אני מוצאת את עצמי דוחה את כתיבת העדכון הזה כבר הרבה זמן. ובכל פעם רעיון אחר לעידכון מגיע, ומשהו מפריע לי לעדכן.
אז סגרתי הכל, ואני יושבת כאן בשקט עם כוס קפה ומאוורר.
הבנתי בזמן האחרון שלא משנה לאן תפנה, אף פעם לא תוכל לדעת אם בחרת בנתיב הבטוח. אבל בכל נתיב יש את הפרחים הקטנים האלה, האנשים שישמחו אותך, שידרבנו אותך להמשיך את המסע.
והמסע הזה לא קל, הוא דורש ממני המון וויתורים, כעס וייאוש. אבל אני מחדירה לעצמי מוטיבציה, מזכירה לעצמי שוב ושוב למה אני עוברת את זה, איזה פלא אני אזכה לראות בסופו.
לוקחת קצת זמן לנשום, לנוח, לחשוב על הכל. לפעמים חוזרת קצת אחורה, מגלה דברים שפיספסתי, אוספת דברים שיעזרו לי להמשיך את המסע בדרך טובה יותר.
אוספת לי שק, מלא בתקוות קלות ומצד שני כמה אבנים כבדות שמקשות עליי. אבל, היי, מי אמר שהמסע הזה הולך להיות קל?
אתמול היה יום מיוחד. נפגשתי עם שתי חברות ישנות כדי ללמוד, אבל בקושי למדנו.
המפגש הזה החזיר אותי שנתיים אחורה, פתאום הופיעו מחשבות שחשבתי שלא יופיעו יותר.
עשינו שיחות נפש לתוך הלילה, על קפה וסיגריות. היה משהו קסום בשעות האלה, הן עפו כל כך מהר.
זה היה כל כך משחרר, כל כך כיף לחזור לתקופה הזאת, להעלות מלא נוסטלגיות. לחוות חברות שחשבתי שאבדה כבר. אני לא הולכת לוותר על החברות הזאת, קבענו שעושים מפגש קטן כזה לשלושתינו לפחות פעם בחודש.
אפילו חתמנו (בילדותיות) על חוזה קטן, כל אחת הכניסה שם את המטרות שלה וקבענו שנפגשים בעוד שנה כדי לבדוק אם כל אחת הגשימה את שלה.
"הכל נרשם בתוך יומן, דפים של זמן..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
unlimited.