לא טוב לי עכשיו.
אני מפוצצת פיזית ומנטלית.
הכל מסתבך לי, אני הורסת כל דבר שאני נוגעת בו.
אני לא מקפידה על כלום.
אני לא שומרת על הדיאטה
ואני לא שומרת על כושר
ואני לא לומדת.
והכל, כמובן, מניב תוצאות מהר מדי.הזמן עף לי.
אני תופסת לאט מדי בעוד מסביבי הכל טס.
אכלתי כמו מטורפת בחודש האחרון והתוצאות לא איחרו לבוא - עלייה של יותר משני קילו וחצי.
אני לא הורסת לעצמי, אני קרעתי את התחת כדי להגיע לתוצאות לא כדי להרוס אותן.
אני פשוט רוצה קצת זמן לעצמי. אני חייבת חופש. לא יכולה ללכת כל יום לבית ספר, ללבוש את המסכה של החיוך והאופוריה המטורפת שמכניסה אותי לסרטים.
אני לא מה שאני חושבת לעצמי.
אני לא נראת טוב, ואני לא קולטת את זה. אחרת, איך הייתי נותנת לעצמי לעלות כך?
שונה מכולם, ולא במובן הטוב. כל הזמן מתחבאת. לא מגיע לי.
זה לא הגוף שלי. זה לא הגוף שלי. זה לא הגוף שלי.
נמאס לי להתבודד. לא מגיע לי.
אפילו כדי ללכת ברגל אני מחכה עד שיחשיך, כי אני מתביישת שמישהו יסתכל ויראה.
שתבלע אותי האדמה כבר. או שתבלע את כולם.
אני צריכה חודש. חודש שקט. חודש לעצמי, לשים זין על הכל, להשקיע בעצמי. לבד. בלי שאף אחד יראה. ואז לצאת, לצאת ולהראות לכולם - הצלחתי. כי אני כן אצליח, אני כן מסוגלת והראתי לעצמי את זה יותר מפעם אחת.
אין יותר מחשבות שליליות, אין יותר חריגות. מרוב שאני אומרת לעצמי ש"לא נורא וחריגות הן חלק מהדיאטה" הדיאטה הופכת לחלק מהחריגות שהפכו לשגרה.
אז כן נורא, לא נותנת לעצמי ליפול לתוך הבור המסריח הזה.
אני אופטימית מדי, תמיד משכנעת את עצמי שיהיה טוב. מתי? מאיפה? הטוב הזה חייב לצאת ממני, אף אחד בעולם לא יכול לעשות את העבודה הזאת במקומי, אני חייבת את זה לאמא שכ"כ סובלת כשהיא רואה איך אני נראת. אבל יותר מכל - אני חייבת את זה לעצמי. מגיע לי פעם בחיים להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שאני נראת טוב. כי אני יכולה להיראות טוב. אני יכולה לעשות את זה.
גם לי מגיע ללבוש ג'ינסים ולא טרניגים שחורים וגדולים.
אני רוצה להיכנס לאמבטיה בלי להוריד משקפיים לפני, כדי שאני לא אזדעזע מול המראה.
אז אני מסיימת את הפוסט כאן, נועלת נעלי ספורט ויוצאת להליכה. אפילו שעדיין שמש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
unlimited.