קמתי בבוקר ברגל שמאל. קודם כל, כשקמתי, היו כל מיני אנשים סביב המיטה שלי, וזה היה מאוד מטריד. חוץ מזה, כשעליתי מהמיטה, ההורים שלי צעקו עליי כי הלכתי לישון בשיש בבוקר. הם פשוט לא מבינים אותי, שאני אוהבת להיות לבד כדי לעשות דברים שאני אוהבת לעשות. אף אחד לא מבין אותי. אני כל כך כועסת על האנשים האלה שכל הזמן אומרים לי שכדאי לי לעשות את הכל בקבוצה ולתת לאנשים לפקח עין עליי כל וכל רגע. הם גם לא מבינים אותי. הלוואי שמישהו יבין מה אני עוברת. תקופה של התבודדות. נו, לא היה לכם גם תקופה כזאת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
