רשימותיו של מטורף

כזכור לכם, הידע המקצועי של הרופאה שלי מסתכם במילים "גיל ההתבגרות". התירוץ הזה הופך להיות קלוש יותר ויותר עם כל שנה שמתווספת לגילי. 20 זה כבר לא גיל ההתבגרות, גם לא במדדים של צבי ים. כשהגעתי אליה עם כאבים באיזור הלב והיא קבעה נחרצות פעם נוספת שזה הכל בגלל גיל ההתבגרות, זינקתי עליה מעבר לשולחן, התחלתי להדק את ידי סביב צווארה, ושאלתי אותה אם נראה לה שגם המוות שלה עומד להגרם בגלל גיל ההתבגרות. "בהחלט" היא ענתה לי בבטחון מלא "החנקות על ידי היפוכונדר פסיכופט זה אחד הסממנים המובהקים ביותר של גיל ההתבגרות. אגב, הכאב האדיר שאתה מרגיש עכשיו באיזור אשכיך, לא נגרם ממהלומת המחץ שהכנסתי לך כרגע עם פטיש הרפלקסים שלי, אלא בגלל..." "גיל ההתבגרות?" פלטתי וקרסתי על הרצפה. "בדיוק" היא השיבה, ודרכה עלי עם עקבים, וניקבה לי את הכלייה (לא היא...גיל ההתבגרות...). בסופו של דבר הצלחתי לחלץ ממנה הפנייה לבדיקות דם, רק בשביל לבדוק שהכל בסדר עם גיל ההתגרות שלי. "בטח שלא הכל בסדר עם גיל ההתבגרות שלך" היא השיבה וגיחחה "אחרת הכלייה שלך לא הייתה כל כך קלה לניקוב...טיפשון, רואים שאין לך שום ידע ברפואה".

עוד באותו יום התייצבתי בקופת החולים לצורך הבדיקה. ניגשתי אל המזכירה ומסרתי לה את ההפנייה "שלום אני..." "קח מספר!" היא קטעה אותי מבלי להזיז את מבטה מהמחשב, והצביעה על הגלגלת שלידי "למה? אני היחיד פה" "אתה מתחכם? אתה רוצה שמשטרת קופת החולים תטפל בך?" "מה זה משטרת הקופת חולים?" "זה רופאים מרדימים, רק שבמקום גז נתנו להם M-16, ופותחן קופסאות שימורים" "מה הם עושים עם הפותחן?" "בוא נגיד שהם מאמינים שכולנו קופסאות שימורים שרק מחכות להפתח" "אני אקח מספר..." נכנעתי ותלשתי מהגלגלת חתיכת נייר עם המספר 235984. חזרתי אליה. "שלום!" היא קיבלה אותי בחיוך "מה המספר שלך?" "235984" "איזה מזל יש לך. בדיוק הגיע התור שלך. לך קח מבחנה. אל תשכח לקחת מספר לפני זה" "למה, כבר יש לי אחד" "אני לא מבינה, אתה בכוח רוצה להסתבך עם אנשים חמושים שבזבזו לעצמם שבע שנים מהחיים בשביל לעשות נומי נומי לזקנות?" "אני הולך לקחת מספר...". אז לקחתי מספר בתור למבחנות. ועוד אחד בתור למדבקות של המבחנות. ועוד אחד בתור לפקקים של המבחנות. ועוד אחד או שניים אחרי שבטעות הפלתי את המבחנה...וקרעתי את המדבקה...ואיבדתי את הפקק. בסופו של דבר, אחרי שכבר לקחתי מספר בתור של השקיות לאנשים שיש להם יותר מדי מספרים, , הגעתי סוף סוף לתור של הבדיקה עצמה. שם קיבלתי מספר חביב בעל שש ספרות. זה שעמד מאחורי קיבל את המספר 14. הייתי מתלונן על זה, אבל בשביל זה הייתי צריך לקחת מספר. החלטתי לחכות בסבלנות. מכיוון שמבחר המגזינים בפינת ההמתנה הכיל רק מספר עיתוני "לאישה", מהתקופה שבה נשים היו צריכות עצות על איך להבריש את שערות הגב שלהן, לא הייתה לי ברירה אלא להביט על הקירות סביבי. על הקיר מולי נתלה פוסטר שהכיל מידע על מצבי לחץ. במרכזו היה ריבוע שחור, שמי נוגע בו מגלה מה מידת הלחץ שהוא מרגיש. על פי ההוראות יש ללחוץ על הריבוע במשך עשר שניות, ואז להסתכל לאיזה צבע הוא משתנה. אם הוא נהייה לבן סימן שאין רגוע ממך. כחול עדיין מצביע על רוגע עמוק. צהוב זוהי דרגת האמצע. אדום אומר שאתה שרוי בלחץ רב, ושחור אומר שאתה על סף התקף לב. החלטתי להבדק, כיוון שבזמן האחרון קרו הרבה מקרים, כמו לדוגמא הניסיון לרצוח של הרופאה, שגרמו לי להחשוב שיש לי בעייה קטנה בתחום. החזקתי את האגודל שלי על הריבוע במשך עשר שניות והמתנתי לאבחנה שלו. ציפיתי שמרוב שהתעצבנתי מהתורות והמספרים, אני אעשה חור בפוסטר או משהו בסגנון, אבל הריבוע השתנה לכחול. רגוע? ככה אני כשאני רגוע? מה יקרה כשאני באמת התעצבן? זה הלחיץ עוד יותר, אז החלטתי לבדוק שוב. הפעם יצא לי לבן. ניסיתי שוב. שוב לבן. קיבינמט, עם החרא הזה! אני רגוע! איך לכל הרוחות יכול להיות שאני רגוע?! ואז מרוב רוגע תלשתי את הפוסטר המחורבן מהקיר ופוררתי אותו עם שיני בשלווה פנימית והרמוניה. "אדוני" פנתה אלי המזכירה "ארררררררררררררררררר" נהמתי לעברה ברוגע אלוהי ובעדינות וירקתי עליה חתיכות פוסטר לבנות. "הגיע תורך!". נשמתי עמוק ונכנסתי פנימה. התיישבתי מול האחות עם המזרק. "מה המספר שלך?" היא שאלה. נתתי לה את הפתק. "יש!" היא קפצה בשמחה "יש לי בינגו!" "אתם משחקים עלינו בינגו?" שאלתי "ברור! ויש גם פרס חלומי: פאזל תלת מימדי של פירה, עם טעם של פירה, ומרקם של פירה" "יענו פירה?" "כן, אבל שאתה צריך להרכיב. וואי אני ממש מתרגשת" היא מלמלה בדמעות "את בטוחה שאת יכולה לעבוד בהתרגשות הזאת?" "ברור...כמה כבר קשה לפגוע לך בדיוק בוריד של הזרת" היא ענתה וביד רועדת הכניסה לי את המזרק בתוך העין. ואז בתוך הריאה. ואז באונה השמאלית של המוח. "טוב אני חושבת שסיימנו" "באמת?" שאלתי תוך כדי שחמצן וזכרונות ילדות בורחים לי במהירות מהגוף "כן, אני פשוט אאסוף את הדם שפיזרת פה מסביב. ככה שאני לא צריכה את המבחנה, אז אתה יכול להחזיר אותה לעגלה שם בפינה. רק תיקח מספר..."

ריבוע הלחץ שהתעכל בבטני התחיל להשחיר...

עד הטירוף הבא...