אוקי היום קרה משהו דיי טוב איך אני יגדירS:, תקראו עד הסוף.
אמא שלי היום התנדדה בכסא/ערסל/נדנדה הזה שיש לנו בחוץ,
אז לא היה לי משהו אחר לעשות, אז יצאתי אליה וסתם דיברתי איתה.
וסתם שאלתי באיזה גיל אני יוכל לעשות נזם, והיא אמרה לי 16.
וזה אומר שאני יצטרך לחכות במשך שלוש שנים, עד שאני יוכל לעשות חור אחד מסכן.
אז עליתי לחדר לחדר שלי והתחלתי לבכות.ואז אבא שלי בא וצעק עלי שאני יפסיק להתעסק בזה כל
הזמן, ושאני יפסיק כבר לחשוב שאני שמנה ואני יתחיל להתרכז בדברים באמת חשובים, כמו הלימודים והמגמה.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות.ולא יודעת מה לחשוב
כי הראש שלי ריק, והלב שלי חלול.
והוא רק רוצה שהכל יגמר, הכי הכי מהר
ושאני יוכל לברוח מכאן, אולי ביום אחר.
כי אני ממש לא מבינה מה יש להם, זה כולה חור אחד קטן.
הם כנראה חושבים שזה הדרך שלי להיות שונה, מיוחדת.
כי פעם ידעתי לצייר דברים נורא יפים ומעניינים
וכותבת קטעים נורא מרגשים ועמוקים.
ויודעת להמציא תנועות ממש יפות ומקוריות לריקודים.
והיום הציורים שלי, הם פשוט ילד אימו בלי פנים[ממש כמו בובה] עם פוני שמכסה חצי פרצוף.
ואני כבר לא בנאדם רגיש ועמוק, אפילו אם אני מנסה בכל הכוח.
והיום בשיעורי קומפוציזיה אני עומדת כמו בול עץ בלי שום מקוריות,
ולא מצליחה לחשוב על שום תנועה.
היום אני סתם גוף, בלי שום דבר מיוחד בפנים.
~~
בסוף שאמא שלי עלתה לישון הראתי לה תמשימה והיא אמרה לי שהתנועות שלי נורא תקועות,
נו למה היא מצפה? שבגללה אני כזאת פרנואידית וכזאת קלסטרופובית[ככה כותבים את זה בכלל?!]
הכל סוגר עלי, ואין לי אויר.אין לי שניה של פרטיות.
הם לא סומכים עלי אפילו לשניה, אפילו תהיסטוריה של המחשב הם קוראים לי, אתם מבינים באיזה מצב אני נמצאת?!
אני פשוט חיה בכלוב.
ולא משנה כמה יפה הוא יהיה,
וגם אם הוא יהיה עשוי כולו מזהב.
הוא עדיין כלוב.
ותמיד בחלומות שלי בלילה אני מקבלת מכתב מההורים שלי
שאומרים לי שהם החליטו שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם הגוף שלי.
אבל זה רק חלום, ואין שום דבר שאפשר לעשות עם זה.
צריך ללמוד פשוט, להתמודד.
ואולי למדתי לחיות עם זה.
כי אני באמת לא רוצה נזם, זה הייתה רק כמו הכנה כזאת בשביל ההורים שלי לומפייר.
אבל שחושבים על זה איזה מוזר זה ילדה בת 12\13 עם ומפייר?!
אז אולי באמת קצת הגזמתי, אז אני יחכה. לא עד גיל 16, אני יחכה עד גיל 14\15 ואם לא ירשו לי ~ אני פשוט יעשה בלי רשותם.
כי הם יהיו חייבים להתמודד עם זה, כי בגילאים האלה לכולם יהיה איזה משהו בסגנון, גם אם עכשיו הם חושבים שזה הכי דוחה בעולם.
זה פשוט מגיע מתישהו.
ועכשיו אני נזכרת גם שגם סיפרו לי שבנות שנולדות במזל גדי
מתפתחות ומתבגרות נורא מהר, ואז בגיל 14\15 הם נעצרות פשוט, ונהיות גמדות.
א גמדה אני לא יהיה, כי אבא שלי הוא מאלה שנתקעים בתקרה, אבל אמא שלי היא מעלה ששואלים 'מה מזג האויר שם למעלה?!'
[נוו היא אחות של דרדסבא בקיצר><]
אז אני יהיה תקועה איפה שהוא באמצע , אבל לפחות זה שאני גבוה נורא זה רק זמני.
אני יודעת שזה מטומטמם ברמות כמו של 'החסידה מביאה תילדים לעולם.' ושל פיית השיניים, אבל זה אחלה תירוץ:P
[זאת רק אני או שהסמיילי הזה מנסה להגיע לאף שלא ולא מצליח ?S:]
אז אני מרגישה בטיפה קצת יותר טוב.
במיוחד שנזכרתי במחלה הזאת שיש לי[זה לא באמת משנה מה היא עושה><]
יש לה איזה מעין עוד סעיף קטן כזה, שזה דחף כזה לאכול מהר.
וזה משמין לאכול מהר, כי אז אתה לא שבע ממה שאתה אוכל ורק אוכל עוד ועוד.
אז אני רק צריכה להזכר לאכול לאט כל פעם, והכל יהיה בסדרXD
תראו כמה רגשות, בכמה זמן קצר
שיר אחד יכול לגרום.
the used-on my on
See all those people on the ground
Wasting time
I try to hold it all inside
But just for tonight
The top of the world
Sitting here wishing
The things I've become
That something is missing
Maybe I... But what do I know
And now it seems that I have found
Nothing at all
I want to hear your voice out loud
Slow it down, slow it down
Without it all
I'm choking on nothing
It's clear in my head
And I'm screaming for something
Knowing nothing is better than knowing at all
On my own
Without it all
I'm choking on nothing
It's clear in my head
And I'm screaming for something
Knowing nothing is better than knowing at all
בבלוג זה
בכל הבלוגים
