סיפור על טוקיו הוטל.

"ל..לכמה זמן?" שאלה לבסוף.

"לשלושה שבועות.." ענה בעצב.

גיאורג ניגש אל מריה. "מה זה היה?"

"עזוב את זה, מה איתנו? אני נורא אתגעגע אליך!"

"אני נורא אתגעגע לפה המתוק הזה" קינטר אותה והמשיך לנשק את שפתיה עד שהן נהיו נפוחות ואדומות מעט.

"אני אוהבת אותך" אמרה מריה ומשכה אותו אל עבר המיטה...

ביל היה בבית לבדו. הבדידות השתלטה עליו. הוא רצה לשתף מישהו ברגשותיו, לפרוק את אשר על ליבו.

הוא רצה לדבר עם מישהו. כל אדם, אבל כולם היו כל כך עסוקים.

'גיאורג עם מריה,טום עם אור, גוסטב עם סימונה ואליס... רגע, אליס!'.  ביל זינק אל עבר שפרפרת הטלפון וחייג את המספר של אליס.

"היי ביל! הרבה זמן לא  דברנו" ענתה לו אליס בשמחה.

"כן, אני כאן לבד, את רוצה לבוא?"

"בטח, אני כבר באה" אמרה אליס ונתקה.

כעבור חצי שעה דפקה אליס על דלת הכניסה של האחים קאוליץ.

"היי ביל!" אמרה אליס, סגרה את הדלת עם רגלה, וחיבקה אותו.

"היי..."  ביל אמר בחוסר חשק מסוים.

"הכול בסדר?" שאלה ודאגה נשמעה בקולה.

"קשה לי" ביל התיישב על הספה.

אליס התיישבה לידו "מה קרה?"

"קשה לי לראות את טום ואור ביחד... אני מרגיש כל כך רע. והכול באשמתי"

"אבל למה היא עם טום? נפרדתם?" שאלה בתמימות מדומה, למרות שידעה בדיוק מה קרה.

"הנשיקה שלנו... אור... היא ראתה אותנו" מלמל ביל והשפיל את עיניו.

"אני כל כך מצטערת!"

"אה ואליס, עוד משהו, למה שיקרת לי?" ביל נזכר בסיפור שאליס ספרה לו על בן.

"על מה אתה מדבר?"

"עלייך ועל בן וזה שאור הפרידה בניכם.."

"מה עם זה?" שאלה אליס.

"זה לא נכון... אור בכלל לא ידעה שאת ובן ביחד"

"מה?!" אליס הופתעה.

"אל תעשי את עצמך!"

"ביל, אני נשבעת שלא ידעתי!"  הזעם הציף את כל תאי גופה ובאותו הרגע היא שנאה את בן כל כך והדבר היחיד שעצר בה מללכת אליו ולהרביץ לו עד צאת הנשמה היה ביל, הוא חייב להאמין לה! היא תגרום לו להאמין לה!

"עכשיו הבנתי! זה היה משחק שלך! לקחת לאור את טום, אבל לא הספיק לך, רצית לפגוע בה עוד יותר! " ביל התעצבן.

"אתה לא יודע איך זה לראות מישהו שאתה כל כך אוהב עם מישהי אחרת!" אליס פרצה בבכי.

"את יכולה להמשיך?" שאל טום בדאגה.

"נראה לי שכן. אבל מה איתך? יורד לך דם?" אור דאגה לו יותר מלעצמה. העיקר שהוא יהיה בסדר, חשבה.

"רק קצת. לא נורא, זה רק מוסיף לתענוג.." צחק טום.

אור צחקה גם כן, אבל עם כל נשימה הרגישה כאב מפלח את מפשעתה. אור גנחה קלות.

"את לא נשמעת טוב. את בטוחה שאת רוצה להמשיך?"

"אני בטוחה. " אור חבקה את אגנו ברגליה ונישקה את צווארו.

טום התחיל לנוע בתוכה. אור ניסתה להתעלם מהכאב. היא ציפתה לתחושה הנעימה, אך זו איחרה לבוא. טום הצמיד את שפתיו לשפתיה וצרפת  אותה עד שהיא בקושי נשמה.

לפתע אור הרגישה איך שריריה מתכווצים, צמרמורות עברו בגופה בגלים. גלים של חום. היא לא יכלה לעמוד  בזה יותר, היא התנשפה וזה נהיה יותר חזק מלפני כן. אור פלטה גניחה עמוקה מגרונה.

טום התחיל לגנוח גם כן. כמה שניות אחר כך שניהם היו מותשים אך מסופקים. טום נשכב לצד אור, נשק לראשה וחיבק אותה בזרועו.

"אני אוהבת אותך"

"אני אוהב אותך" שניהם לחשו בו-זמנית וצחקו.

קרני השמש האחרונות התפוגגו וטום ואור שקעו בשינה מתוקה.

~כעבור שלושה ימים~

"נו טום תזדרז!" צעק גיאורג שעמד במורד המדרגות.

הבנים ארזו לקראת סיבוב ההופעות.

"רגע, אני מסדר את הכובעים!" השיב טום.

"למה אתה צריך 80 כובעים לשבועיים?! " התעצבן עליו גיאורג כשראה מזוודה שלמה מלאה כמעט אך ורק בכובעים.

"שיהיה לי מבחר" אמר טום כאילו שזה מובן מאליו. הוא סגר את מזוודתו וירד איתה למטה, שם שאר חברי הלהקה וחברותיהם חיכו לו.

טום ניגש אל אור. הניח את המזוודה על הרצפה. הם אמרו מילים פרידה זה לזה והתנשקו.

ביל יצא מהבית אל עבר האוטובוס. הוא לא היה צריך עינוי נוסף.

גיאורג נפרד ממריה וגוסטב מסימונה. כולם הבטיחו לשמור על קשר למרות המרחק.

כולם יצאו מהבית, אור ומריה פנו לביתה של מריה והבנים אל האוטובוס.

הסבלים העמיסו את שלל המזוודות ודיוויד והלהקה התמקמו בפנים.

"אז, סיפרת כבר לגיאורג?" שאלה אור.

"אלוהים אדירים! אני לא מאמינה! שכחתי! מה אני עושה?"

"את שכחת?! איך? מה את מתכוונת לעשות? אולי תתקשרי אליו?"

"כן, זה מה שאעשה." מריה שלפה את הסלולרי שלה וחייגה אל גיאורג.

"שיט. אין קליטה! מה עכשיו?"