אז החלטתי שאני לא צמה ביום כיפור. התחלתי את הצום בסביבות 14:00 ואחרי שעה וחצי בערך ביטלתי איתו. לצום כדי לרדת במשקל ולא בגלל אמונה זאת טעות לפי דעתי.

התחלתי היום לממש את תכנית חיי. החוקים והמטרות ברורים ויש לי שלושה חודשים להגיע למשקל היעד. 

שום דבר לא עומד בדרכי. לא עבודה, לא צבא ולא חבר. אני לבד, עם עצמי, מתכוונת להשקיע את כל כולי במאבק הזה ולהתחיל לחיות רק אחרי שאני אשיג את זה.

אני לא חושבת שזאת היתה טעות להיפרד ממנו לשם המטרה. איתו לא הצלחתי לעשות את זה, ועד שאני לא אגיע לשם אני לא אהיה מאושרת באמת. מגיע לו יותר ממה שאני כרגע ואני יודעת שהוא אוהב אותי ושהוא יחכה כמה שצריך.

אני יזמתי את הפרידה. היינו בחו"ל, בחופשה של 5 ימים לכבוד השחרור שלי ואמרתי לו שאני צריכה הפסקה, אני צריכה לתקן את עצמי ולהשתנות כדי לחזור ולתת את כל כולי בקשר הזה, כדי להפסיק להיפרד ממנו כל יומיים ולהבין עם עצמי כשאני לבד עד כמה אני אוהבת אותו. אני חושבת שהוא הבין, שכבר הוא נואש מההתנדנדויות שלו בקשר אלינו ומהחוסר יציבות. 

ביום האחרון היינו באופוריה; שנינו יודעים שזה נגמר ברגע שמגיעים לארץ ולכן מנסים להנות אחד מהשני עד כמה שאפשר. התחבקנו, התנשקנו, דיברנו על זה מלא. על הרגע שבו זה ייפסק, על הקושי ועל הדרכים החדשות שנבחר. הוא אמר שעכשיו יהיה לו זמן לעצמו, הוא יתחיל ללכת לחדר כושר ולעשות את הדברים שהוא דחה כל התקופה הזאת. שמחתי שהוא יכול לראות גם את הצד החיובי שבזה.

אתמול הוא התקשר אליי להגיד לי שהוא אוהב אותי ושהוא כבר מתגעגע ושזה יהיה לו קשה. הוא ביקש ממני להבטיח שאני ארצה אותו בחזרה בעתיד, שאני לא אשכח ממנו. 

הבטחתי שאני לא אשכח ושזה יעשה רק טוב לקשר בינינו. כמעט בכיתי. השיחה מאד ריגשה אותי והזכירה לי מאיזה בן אדם מדהים אני נפרדת. 

זה נותן לי מוטיבציה. אני לא אכנע לחולשה ולטיפשות. אני אהפוך את עצמי ומישהי שאוהבת את עצמה, מישהי טובה יותר, רגישה יותר לסביבתה, שיכולה להתפנות לצרכיהם של אחרים ולא רק לשלה.