חזרתי לחבר שלי. לא יכולה בלעדיו, פשוט לא מסוגלת... אני עסוקה באובססיה של מתי הוא שולח לי הודעות, למה הוא לא עונה, ומה הדבר הנכון להגיד לו כשאנחנו לא ביחד, במקום להתעסק בדבר החשוב באמת- בירידה במשקל.

אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך, פעם אחת, אחרי 7 שנים של נסיונות כושלים..

הגעתי למסקנה שאני ממשיכה עם הבולמוסם ולא יורדת במשקל פשוט כי אני לא רוצה את זה מספיק. אני פשוט נשאבתי להרגל הזה של צומות-בולמוסים, ומפחדת ממשהו אחר פחות מוכר- מההצלחה. מהרגע שבו אני אגיע למשקל היעד ואז מה? כבר אין לאן לשאוף ולאן לחתור. ואני ככל כך רגילה שלא חשבתי על זה שמשהו לא בסדר או שמשהו צריך להשתנות.

אז הנה, עם חבר מושלם כמו שלי שבגיל כזה מדבר איתי על חתונה ועל הילדים שלנו ועל החיים ביחד, כשיש לי עתיד ומקום יפה ומבטיח לשאוף אליו, אני לא רוצה לזרוק את החיים שלי. אני צריכה להתמקד במטרה, לעשות את המקסימום כדי להגיע לשם במינימום זמן ואז להתחיל לחיות חיים רגילים. לצאת, להיפגש עם חברות, לעבוד, ללמוד, לעשות שטויות, לאכול בלי להתעסק בקלוריות. פשוט להיות רגילה. להשאיר לעצי בראש כל הזמן תמונה של איך אני אהיה במשקל 50 ק"ג. העדינות והשבריריות שאני כל כך רוצה. הבגדים הקטנים שיתאימו. ההרגשה הזאת מול המראה. התמונות שאני אוכל לצלם בלי להתבייש.

אני מתחילה ממחר דיאטת ABC. קבעתי חוקים די קפדנים ודקדקנים לגבי איך אני הולכת לעשות את זה, ואני דיי בטוחה שאני לא אעמוד בהגבלה הקלורית שהדיאטה דורשת בימים שבהם אני אהיה אצל חבר שלי, אבל אני מתכננת בסופ"ש הקרוב להגיד לו שיש לי משהו ושאני לא יכולה להיפגש, ובשישי הבא אני אהיה בר בפז"מ של 12 יום ב-ABC ככה שאני די סומכת על עצמי.

בהצלחה!