רשימותיו של מטורף

הכל החל שלשום כשהכספומט של בנק הפועלים הוציא לי 50 ש"ח קרוע. כשגיליתי את זה, כבר ישבתי בבאר בדיזנגוף עם אחד החברים שלי מהבסיס, והגיעה עת התשלום. דחפנו את השטר הקרוע בתוך ערמת השטרות האחרים ומיהרנו להמלט מהמקום. לא הספקנו להגיע רחוק לפני שהמלצרית הגמדה ששירתה אותנו השיגה אותנו בריצה פראית, תוך כדי שהיא מבצעת גלגולים באוויר מעל עוברים ושבים. התברר שהיא עובדת כמלצרית רק בשביל לממן את שהותו של החכם הסיני הזקן והמהגר הבלתי חוקי שהיא כולאת במרתף ביתה בשביל שילמד אותה להשתמש בריח הפה שלה למטרות ציד. "אין לנו מושג על מה את מדברת" אמרתי לה "הבנתי" היא ענתה והתחילה ללעוס בצל מקושט בשיני שום. "באמת שזה לא שלנו!" ניסיתי שוב. "אני מאמינה לכם" היא ענתה, הוציאה מסינרה כוס, הראתה לנו שכתוב עליה "זיעת בואש", ולגמה אותה בבת אחת. "אני אומר לך שיש לך טעות!" "שים לב..." היא קטעה אותי ונשפה למעלה. להקת ציפורים התרסקה על הכביש בצורת וי. בשלב הזה החלטנו שצריך לעשות את הדבר הנכון והמוסרי ולהחליף לה את השטר הקרוע באחד אחר. מיד חיוך מקסים השתלט על פניה, והיא אמרה "תודה שאכלתם אצלנו. נהניתם? ספרו לחברים שלכם. לא נהניתם? תזכרו שיש לי עוד חלב פילים משנת 1764, שאני לא אהסס להשתמש בו..." ואז היא הלכה לגרד את הציפורים מהכביש בשביל המנות שיוגשו מחר.

ככה שהבעייה עדיין לא נפתרה. השטר עדיין היה בידינו. "צריך להפטר מזה..." אמרתי "מהגופות?" שאל חבר שלי, שבשלב הזה של הערב כבר היה מעט מסטול. "איזו גופות?" "אה, נכון, התבלבלתי עם שבוע שעבר..." "מה עשית שבוע שעבר?" "אני לא יכול להגיד לך, כי עוד לא השוותי גרסאות, אבל תהייה בטוח שזה לא הייתה תאונת פגע וברח...או יותר נכון, פגע ומרח...על פני ארבעה רחובות...שלושה דורות של אותה משפחה...".

נכנסנו לבית מרקחת סמוך וחיפשנו אחרי משהו לקנות. מכיוון שהרוב דרש מרשם רופא, נאלצתי ללכת על חבילת קונדומים. ניגשתי אל הרוקח ושילמתי על החבילה בשטר המקופל של החמישים. "אתם ביחד?" הוא שאל אותי ואת חבר שלי, בעודו מיישר את השטר. "אני והוא היינו ביחד כל הערב! אני לא יודע שום דבר על שום מוח מרוח בחנייה של הבית שלי!" צעק חבר שלי במפתיע. "מצטער" אמר הרוקח "אני לא יכול לקבל את השטר הזה" הסתכלתי על הזוג הקשיש שעמד מאחורי, וסימנתי לרוקח להתקרב אלי. הוא התכופף מעל הדלפק "תראה" לחשתי לתוך אוזנו "אני...זאת אומרת...כאילו, אני בתקופת הייחום שלי...ואני צריך את זה הערב...אז אתה יכול להתחשב בנו?". הוא קירב את שפתיו לתוך אוזני, וצעק "לא! אבל אם אתה כל כך צריך את זה, אני יכול לעשות אותך!" הזוג מאחרינו מיהר להמלט "בואי, ברוריה" מלמל הבעל "תרופה

לאי ספיקת דם למוח זה לא כזה חשוב...". שלפתי את השטר מתוך אצבעותיו של הרוקח, וברחתי ברברס, בשביל לא להפנות אליו חלקים רגישים.

הייתי צריך מקום שבו זה לא יראה חשוד להביא את השטר מגולגל. נכנסתי לסופר בדיזנגוף סנטר, ופניתי לקופאית הראשית. היא הייתה רוסיה גדולה ומאופרת בכבדות. "כן בקשה, איך עוזרת אני לך?" היא שאלה אותי. רכנתי לכיוונה ולחשתי לה "את קופאית ראשית, נכון? זאת אומרת...יש לך כוח....כלומר, אם אני אשחד אותך זה יעזור לי איכשהו, נכון?" "מה?" היא צעקה "אני לא מבינה מה אתה מדברת!". "את יכולה להביא לי את הסט של הסירים, שמקבלים אם אוספים מספיק מדבקות, גם אם אין לי מספיק מדבקות...אם את מבינה למה אני מתכוון...", ובזאת העברתי לה את השטר, מגולגל בתוך ידי. "אני לא מבינה מה אתה אומרת, אדוני, עכשיו, תסלח לי, יש לי אזעקת חירום מקופה 4 שם יש זקנה שמנסה לשלם חשבון של 217 ש"ח במטבעות של חמש אגורות..."

התחנה הבאה שלנו הייתה פינת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג. שם עמד גבר בשנות ה-50 לחייו, לבוש במעיל מרופט וג'ינס קרוע והחזיק שלט "שלום, אני גר ברחוב, אב לשבעה, חולה סרטן, סובל בעיות לא פתורות עם אבא, ועם חלום ילדות לסחוט מיץ לימונים במו ידי. כל תרומה תתקבל בברכה"

"יש לך עודף מחמישים?" שאלתי אותו "כמה אתה רוצה?" "ארבעים". הוא שלף שני שטרות של עשרים והתכוון לתת לי אותם, כשלפתע שם לב לפגם בשטר שנתתי לו. "אתה מנסה לעבוד על חולה סרטן, אב לחמישה?" "זה לא שבעה?" "אתה עכשיו תתחיל לי להתפס לפרטים? גם החלום ילדות שלי זה בכלל לסחוט מיץ פטל, אבל מיץ לימונים יוצר יותר הזדהות...יש לך גם על זה מה להגיד?" "תגיד, איזה סרטן יש לך?" שאלתי "סרטן מעיים..." "נו, זה קטלני...לי יש עוד את כל החיים לחיות עם השטר הקרוע הזה... אתה לא יכול לגלות קצת התחשבות?". הוא חטף ממני את שני שטרות העשרים, ואז בדיוק כשהוא עמד להשתמש נגדי בתאי המעיים הבלתי מבוקרים החדשים שלו, הצלחתי להמלט. חברי דידה בעקבותי. השטר הקרוע עדיין היה בידינו.

היינו כבר צריכים לחזור לבסיס לטובת משמרת הלילה שלנו. בדרך שמענו מישהי קוראת לעברנו במבטא רוסי כבד. "היי, בובים, רוצים להשתעשע קצת?" הסתובבנו ומולינו ניצבה זונה כבת עשרים וחמש. "לא תודה" אמר חברי, והזונה עמדה ללכת לנסות את מזלה במקום אחר, כשעצרתי אותה "רגע, כמה עולה אצלך...השירות?" היא הסתובבה "חמש מאות ש"ח" היא השיבה "מה את מוכנה לעשות בשביל חמישים ש"ח?" היא חשבה על זה לרגע "אני אתן לך להכניס לי אצבע לפופיק..." "אצבע זה אצבע, או שזה...את יודעת...זה האצבע?" ניסיתי לבדוק למה בדיוק היא מתכוונת "אצבע זה זה" היא השיבה, וכיוונה לעברי אצבע משולשת "כן, אבל מה שעשית עכשיו זה אצבע, או שזה את יודעת...אצבע..." בדקתי אותה שוב..."אצבע!" היא צעקה "אצבע!", ואז לקחה לי את האצבע (את האצבע...לא את האצבע) והכניסה אותה לתוך הפופיק שלה "יופי, נהנת? עכשיו תשלם!".  הבאתי לה את השטר הקרוע. "מה זה הדבר הזה?" היא זעמה "אתה רוצה שהבן שלי אלושה יטפל בך?" "הבן שלך? בן כמה הוא, שבע?". מתוך הצללים יצא בריון ענק, שעל שריריו קועקעו קורבנותיו ברגעיהם האחרונים. "היה שווה להכנס להריון מאבא מכה, הא?" שאלה הזונה וצחקה צחוק מרושע. זינקנו על מכונית חולפת ונמלטנו מהמקום.

למחרת בבוקר החלטתי ללכת לסניף שבו השטר יצא. הייתי בטוח שהם יעשו את הדבר הנכון, ויחליפו לי אותו. כי אני הרי רואה פרסומות. להיות ראשון זה מחייב. שלחו אותי לדבר עם המנהל. "אני מצטער, לקוח יקר שחשוב לנו יותר מכל, אבל אין לנו שום דרך לבדוק שהשטר הקרוע יצא דווקא אצלנו" "אז רגע, שאני אבין, לא רק שאתם מוציאים שטרות קרועים, אתם גם קוראים לי שקרן?" "לא רק זה, לפי דעתנו אתה גם פדופיל, ומתחזה לבנים אבודים של נשים זקנות ועשירות, מפתח בהן תקוות שוא, ואז בורח עם כל רכושן. יאללה, תחפף מפה לקוח אהוב ונערץ, שאני רואה בו כמעט בן" ואז הוא קרא לשומרים שלו, שבאהדה, במסירות ומכל הלב בעטו אותי החוצה.

אז זה כל הסיפור. הפסדתי שוב. החיים המסריחים 700 : DARKSPIRIT 0. אבל הפעם זה לא יכול להגמר כך. בנק הפועלים לא יכול לגנוב מלקוחותיו בצורה כל כך ישירה ולצפות לצאת מזה נקי. לפחות שיעשה את זה בדרך הרגילה. דרך העמלות המטורפות, שגורמות לי להרגיש  מטומטם ומרומה, אבל לפחות לא שדוד. ולמטומטם ומרומה אני כבר רגיל...אני לא יכול  להתרגל עכשיו לתחושות חדשות. וכאן אתם נכנסים לתמונה. אתם מוזמנים להציע לי דרכים בהן אפשר להחזיר אלי את החמישים ש"ח  שהבנק חייב לי.

עד כאן להפעם.

ועד הטירוף הבא...