רשימותיו של מטורף

כמו שהבטחתי, החלק השני של עלילות המשפחה שלי בצפת. ואם תעיזו לא להגיב לו, כמו שעשיתם עם החלק הראשון, אני אאלץ לנקוט באמצעים דרסטים ולפרסם את "צפת – חלק ג'", ואף אחד לא היה רוצה להגיע לזה, נכון?

תקציר פרקים קודמים: החלק הראשון קצר מספיק.

יום שבת

יום שבת עבר בשקט יחסי. אני אוהב לבלות את השבתות והחגים בחברת משפחתי הדתייה בגלל שאיתם כל פעולה הכי פשוטה והכי משעממת הופכת לאירוע מרגש ומלא אקשן. כל הדלקת אור בשירותים, כל הצצה לפלאפון לראות אם יש הודעות חדשות הופכות להיות מבצע צבאי מתוכנן היטב. אני צריך להיות דרוך, ערני, חד אבחנה. לפקוח עיניים, להקשיב לקול צעדים מתקרב, כי כל צעד עלול להיות אחד מדודיי, שבא לתפוס אותי מרתיח מים לתה צמחים. אווו כמה מרגשים הם חיי הסכנה.

בכל אופן, ישבנו בחדר, והשתעממנו למוות. בנוסף היה חם מאד, ואסור היה להדליק את המזגן. תכננתי "ליפול" על השלט של המזגן, ובטעות לכוון אותו ל-23 מעלות ולעוצמה מקסימלית, אבל דודי הקדים אותי עם הצעת דרך התמודדות מעשית עם הבעייה "הבא כולנו נתפלל לבורא עולם, שידליק לנו את המזגן" "בורא עולם יכול להדליק את המזגן בשבת?" שאלתי "אתה מפקפק ביכולתו של בורא עולם?" נחרד דודי, וילדיו ישר התחילו לפרק את הקירות של החדר בשביל הסקילה "חס וחלילה" מיהרתי להכחיש, והילדים ירדו מהקירות מאוכזבים.

התאספנו במעגל, ונתנו לדודי להנחות אותנו "עכשיו כולם לעצום עיניים ולשקוע בתפילה עמוקה להפעלת המזגן...מאד חשוב הקטע הזה של העצימת עיניים". עשינו כדבריו, ושמענו אותו אומר "כן! כן! אני מרגיש את ידו של הקדוש ברוך הוא נשלחת למזגן ו..." הצצתי, וראיתי את דודי לוחץ על כפתור ההפעלה של המזגן "מדליקה אותו!" הוא הכריז וזינק חזרה למעגל. כולם פקחו את העיניים "מדהים!" צעקה דודתי "יש לי רעיון מעולה!" קפץ בן דודי הקטן "הבא נודה לאלוקינו בהקרבת קורבן!" "לעולם לא אתן שתקריבו את בני היחיד!" צעקה אימי בתגובה "לא חשבנו על זה אפילו" "אז תתחילו..." הציעה אימי.

אט אט השבת יצאה לה, וכולם כבר חזרו מבית הכנסת מלבד בן דודי הגדול, ואני נשלחתי להחזיר אותו. לבשתי את תחפושת הדתי שלי (כלומר כיפה) ופניתי לבית הכנסת. בדרך לבית כנסת הגיח לעברי זרם גדול של דתיים, שעשו את דרכם בחזרה מהתפילה. אז התגלה בפני המשחק הגדול של צאת השבת: להגיד לכמה שיותר אנשים "שבוע טוב". בהתחלה הייתי קצת נבוך מזה שזרים מברכים אותי ב"שבוע טוב" ומכריחים אותי ללחוץ להם את היד, אבל אז קלטתי את הפרינציפ, ונכנסתי לזה בכל הכוח. הייתי חם. ידי לא נחו לרגע, ומאות "שבוע טוב" התגלגלו מבין שפתיי. "כמה שבוע טוב עשית?" שאלתי את הדתי שלידי "שבוע חלש" הוא הודה "רק ארבעים ושלוש" "מוהההה" צחקתי בנצחון "שש מאות ושלוש עשרה!" ואז השחלתי את ידי לתוך היד שהוגשה לו וגנבתי לו את ה"שבוע טוב". "נבלה" הוא צעק "עשית לי 'סיקול שבוע'. לא אראה את פני יותר ברחוב לעולם!" הוא בכה, ונמלט לביתו. הגעתי לבית הכנסת. האנשים שנשארו בפנים היו בעיצומן של ההרקדות לקראת השבוע החדש. 'ריקודים' יהיה תאור מוגזם של מה שהם עשו, שהיה יותר דומה ל'הליכה במעגלים והחזקת ידיים מזיעות'. תהיתי אם הדתיים הללו, שדעתם לגבי יחסים בין שני אנשים מאותו מין ידועה לכל, מבינים שאם הם היו עושים את הריקודים שלהם בשניים, זה היה מזכיר מאד סלואו. זיהיתי את בן דודי במעגל ההולכים בסיבובים, וניגשתי אליו. "שבוע טוב" הוא אמר והגיש לי את ידו. נו, מה אכפת לי, עוד "שבוע טוב" לאוסף. לחצתי לו את היד. לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא גרר אותי לתוך מעגל.. הוא החזיק לי את יד שמאל בחוזקה כדי שאני לא אוכל להשתחרר, וגם יד ימין נפלה בשבי ידו של דתי לא מזוהה. "אני אליקים" אמר הלא מזוהה "אנחנו הולכים כל כך לבלות יחד". כך המשכנו להתהלך במעגלים לצליליו של השיר החסידי המפורסם "איי איי איי". לפתע הרגשתי איך אני נמשך לאחור (ואיך אליקים נמשך אלי, אבל זה סיפור אחר). נפלתי מחוץ למעגל לרגליו של דתי נוסף כבן 40. הוא קירב את פניו המזוקנים לפני, ולחש בטון מאיים: "תקשיב, ותקשיב טוב! אני מחזיק לאליקים ת'יד בריקודים האלה כבר עשרים שנה, ואני לא אתן לאיזה פרחח שאפילו לא מסוגל לגדל פיאות לקחת לי אותו עכשיו!". "שבוע טוב!" הכרזתי והושטתי את ידי. הוא ניסה להתנגד, אבל הפיתוי היה גדול מדי "שבוע טוב..." הוא פלט בכניעה ונתן לי את ידו. את היד השנייה הבאתי לאליקים, והריקוד נמשך בשלום.

לבסוף כולם התפזרו, באופן מפתיע בדיוק כשהדתי עם הכסא גלגלים רצה להצטרף, וביקש מהששאר שידחפו את הכיסא שלו במעגלים. שמתי לב שאליקים עדיין לא עוזב לי את היד.  "זהו, נגמר אליקים, תשחרר ת'יד!" פקדתי עליו. הוא חשב על זה רגע. "אהממ...לא...".

"מי זה?" שאלה אימי כשחזרנו למלון "זה אליקים...הוא ואני...אנחנו מחזיקים ידיים" "לא דיברתי אליך, דיברתי אל אליקים, אבל זה נחמד שאתה סופסוף קולט דברים, שאני הבנתי כבר כשהיית בגיל שלוש. מזל שכבר הזמנתי לך תור לשינוי מין. תמיד רציתי בת..."

זהו. נגמר. בשעה טובה. ברוך השם. בלי עין הרע.

וואו, התעייפתי...אתם יודעים זה קשה לכתוב ביד אחת? אליקים, תלחץ אנטר...אנחנו שולחים את הפוסט הזה...

עד הטירוף הבא...