קפה ומונה ליזה.

לא משנה כמה תגידו לי שהכל לטוב, ולא נורא שאנחנו לא ביחד עכשיו זה לא יעזור או יעודד אותי.

כי אני רוצה אותו.

לא משנה כמה תחזרו על זה ותגידו לי שהוא זקן, מכוער, טיפש ולא שם לב לכולם.

אני לא מצליחה לשכוח אותו לא משנה מה.

הוא הזקן שאני רוצה, הוא המכוער שאני רוצה והטיפש המפגר האידיוט החמור שאני רוצה לעצמי.

אם אני רק ארה או אגלה שיש לו חברה חדשה אני אמות עכשיו.. 

אני לא יכולה לחשוב שיש לו מישהי אחרת בזמן שאני אוהבת אותו.

התאהבות מגעילה, אני שונאת אותה..

כמו באגדה רעה, שהסוף ניראה כמו תמיד כל כך צפוי.

הנסיך שהיה צריך להציל אותה לא הגיע אז היא ניסתה לעשות את זה לבד.

היא ירדה מהחדר וניסתה לעבור בין אלפי מלכודות שעמדו בדרכה ורק רצו להרוג אותה.

היא הגיע למסדרון המלא אש ועשן וכמעט נשברה. היא ראתה את היציאה כל כך רחוקה ושכל כך קשה להגיע אליה.

היא התחילה ללכת, היא כבר כמעט הגיעה לסוף. האש שרפה כמעט כל חלק בגוף שלה וכמעט ולא נשאר ממנה כלום.

וברגע שהיא ראתה כבר את הסוף ממש לידה האש כיסתה אותה, את היציאה.

היא נפלה על הרצפה, התיישבה ופשוט נשברה. היא לא יכולה לחיות עם זה יותר.

הדבר היחיד שהיא רצתה זה שהאש תשרוף אותה וזהו, שתסיים את הסיפור.