קפה ומונה ליזה.

לפעמים נדמה לי, שאנשים מצפים ממני יותר ממה שאני יכולה לתת.

וזה פשוט מביא אותי למצב שאני יושבת בלילה וצריכה לבכות. אבל הדמעות לא יוצאות.

לפעמים אני פשוט רוצה לברוח רחוק, למצאו את הבית הקטן הזה שלי שאני ארגיש בו בנוח.

לא טוב לי, בגלל לא.

להפך מטוב. רע! ממש רע.

אם מישהו היה יכול להתסכל על מה שאני מרגישה בלי שאני אצטרך להגיד דבר הוא היה פותר לי המון בעיות.

בעיות שאני בעצמי לא יכולה לפתור.

מתי כל החרא הזה התחיל?

בערך מהיום שרבנו.

מהרגע שהפסקנו לדבר התיישב לי על הלב פיל במשקל של 600 טון. והוא לא רוצה לרדת משם.

לא משנה מה אני עושה, כמה אני רוצה הוא לא הולך.

לא משנה כמה אני מנסה לשקר לעצמי זה פשוט לא הולך, אני יודעת שזה לא באמת.

והכי נורא, שאני לא מצליחה להגיד את זה לאנשים.  ויותר נורא, זה שהם לא שמים לב לזה.