קפה ומונה ליזה.

הרגשה מוזר, הרגשה לא באמת מובנת.

אני רוצה לצאת לחפש, אבל בחוץ אין שום דבר יש רק נזק.

מדברת עם כולם אבל אף אחד לא מענין או מתענין.. 

מנסה לברוח אבל מוצאת את עצמי יושבת באותו מקום שותה קפה.

מחפשת את האמת ובסוף מגלה רק דבר אחד,

שאני היא השונה מכולם.

למה לכולם כל כך קל ופשוט למצוא מילים שמבטאים את הכלום

ןאני בשביל למצוא מילה אחת רושמת שטויות בתור מגילה ארוכה ארוכה.

הוא אמר לי שהוא אוהב אותי יותר מכולן ובסוף הוא מחק אותי מכל מקום בעולם.

הוא בחיים לא יבין שאני שלו לנצח, אבל אני לא אבין שאני איבדתי אותו בכל רגע ורגע.

אז אמרתי מילה לא נכונה, וטעיתי בכמה מילים שאמרתי, מזה לעשות כל כך בלגן, מזה לעשות סיפור גדול?

אולי לא לדבר זה הפיתרון?

אולי לבכות עד כיתה ג' זה הדבר הנכון?

אבל בינתיים לא יוצא לי כלום חוץ משטויות במיץ עגבניות.

אז אולי אני לא בוגרת ואולי לא חכמה אבל בפנים מסתתר בן אדם ממש כמו כולם.

קצת שונה, קצת מכוער, קצת טיפש וקצת מוזר אבל אני יודעת שאם יכירו אותי באמת יכולו ליראות דברים שלא רואים עם מסתכלים רק מהצל.