים. ומה שמביך אותי בה זה שאני כותבת עם הרבה סימני קריאה וצועקת בוולגריות על אנשים בתגובות הערות הזויות כמו "אני זונת סאדו קטנטנה". אני חושבת שכתבתי עם הרבה סימני קריאה כדי לצחוק על אנשים שכותבים עם הרבה סימני קריאה (בכלל, הבלוג נפתח כפרודיה על הפריקיות ששלטו אז בישרא), אבל עדיין.

השנה שלאחר מכן, משתפרת, מלאה ביציאות מצחיקות, ולקראת סופה יש כמה פוסטים משמעותיים שכתובים לפי דעתי ברמה גבוהה.

בקריאה רצופה פתאום הבנתי כמה הנושא של מתחים בין קבוצות מסוימות (ימניות ושמאלניות למשל), שמצא לעצמו ביטוי דרך הומור על המתח בין אשכנזיות ומזרחיות, היה משמעותי בשבילי. במילים פשוטות, יש כל-כך הרבה בדיחות שמגחיכות, או לפחות מנסות להגחיך, אליטיזם אשכנזי. 

ואני אשכנזיה לחלוטין, כן?

לגמרי דברים מעניינים יהיו פה.

אני הרוגה מעייפות.

לילה נהדר.