אני רוצה את אנה איתי, לתמיד!

כשתתעוררי לא תראי אותי

אני עובר תקופה קשה שרק תכביד עלייך

משהו בי קורא לצאת ולחפש

מרוב כל השקרים שכחתי מי אני..

אני חייבת לפרוק כאן הכל ועכשו.

נמאס לי.

אני לא יכולה להמשיך ככה יותר!

כל הלחץ של הלימודים עם כל הבחינות הגדולות.

הכל זה רק ציונים, ציונים, ציונים

כאילו על כל אחד רשום על המצח מה הייעוד שלו בחיים לפי ציון

בית הספר בא במטרה לתת לנו ערכים וכבוד

ולא רק להרחיב את ידיעותינו

ובשביל מה צריך בכלל מבחנים?

(ושלא תבינו לא נכון, אני תלמידה מצטיינת עם ממוצע שמגרד את ה100)

הרי בין כה וכה גם תלמיד שלא ידע כלום והתכונן למבחן יוכל להוציא ציון טוב ואז שנייה אחרי המבחן - לשכוח את כל החומר.

ואני שואלת - בשביל מה זה טוב?

מורים כבר מזמן שכחו שבינה וחוכמת חיים לא באה עם השכלה!.

והלחץ הנוראי לפני כל מבחן ומבחן...

ומורים שלא מבינים את החומר שהם מלמדים...

לא פלא שמערכת החינוך נראית ככה.

ויום השואה..ויום הזיכרון...

ועם כל המטען הזה כל הפרידה שלי ושל חבר שלי...

שאני כל כך אבל כל כך אוהבת...וכואבת

והרצון שלי לצרוח ולפרוק את כל התסכול והכעסים שלי

ושמישהו כבר יבין ויבוא ויעזור , דמאט!

והעובדה שאני לא יכולה להראות חולשה ליד אנשים [או שמא אני לא רוצה?]

וכמה אני מקנא באנשים שכן יכולים

ושנמאס לי שנכנסים לי לורידים מצד אחד, אך אני רוצה הבנה מאנשים בנושאים מסוימים ואכפתיות

וחברות שאני לא יכולה להיות כנה איתן באמת האחוזים

והמצב במדינה....

אבל אסור לי לבכות.

אני חזקה