רשימותיו של מטורף

כולנו זוכרים איזו הצלחה מסחררת היה הטיול המשפחתי שלי לטבריה. ובכן, בתחקיר שנעשה בעקבות הטיול ההוא (כמו אחרי המלחמה דרשנו לבדוק איך נתנו לזוועה הזאת להמשך יותר מיום אחד, ומי הפקיר את הצפון בצורה כל כך מזעזעת. רק שבניגוד לאלה שאחראים על המלחמה, אמא שלי דרשה שיתנו לה לקחת את האחריות על המחדל, ולהתפטר מתפקידה כאמא, אבל הרשויות מכריחות אותה להמשיך להחזיק אותי...) עלו שלוש מסקנות עיקריות: האחת, כדאי להפסיק להציג את הטיולים המשפחתיים שלנו כטיולים שנתיים של כיתה ב', בשביל לזכות בהנחות בכניסה לשמורות הטבע. בחברה להגנת הטבע לא אוהבים את זה, והם ממש לא קונים את זה שדוד שלי הוא בן 7, ורק בגלל שהוא נרדם באמבטייה לפני הטיול הוא נראה מקומט כמו זקן בן שישים. הם גם לא כל כך מאמינים לדודתי ואימי, כשהן נכנסות לתוך חולצה אחת וטוענות שבגלל שהן תאומות סיאמיות הן צריכות לשלם רק על כרטיס אחד.

המסקנה השנייה שעלתה מהתחקיר היא שאתה יכול לגנוב בערך הכל מהחדר שלך במלון, חוץ את החדרנית, שכשהיא בתוך מזוודה היא קצת יותר מרעישה מהמגבות, ועלולה להגדיל את הסיכוי להיתפס.

והמסקנה השלישית וזו שמביאה אותנו לפוסט הנוכחי: עדיף לצאת לטיולים משפחתיים מלארוחות משפחתיות כי בטיולים אפשר לשים מוזיקה ואז לא חייבים לדבר.

לכן, שנה אחרי זה, נסענו לצפון שוב. הפעם לצפת. בדרך אספנו טרמפיסט. הוא קצת הטריד אותי. בעיקר בגלל שכששאלנו אותו לאן הוא צריך, התשובה שלו הייתה "לא אכפת לי לאן, העיקר שיהיו שם ילדים קטנים". "מעולה!" השיבה אמא שלי בשמחה "אנחנו נוסעים לסופר. יש שם גן ילדים ממול". הטרמפיסט נראה מאוכזב "ילדים בני 5 כאילו? בגיל הזה הם כבר מתחילים קצת להתנגד, אבל שיהיה" "להתנגד למה?" שאלתי בדאגה "אל תטריד את האורח שלנו!" קטעה אותי אמי, ומיהרה להתנצל "אני מצטערת על החוצפה שלו. אתה יודע איך זה עם ילדים" "עוד לא, אבל אני אדע" השיב הזר. הגענו לסופר. הטרמפיסט זינק לתוך השיחים שליד גן הילדים. "הוא לא נראה לך קצת חשוד?" שאלתי את אמא "בכלל לא. הנה, הוא רק מציע סוכריה לילד הקטן שמשחק שם בחול...וגורר אותו בשיערות לתוך השיחים...אתה יודע כמה פעמים עשו לך את זה כשהיית קטן? אתה יודע כמה כסף חסכתי ככה על תספורות?" נכנסו לסופר. כשיצאנו כבר חיכו לנו דודה שלי ומשפחתה, כלומר בעלה ושלושת ילדיהם. "אני מקווה שקניתם את הכי זול שאפשר" אמרה דודה שלי, שידועה בחיבתה הרבה לחסכנות. "כמובן! רוקנו את מחלקת המבצעים של הסופר" הכריזה אימי בגאווה, ומנתה את המוצרים שבשקית "גבינה צהובה, שתוקפה פג עוד במלחמה הראשונה" אמרה והוציאה שקיק עם גרגרים ירוקים "מלחמת לבנון הראשונה?" שאלה דודה שלי "לא. מלחמת העולם הראשונה. והנה לך פסטרמה מהבשר האיכותי של הקופאית, שבטעות דחפה את האצבע למכונת הפריסה, מים מינרלים היישר מהמעיינות הנובעים של אגן הניקוז של הביוב של בת ים וקורנפלקס שהמוכרים בסופר לא בטוחים מה הוא מכיל: דגנים טעימים, או רעל מסוכן נגד חיות טורפות". "מצוין" שמחה דודתי "הטיול הזה הוא כמו המלחמה. עד שלושה ילדים מתים זה בגדר הפסד נסבל" "את יודעת שיש פה מישהו מפחיד שמחלק סוכריות לילדים ו..." עיניה של דודה שלי נדלקו והיא פלטה "סוכריות בחינם???" "כן אבל..." "אביחי!" היא קראה בשמו של בן דודי הקטן (שם בדוי כמובן...השם האמיתי...נשכח) "לך אל הדוד ההוא ותבקש ממנו סוכריות" "אבל דודה, את לא מבינה..." "שתוק! אביחי לך, ואל תחזור בלי סוכריה!". אביחי הלך וחזר אחרי שעתיים מוכה ומדמם. "אמא, זה היה נורא...הוא שלח אלי ידיים ונגע..." "מרגש! איפה הסוכריות?" הוא שלח יד רועדת אל מכנסיו הקרועים, שלף משם סוכריית טופי מצ'וקמקת והשליך אותה לכיוונה של דודתי, שהוציאה אותה מתוך העטיפה ולעסה אותה בהנאה. "סוכרייה בחינם, וגם עטיפה וכל זה במחיר הסמלי של הבריאות הנפשית והגופנית של בני הקטן" היא צהלה, והגישה את העטיפה לאביחי "קח, תעצור עם זה את הדם. שלא תגיד שאני לא דואגת לך". המשכנו לצפת, והגענו לשם שעתיים לפני כניסת השבת. צפת היא עיר מליאת קדושה. ורוחניות.ופסיכים. כנראה בגלל שהחמצן לא טורח להגיע כל כך גבוה.

כמובן שדודה שלי הזמינה לנו את הסוויטה הטובה בעיר. שחוץ מחדר אירוח שימשה גם כחדר אחסון של חלקי קטיושות שעלולים להתפוצץ בכל רגע. הסתובבנו בעיר כשעה, ועדיין לא מצאנו את החדר שלנו, שכן מיקומו היה סוד צבאי. בדרך פגשנו משפחה נחמדה שגם היא חיפשה את המלון שלה, שנקרא מלון רימונים, ושאלה אותנו אם אנחנו יודעים איפה הוא ממוקם. דווקא חלפנו על פני מלון רימונים חצי שעה קודם לכן. "אין לנו מושג" ענתה דודתי וחייכה בלבביות " אנחנו משפחת לוי (שם בדוי...השם האמיתי הוא רוסי וארוך) איך קוראים לכם?" "משפחת שרעבי" "היה נעים להכיר". חזרנו למלון רימונים ונרשמנו בתור משפחת שרעבי. כזכור דודתי ומשפחתה הם דתיים, וצפת היא כמו קניון אחד גדול בשבילהם. כל כך הרבה דברים לראות. כל כך הרבה מקוואות, קברי צדיקים, בתי כנסת, ישיבות. הם פשוט לא ידעו למה ללכת קודם. בן דודי לבש את הסנדלים החדשות שלו (אופניות נורא, קולקציית "מתנחל 2006". הולך נהדר עם גרביים וחולצה כתומה) ולקח אותי "לקרוע" את העיר. כלומר, לתפילת יום שישי. בהתחלה התבאסתי, אבל אז נזכרתי בקיומה של "עזרת נשים". עזרת נשים, כך חשבתי, זה כמו שירותי נשים עם חלון הצצה ענק. כמו עיתון "לאישה". הבנים לא מסתכלים, אז הבנות שנמצאות שם יכולות לעשות מה שהן רוצות. מה כבר יש להן לעשות שם בזמן שהגברים הורסים לאלוהים את האוזניים עם הזיופים שלהם? הן בטח מעסיקות את עצמן בלהתנשק. ובהאבקות בספרי קודש. הסטתי את הוילון והתחלחלתי. כולן שם היו בנות שבעים ומעלה. ועם זיפים. ושמלות ארוכות. בדיוק כמו אצל הגברים. מישהי הניחה בטעות יד על ברכה של השנייה, וכמעט הקאתי. ברחתי החוצה. בדרכי נתקלתי באחד הקצינים הדתיים מהמחלקה שלי, שהלך לבית הכנסת יחד עם אחותו. "תגיד" פניתי אליו "מה אנשים נורמלים עושים בעיר הזאת בימי שישי?" "מה זאת אומרת אנשים נורמלים?" הוא שאל בטון נעלב "אתה יודע, אנשים שהם לא משעממים, לא דתיים יענו..." שמתי לב שהעלבון לא נעלם מפניו ומיהרתי להוסיף "אל תדאג, אני בטוח שאתה מהדתיים המעניינים, עם כל המעשיות חז"ל וזה..." העלבון התחיל להתחלף בכעס, ומיהרתי לשנות נושא "אולי תקפיץ אותי לטבריה?" "שבת קודש!" הוא צעק "אז אולי אחותך תסכים?" אמרתי והוספתי בלחש "ואולי...אתה יודע...אני והיא נהיה לבד במכונית...מי יודע לאן זה יתגלגל...נכניס אותה לאווירת שבת, כמו שאומרים..." "אם הייתי יכול לכתוב, היה דופק לך עכשיו תלונה!" "מצוין, אז הנה עוד משהו שרציתי לעשות הרבה זמן..." ואז בעטתי בו וברחתי.

מחר, אם אף אחד לא יתלונן על הבלוג שלי, ויסגרו אותו באשמת פגיעה ברגשות הציבור אני אפרסם את צפת - חלק ב'...שלא תגידו שלא הזהרתי מראש...

עד  הטירוף הבא...(שהוא מחר! בצפת חלק ב'! לא עברנו על זה כבר?)