קפה ומונה ליזה.

כמה זמן אני יושבת וחושבת על מה להגיד לך בשביל להבהיר לך שאני מבינה שעכשיו זה נגמר.

חשבתי כבר על מליון דרכים ומליארד משפטים שיתחילו את השיחה.

אבל כל פעם אני חושבת ומתחרטת במחשבה שאני אצא פאטאתית, ואז שוב מגיע הלילה ושוב אני חושבת על מליון דברים ובין היתר איך להגיד לך את זה.

אז היום הגעתי למסקנה שזאת כנראה הדרך היחידה שאני אוכל להגיד לך את זה מבלי שאני אצא טיפשה.

אז פשוט שתדע אהוב יקר, שאני כל כך אוהבת אותך. אתה הראשון שאי פעם אהבתי באמת ואתה הראשון אי פעם שאני צריכה לשכוח אותו באמת ולא להשאיר ממנו כל זכר.

וכן אני מבינה שכנראה את "השיחה" שהפסקנו אנחנו לא נמשיך יותר, לא היום ולא אף פעם.

אני רק רוצה להגיד לך שכל שיחה איתך עשתה לי טוב, וכל מחשבה עליך עשתה לי טוב עוד יותר וכל פגישה עשתה לי הרבה הרבה יותר טוב.

שלך לנצח,

אני...

לפעמים נדמה לי, שאנשים מצפים ממני יותר ממה שאני יכולה לתת.

וזה פשוט מביא אותי למצב שאני יושבת בלילה וצריכה לבכות. אבל הדמעות לא יוצאות.

לפעמים אני פשוט רוצה לברוח רחוק, למצאו את הבית הקטן הזה שלי שאני ארגיש בו בנוח.

לא טוב לי, בגלל לא.

להפך מטוב. רע! ממש רע.

אם מישהו היה יכול להתסכל על מה שאני מרגישה בלי שאני אצטרך להגיד דבר הוא היה פותר לי המון בעיות.

בעיות שאני בעצמי לא יכולה לפתור.

מתי כל החרא הזה התחיל?

בערך מהיום שרבנו.

מהרגע שהפסקנו לדבר התיישב לי על הלב פיל במשקל של 600 טון. והוא לא רוצה לרדת משם.

לא משנה מה אני עושה, כמה אני רוצה הוא לא הולך.

לא משנה כמה אני מנסה לשקר לעצמי זה פשוט לא הולך, אני יודעת שזה לא באמת.

והכי נורא, שאני לא מצליחה להגיד את זה לאנשים.  ויותר נורא, זה שהם לא שמים לב לזה.