רשימותיו של מטורף

מי היה מאמין שמאז הפוסט הזה חלפו כבר שנתיים. דומה כי רק אתמול הגעתי לבקו"ם וקיבלתי קיטבג מלא בזבל צה"לי לא שימושי. כה הרבה השתנה מאז. אז שבוע שעבר הגעתי לבקו"ם, עם תיק מלא בזבל צה"לי לא שימושי מיועד להחזרה. זה כלל את המדים (פחות כמה כפתורים...ושרוול של אחת החולצות שאבדו בפעילות מבצעית...הרבה דברים מוזרים עלולים לקרות לך כשאתה מתפשט תוך כדי קפיצה למעלית), את הנעליים, המעיל והמגבת הצבאית (שאיבדתי מהר מאד, והייתי חייב להחליף בדבר הכי דומה שמצאתי בביתי: חלוק ורדרד עם כתובית מצנצנת "באהבה פשושון").

באוטובוס לתל השומר קלטתי אישה נועצת מבטים חשדניים בקיטבג שלי "זה בסדר" הרגעתי אותה "אני פשוט מנסה לחסוך בעליות הקבורה, ולהביא את סבא לבית קברות באופן עצמאי". "אהה..." נחה דעתה של האישה, ומיד היא לחצה על כפתור "העצור", וכשהאוטובוס לא עצר היא דחסה את העצמה דרך החלון, והתגלגלה היישר לתוך הכביש המהיר.

אם לשפוט מאיך שהבקו"ם נראה אפשר להגיע למסקנה שמשרתים בו החיילים הכי מפגרים בצבא (ויחסית לצה"ל מדובר בהישג נאה). בפינת העישון כתוב "פינת עישון", מעל המאפרה יש שלט "כאן מאפרים...זאת אומרת לא כאן, יותר למטה", מעל השלט הנ"ל כתוב "זה שלט שמסביר איפה מאפרים". חסר רק שהם יכתבו על הקיר "זה קיר", על החלון "זה לא קיר", ועל המדרכה "למרות שזה נראה כמו קיר זה לא, אז אל תנסה להשען עליו". הם חושבים שאנחנו כל כך מפגרים, שעל המראה שליד אשנב הקבלה הם כתבו "זאת מראה, לא אשנב קבלה. האדם שאתה רואה בפנים זה אתה. אנא פנה לחלון הסמוך". באמת תהיתי מדוע הפקיד באשנב קבלה לבוש על אזרחי...

ניגשתי לאשנב הצמוד וצעקתי פנימה "אהלן! אני משתחרר! תאחל לי בהצלחה!". הפקיד הביט עלי באדישות ופלט "אהה, ואני אתמול סיימתי סודוקו בינוני כמעט בכוחות עצמי, אבל אתה לא רואה אותי מטריד זרים עם זה!" "אני על סף חיים חדשים ומרגשים!" "ואני על סף לניילן לך את הפנים!" (זאת קללה של פקידים) "לך תזדכה על הקיטבג, ותחזור אלי".

זה המקום לציין את שיטת השבילים המהוללת של תל השומר. על מנת להקל על משתחררים מוגבלים שכמותי הם סימלו כל מסלול בצבע אחר. המסלול המוביל לאפסנאות נצבע בכחול, המסלול המוביל לקצין המיון נצבע בירוק וכו'. אלא שהמסלול הירוק הופך באופן פתאומי לסגול, הסגול מתפצל לאדום וצהוב, הצהוב נשפך בצורה ספירלית חזרה לתוך הירוק, והתוצאה של כל שיטת המסלולים הזאת היא שאתה דורך לעצמך על הרגל.

הזדכיתי על הקיטבג וחזרתי לפקיד הרגיש. הוא כבר החזיק בידו את תעודת השחרור שלי. "זהו" הוא אמר בקול שבור "אני לא אראה אותך עוד! אני לא יודע אם אני אוכל לעמוד בזה" הוא יבב

 "אתה באמת מתכוון לזה?" שאלתי, נפעם כולי. "כשהחליפו את האריזה של גבינת עמק התרגשתי יותר". נטלתי את התעודה והתחלתי להתרחק ממנו, "אל תיקח את זה קשה. זאת באמת הייתה אריזה מיוחדת. לשמירת טריות ארוכה ומשופרת!". רגע לפני שיצאתי משערי תל השומר בפעם האחרונה בחיי ראיתי מסלול המוביל לשירותי משתחררים (מסלול חום, משום מה). עכשיו כשאנחנו כבר לא חלק מהמערכת, אנחנו כבר לא ראויים לחלוק איתם את אותם שירותים. כי הכתובות על דלתות השירותים כמו "אחי, קח את הזמן, הפז"ם דופק" הן כנראה בגדר מידע מסווג. מחקתי את הת' מהשלט. "שירותי משחררים" נראה לי הרבה יותר משעשע J

בדרך חזרה הבייתה לחולון, עברתי על פני שיירה עצומה של אתיופים. בלי להגזים, זה נראה היה כאילו אלו היו חצי מהעולים ב"מבצע שלמה" שאיבדו את הדרך במדבר, והגיעו רק עכשיו. אבל אז הבנתי שהם בטח באו להלוויה של האישה, שנרצחה ע"י בעלה בסכין ופטיש. אני זוכר שכל מה שיכולתי לחשוב הוא, איזה לא יוצלח צריך להיות הבן אדם שלא יכול לרצוח את אשתו עם פטיש בלבד. בעיתון היה כתוב שהיא הייתה בהריון בחודש תשיעי, ואם לשבעיה. זה די מסביר את המניע לרצח, לא? אני בטוח שהמילים האחרונות של הבעל לפני שהוא הניף את ערכת כלי העבודה שלו היו "לא עוד..."

הפוסט הזה מסיים את קטגוריית "חוויות מהמחלקה הסגורה", ופותח קטגורייה חדשה "אזרחות למתחילים", שבה אני אתאר בכל פוסט איך אני נכשל כל פעם מחדש לעשות משהו עם החיים שלי.

לשנה האזרחית החדשה כאזרחים!

עד הטירוף הבא...