סיפור על טוקיו הוטל.

השבועות הבאים היו גדושים בתכנוני חתונה בשביל מריה וגיאורג. מריה סיפרה לאימא שלה את כל החדשות ואחרי שהיא נרגעה והפסיקה להגיד שהיא תחטוף התקף לב, מריה הסבירה לה הכל ולבסוף קיבלה את בירכתה. אבא שלה כבר היה סיפור אחר, הוא היה חשדן מטבעו ולא רצה לתת את הבת שלנו לסתם אחד ועוד בגיל כל כך צעיר! אבל אחרי כמה ארוחות עם גיאורג ושכנועים הוא נכנע לבסוף והסכים שהוא רוצה את הכי טוב בשביל הבת שלו ושהוא ממש מקווה שהם יודעים למה הם נכנסים ונתן גם הוא את ברכתו.

מריה הרגישה פרפרים בבטנה וברכיה החלו לרעוד קלות. היא התרגשה מהצעד החשוב שעמדה לעשות בחייה.

היא נשמה נשימה עמוקה, התעשתה על עצמה ויצאה אל אולם הכנסיה.

היא שמעה את המנגינה המוכרת, אך זו הייתה עמומה באוזניה, כל מה שהרגישה היה את ליבה הפועם בחוזקה באוזניה וראתה רק את גיאורג, עוד לו שם, כל כך בטוח בעצמו וכל כך מאוהב.

היא התקדמה בצעדים איטיים, אך לפתע, ללא כל אזהרה רגלה נתפשה בשולי שמלתה והיא מעדה והחלה לפול קדימה היישר אל תוך עוגת החתונה. פניה נמרחו בקצפת ולפני שהספיקה להתאושש, השרפרף שעליו עמדה העוגה החל לקרוס והיא נחתה על רצפה קשה ושברה את אפה. דם ניתז על שמלתה הצחורה. נשמעה צרחה מחרישת אוזניים והכל נהיה שחור.

מריה התיישבה בבת אחת. היא הייתה שטופת זיעה ומתנשפת הכל היה חלום, הבינה. היא הייתה מבועתת.

היא לבשה חלוק וצעדה במסדרון אל עבר חדר האמבטיה כדי להתקלח.

בזמן שנהנתה מהזרם חשבה על כל מה שהולך לקרות באותו היום. "המאפרת באה, ואז הספרית..

אוי.. אין לי חשק לכל זה.. אבל אני רוצה להתחתן! ואני אעשה את זה כיאות." היא ניסתה להפיח בעצמה רוח חיים.

אור, שכמובן הייתה השושבינה התארגנה יחד עם מריה בחדרה.

"את יכולה לסגור לי את השמלה? " בקשה מריה מאור.

"כן, רק רגע... הנה! "

מריה הסתובבה אל אור. "נו, מה את חושבת? "

"את פשוט מקסימה! " נאנחה אור. "את הכלה הכי יפה שראיתי.. "

"את מגזימה.. למרות שאני באמת די מרוצה.. " חייכה מריה אל המראה.

"השיער והאיפור יצאו מושלמים. והשמלה שלך גורמת לך להראות כמו מלאכית.. אויש את כל כך יפה! "

הם שקעו בחיבוק שנקטע כמעט מיד על ידי צפירה מהרחוב.

"זאת בטח הלימוזינה. " אמרה מריה.

"אז בואי! את מוכנה? "

"אני חושבת. " ענתה מריה, לקחה את זר הפרחים ויצאה.

כדקה לפני תחילת הטקס מריה התהלכה בחדר הכלה בכנסיה.

היא הייתה אחוזת אימה. היא כל כך פחדה שחלומה יתממש.

היא ידעה שפחדה אינו הגיוני אך לא יכלה להמנע מכך. היא ידעה שהגיע הזמן לצאת.

היא בלעה את רוקה והחלה לצעוד בצעדים מדודים, נזהרת שלא לפשל.

היא הגיעה אל הבימה ונרגעה מעט כשגיאורג חייך אליה ולקח את ידה בידו.

הכומר נשא את נאומו הרגיל והטקס עבר בשלום ושלמות.

גיאורג ומריה היו בעל ואישה. בלתי יאמן.

אחרי הטקס הרשמי כולם נסעו אל האולם שהם השכירו וחגגו עד שכרון חושים

ובסופו של דבר הגיע הזמן של מריה וגיאורג לצאת אל ירח הדבש הקסום שלהם.

"אז.. לאן אתם טסים? עוד לא אמרתם לנו! " שאל טום והתנפל על גיאורג.

"אז זהו, שיש לנו הפתעה! אתם באים איתנו! " הודיעה מריה וצחקה למראה פניהם המבולבלים של חבריה.

"מה? " שאל ביל והרים גבה.

"שכרנו לכולנו מטוס פרטי למיאמי! "

"אבל.. למה? אתם לא רוצים להיות לבד בחודש הזה? " הצטרף גוסטב לשיחה.

"החלטנו שלא. החלנו שנתגעגע יותר מדי ושיהיה לנו מספיק זמן להיות לבד בחיים.. "

"סופר! הולכים לתפוס בחורות במיאמי!" צעק טום ולמראה פניה של אור השתתק והסמיק.

"העובדה שיש לך חברה פרחה מזכרונך לרגע?!" שאלה אור וטום לא ידע אם היא זועמת או מתלוצצת.

"אמ.. לא... סתם צחקתי.. " ניסה להרגיע אותה והתחיל לנשק אותה.

ביל, אליס, טום, אור, גוסטב, סימונה, גיאורג, מריה, אנדריאס, החבר הכי טוב של ביל וטום, וחברתו של אנדריאס ישבו בנוחות במטוס הפרטי, נהנים מהמותרות והיוקרה.

גוסטב היה שקוע בעיתון.

לפתע הם הרגישו רעידה קלה אך התעלמו ממנה, בחושבם שהיא חלק מהנורמה. אך כעבור דקה המטוס התחיל לרעוד בפראות. "מה קורה? " נשמעה צעקתה של אור.

ביל הישן הקיץ משנתו וכולם נכנסו לפאניקה. נשמע קולו של הקברניט, "יש לנו תקלה טכנית. אנחנו עומדים להתרסק! "