חן חסיד.

כמו ששותים תה רותח ורק אז שורפת הלשון,

כמו שמקבלים שריטה ורק אז הדם יוצא,

כמו שהדלת נטרקת על היד ורק אז היד כואבת,

כמו שרק עכשיו הבנתי הכל.

הבנתי שאתה כל כך ילד זבל.

הבנתי שאין לך לב.

הבנתי שאין לך תוכן. רק מראה.

הבנתי שנמאס ממך.

נמאס מהמשחקים שלך. יום ככה,יום ככה. דיי תעזוב אותי כבר. תניח לי לנפשי. תרפה.

אני לא מאמינה ששוב האמנתי לטמטום שבך. שהאמנתי בך.שוב. כמו פעם.

אתה פשוט לא מפסיק להפתיע אותי. לרעה. אתה פשוט.... איככ, אין מילים.

כבר לא כואב לי. ואין לי פצעים. אני לא בוכה.

אבל יש לי סימנים,ונשארו לי הצלקות, ואני גם לא צוחקת.

לקחת ממני הכל. את כל הכוח. השקעתי את הנשמה שלי. הבאתי לך אותה ואז פשוט זרקת אותה ואותי יחד איתה. זה קשה לי.

רע לי.בגללך. אבל אני לא אשכח לעולם אותך. וזה דווקא נחמד. אני חושבת על זה,וכשיהיו לי ילדים אני יספר להם גם איך שלי היה קשה-בדיוק כמוהם. ואיך שוויתרתי- בדיוק כמוהם.

"יש עוד הרבה דגים בים". חבל שמוציאים אותם משם.

אז רק שתדע. אם תרצה אותי, אני כבר לא שם. הדלת נסגרה,או יותר נכון-נטרקה.

 אז שלום.

  400 כניסות.וזהו.

אז תודה נשמות.

מי שלא שם לב, עיצוב חדש. הוא יפה לדעתכם?