יחד עם הבשורה על סגירת ישרא-בלוג קיבלתי עשרות בקשות שחזור לסיסמאות, חלקן במייל וחלקן דרך רשתות חברתיות.

הבקשה הדחופה ביותר הגיעה מחברה של חני וינרוט, אשר סיפרה כי חני נפטרה ב-29 בנובמבר  בגיל 34, לאחר שנאבקה, כתבה וחייתה עם מחלת הסרטן כמעט כרבע מחייה הקצרים מדי. להתכתבות הזו צורפו גם אשרה - חברה טובה, אפרת - אחות של חני, ודוביק בעלה. בשבוע שעבר הם שימרו וגיבו את הבלוג, לפני שיימחק מהרשת ויאבד.

בישרא-בלוג הכרנו אותה כ"שריטה בעדשה" בבלוג "ולבוקר רינה" אשר נכתב בכישרון רב, אבחנות מדוייקות ויצירתיות שעולה על גדותיה, במשך יותר משש שנים, ממאי 2011. את הבלוג היא התחילה לאחר סיבוב לחימה אחד לפחות מול סרטן השד. בפוסט הראשון היא כותבת על הסיבות שהביאו אותה לכתוב בלוג, כמו גם על הסיבות למה לא עשתה זאת עד עתה. דילמות שהעסיקו כל מי שאי פעם כתב בלוג וצפות ועולות עכשיו ביתר שאת, כאשר אנחנו נדרשים להחליט על דרכנו ללא ישרא-בלוג.

איזה מזל שחני החליטה לכתוב בסופו של דבר, כמה השראה ועוצמה יש במילים שפורטות את התחושות למקטעים אופטימיים, בודדים, מעורבים. חני לא כתבה על הסרטן כמשהו נפרד, היא כתבה על עצמה קודם כל ולכן הבלוג שלה היה יומן אישי במלוא מובן המילה. היא הייתה גם אמא ופסיכולוגית ואמנית אבל בעיקר צנועה. כך היא כותבת בפברואר 2016.

אני לא "סופרת" 

גם לא "צלמת"

אני גם לא "פסיכולוגית"

לא "צדיקה"

ולא "מהממת"

אני אדם שחושב בקול, 

מחלק את הזמן לרגעים, 

מעז להרגיש

מסכים לחוסר וודאות

ומשתדל. 

וטוב לי ממש. 

אז תנוחו עם התארים.

את הפוסט האחרון כתבה ביוני 2017.

סביר להניח שלולא ההודעה על הסגירה לא היינו יודעים בכלל שחני כבר לא איתנו. לפחות כך נזכה לדעת ולהיפרד ממנה, עדיין במסגרת הקהילה.

יהי זיכרה ברוך