סיפור על טוקיו הוטל.

 "יש לנו תקלה טכנית. אנחנו עומדים להתרסק! "

"כולם ללבוש את המצנח ולקפוץ מפתח החירום! "

כולם התרוצצו בבלאגן, כמעט דורסים אחד את השני, בעוד המטוס מוסיף להתנדנד.

 בזה אחר זה קפצו מהמטוס למרות הפחד מהצניחה ומהבא אחריה.

בעודם נופלים בין שמיים וארץ, הרוח מקפיאה את דמם וסותמת את אוזניהם,

עברו בראשיהם של כולם אותן השאלות, 'מה יקרה כשיגיעו למטה? תחתיהם ים! האם יטבעו? כרישים יאכלו אותם? '

אחרי שפתחו את המצנח נזכרו כולם באחרים והביטו סביבם לחפש את יקיריהם וחבריהם.

 נראה היה שכולם היו שם.

אך לא כך היה, אולם הם היו עתידים לגלות על כך רק מאוחר יותר.

מאוחר מדי.

ככל שהצטמצם המרחק בניהם לבין הים, גברו חששותיהם והם התחילו להיכנס לפאניקה.

מריה בכתה ודמעותיה שאפו למעלה בשל הרוח.

היא לא הצטערה על הירח דבש שנהרס אלא על התינוק שלה, שאותו רצתה כל כך ועל גיאורג, שאת חייה רצתה לבלות איתו,

וחייהם עשויים להיגמר תוך דקות ספורות בלא שזכו להיות הורים ואפילו לא זוג נשוי.

ביל חשב על הלהקה, על כל מה שעברו ועל כל מה שעוד רצו להשיג, הוא חשב על חייו,

לא יודע אם הצליח לעביר אותם כראוי כמשום שעד שסוף סוף מצא אהבה שנראתה לו אמיתית,

הוא לא הספיק לדעת עד כמה איכותית היא הייתה.

טום גם חשב על הלהקה, אבל לא עברה בראשו ולו מחשבה אחת על הבנות שאיתן היה, כולן היו חסרות משמעות בשבילו,

רק אור. הוא ראה את פניה מול עיניו, את חיוכה. הוא פחד.

פחד שלא יראה יותר את החיוך הזה שהאיר אותו כל כך, שגרם לו לאהוב.

הוא ניסה למצוא אותה מסביבו, לראות פעם אחרונה את מבטה, אך כולם נראו אותו הדבר, דמויות קטנות משייטות בשמיים.

מחשבותיהם של כולם נקטעו בבת אחד כשהם שמעו חרש קול.

זה היה אנדריאס, הוא נופף בידיו, מנסה להגיד להם משהו, אבל הם לא הבינו אותו.

פתאום גוסטב התחיל לנופף בידיו גם כן ואז הצביע למטה.

כולם עקבו בעיניהם אחר זרועו ולפתע הבחינו בכתם קטן באמצע הים. ההכרה חלחלה למודעותם. 'יבשה!'

הם לא האמינו למזלם. אולי יש עוד תקווה.

הם צנחו עוד ועוד. עוד דקה הם יגיעו לאדמה.

הם כבר לא היו כגוש אחד, הרוח הפרידה בניהם.

כל אחד ניסה למשוך בחבלי המצנח כדי לוודא שינחת במקום בבטחה.

ביל ניסה לנחות על רגליו אך מעד ונפל על פניו, המצנח מכסה אותו.

הוא התאושש, התאמץ לנתק את כבלי המצנח וזחל החוצה.

כמה מטרים משם ראה את אליס צונחת. בשנייה שרגליה נגעו באדמה החלה לרוץ, גוררת את המצנח אחריה.

אחרי שזה נפל בכניעה על הרצפה, היא ניתקה אותו במיומנות והחלה להתקדם לכיוונו של ביל.

ביל היה נדהם ומוקסם מהחינניות שבה נחתה, כאילו התאמנה על כל יום בחייה. הוא לא יכל שלא להעריך אותה מחדש.

"הכל בסדר? " שאלה אליס כשהייתה בטווח השמיעה של ביל.

"נראה לי שכן. איך את? " שאל, למרות שאליס בכלל לא נראתה כאילו הרגע קפצה ממטוס שהתרסק.

"המרפק שלי קצת כואב כי נתקעתי בדלת של המטוס, אבל אני בסדר. אתה חושב שהאחרים נחתו בשלום? "

"אני מקווה. "

ביל התיישב על החול, חבק את ברכיו והתבונן בשמיים. אליס התיישבה לצדו.

"הכל יהיה בסדר. " ניסתה להרגיע אותו.

"איך את יכולה להיות כל כך בטוחה? מה אם טום או אחד מהאחרים יטבע? או יתרסק לתוך הסלעים?

איך את יכולה להגיד שהכל יהיה בסדר? " ביל היה שבור. הוא יצא מההלם הראשוני וכעת היה מודאג ומפוחד.

אליס לא יכלה לסבול לראות אותו ככה. היא סובבה את פניו אליה בסנטרו ואמרה בביטחון הגדול ביותר שיכלה לגבש:

"מה שלא יהיה, אנחנו נעבור את זה ביחד. גם אני מודאגת מאור ומכולם אבל אני יודעת שפשוט לא יכול להיות שקרה לה משהו רע,

הייתי מרגישה.. וגם אתה בטוח היית מרגיש אם משהו היה קורה לטום, נכון? "

ביל חשב לרגע על דבריה. שואב נחמה מעיניה מלאות הביטחון.

היא צדקה. בינתיים טום בסדר. כמו שאומרים, חדשות רעות רצות מהר.

הם ישבו על החול בשקט במשך דקה ופתאום שמעו קריאה מהיער שמאחוריהם. הם החליפו מבטים שואלים.

ומיד אליס קפצה על רגליה, "בוא! אולי זה מישהו משלנו! " תקווה התעוררה בלבו של ביל והוא רץ יחד עם אליס אל היער.

הם שמעו קריאה נוספת והתקדמו לכיוון שממנו באה.

שם, בין עצים סבוכים היה...