רשימותיו של מטורף

כולכם בטח זוכרים את הרופאה שלי, זאת שהכל אצלה נופל תחת סעיף גיל ההתבגרות. ובכן, לפני כמה ימים הרגשתי לא טוב, וגם היה לי שיעול די חזק, אז קבעתי אצלה תור. ישבתי בחדר המתנה, ופתאום שמעתי קולות מוזרים. "כן, דוקטור, יש לי פרעושים...". זה היה החולה שנכנס לפני. הקירות של המשרד היו מספיק דקים בשביל שאפשר יהיה לשמוע מה קורה בפנים. אם יש עיקרון הנדסי שצריך להיות מיושם במשרדים של רופאים, זה קירות עבים. החולה יצא מהמשרד. התרחקתי ממנו בגועל. "מיגרנות, אתה יודע", הוא פלט לעברי. "כן...אני יודע". הגיע תורי. נכנסתי למשרד הרופאה. "זה גיל ההתבגרות!" היא קידמה את פני מבלי להזיז את עיניה מהמחשב. "או, זה אתה" היא אמרה באכזבה כשהיא ראתה מי נכנס "הרעל שרשמתי לך בפעם הקודמת לא הרג אותך? נו טוב, מה יש לך?". הסתכלתי על הקיר הדק שמאחורי, ונזכרתי בכל האנשים בחדר המתנה. "שיעול עם ליחה" לחשתי. "מה? אני לא שומעת! מה אתה לוחש לך שמה?" היא צעקה בתגובה. קיללתי אותה בליבי. "שיעול עם ליחה" לחשתי שוב, וניסיתי להדגים עם פנטומימה. "או שאתה מתחיל לדבר ברור, או שאני שולחת אותך עכשיו לניתוח השתלת שחלות". ואז בא לי רעיון. אני אתקשר אליה. הוצאתי את הפלאפון, חייגתי והגעתי למזכירה. "ד"ר אנדרופובנה שלום". "היי, תעבירי לי בבקשה את הרופאה" "אתה רוצה לקבוע תור, אדוני?" "לא, לא, אני נמצא במשרד הרופאה עכשיו, אני רק צריך לדבר איתה בטלפון" "אתה נמצא אצל הרופאה, ואתה רוצה אותה בטלפון? אתה בטוח שאתה אצל סוג הרופא הנכון?" "זה הקירות הדקים שלכם!" התעצבנתי "אני צריך להגיד לה משהו, ואם אני אעשה את זה פנים מול פנים כולם ישמעו בחוץ" "נו, ומה יש לך?" "שיעול עם ליחה" "אגב, אתה על ספיקר. אני מנתקת עכשיו. יום טוב, אדוני". טוב, עכשיו כשזה לא שינה, יכולתי לדבר בחופשיות. "זה כמובן גיל ההתבגרות" אבחנה אותי הרופאה "אבל אני בכל זאת אשלח אותך לעשות צילומי רנטגן. סתם כדי שירדו ממני ממשרד הבריאות. הם לא כל כך מסכימים עם השיטות הרפואיות שלי". היא ניסתה להדפיס את ההפנייה, אבל המחשב שלה נתקע. "למחשב שלי יש גיל ההתבגרות!" היא קבעה "אני אכתוב לך את ההפנייה ידנית". "זה פועל עכשיו גם על דוממים?" שאלתי. "בטח! אבל לא כולם מסכימים עם זה. בגלל זה הקריירה שלי כאינסטולטורית נכשלה. אנשים לא האמינו לי שהביוב שלהם סתום כי הוא סובל מגיל ההתבגרות". לקחתי ממנה את ההפנייה ויצאתי מהמשרד. בחדר ההמתנה כל החולים נדחסו זה על זה בפינה הקיצונית של החדר. "מיגרנות, אתם יודעים" זרקתי לכיוונם "זהירות! הוא פותח את הפה! הוא עלול לתקוף בכל רגע" צעקה אישה שנמרחה על מישהו עם צרעת בשביל לברוח ממני.

יום אחרי זה הגעתי למכון הרנטגן. ישבתי והמתנתי שיקראו לי, כשלפתע שמתי לב שבחורה חמודה, שהייתה מחוברת לעמוד אינפוזיה, עושה לי עיניים מהצד השני השל החדר.  בדיוק כשחשבתי אם לעשות עם זה משהו קראו את שמי במערכת הכריזה. נכנסתי לאחד החדרים, שם חיכתה לי אחות שמנה. "אתה DarkSpirit?" היא שאלה "כן" "תוריד חולצה, ותעמוד מול המצלמה" היא פקדה עלי. עשיתי כדבריה. "תנשום עמוק!". נשמתי. "יופי, עכשיו תעמוד בפרופיל. ועכשיו תתכופף קצת קדימה. ועכשיו תשים רגל על הכסא, ותעשה שריר. ועכשיו תעמוד על ארבע, ותגרגר כמו חתלתול" "את באמת צריכה את הריאות שלי מכל כך הרבה זוויות?" "לא, אני מצלמת אותך למגזין הרנטגן הפורנוגרפי שלנו, Play-ריאות" היא ענתה, ובעודה מזילה ריר צילמה עוד כמה תמונות. "אתה הולך להיות אצלנו בעמוד האמצע! יש לך ריאות נפלאות!" היא החמיאה לי "חשבת פעם לעשות ניתוח להגדלת ריאות? אתה יכול להיות ממש כוכב בתעשייה!" "אני מעדיף לחשוב על עצמי כיותר מסתם זוג ריאות מטריפות" "טוב, אתה לא. עכשיו בוא תנשום לי רק בריאה השמאלית. כן! שייק איט בייבי!" "נגמרו הצילומים הרפואיים?" "כן" היא הודתה "תמתין בחוץ חצי שעה לתוצאות. אבל אני אומרת לך, אתה יכול להיות הג'נה ג'יימסון של הריאות!". לבשתי חולצה ויצאתי לאולם ההמתנה. קניתי לעצמי פחית במכונה כשלפתע שמעתי קול גלגלים מתקרב. זאת הייתה נערת האינפוזיה, עם העמוד שלה. "בא לך לרדת לאכול משהו בקפיטריה של הבית חולים?" היא שאלה "בטח!". התחלנו להתקדם לכיוון המעלית, כשלפתע נתקלתי בדילמה. האם המעשה הג'נטלמני לעשות הוא לעזור לה עם עמוד האינפוזיה? או שזאת מהווה חדירה לפרטיות? החלטתי לעזור לה. זה היה דווקא די נחמד. קצת כמו להוציא את הכלב לטיול. משכתי בעמוד והיא רצה אחרי. נכנסנו למעלית. אני, היא, והעמוד. "אתה יודע" היא אמרה "אני לא באמת רעבה. בעצם אני אוכלת ברגעים אלו ממש" היא הצביעה על האינפוזיה. "אז לאן אנחנו הולכים בעצם?". היא נצמדה אלי, וכרכה מסביבנו את הצינור של האינפוזיה. זה היה מאד רומנטי ורפואי. הרגשתי את העיניינים מתחילים לזוז. זה היה כמובן הפלאפון, שרטט לי בכיס. זאת הייתה האחות, שטענה שכל הצילומים שלי נדפקו. "אני כבר חוזר" הבטחתי לנערת האינפוזיה.

"אמרתי לך לנשום עמוק, נכון?" זעמה האחות "למה לא נשמת? אתה לא יודע לנשום? עכשיו צריך לצלם הכל מחדש". זה היה רגע די משפיל בחיי. גיליתי שאפילו בלנשום אני גרוע. צילמנו הכל מחדש, כולל כמה תמונות ליד חלון הסורגים, בשביל גליון הסאדו מאזו של Play-ריאות. חזרתי אל נערת האינפוזיה. "איפה היינו?" היא שאלה "עמדנו לשחק בדילגית עם הצינור שמחובר לגוף שלך?" ניסיתי. היא הזכירה לי בכך שהיא נצמדה אלי "אהה, כן" נזכרתי, וחיבקתי אותה. התרגשתי. הרגשתי את כולי נרטב. "אידיוט!" היא צעקה "חוררת את השקית אינפוזיה! אני בסכנת חיים עכשיו!" "אני מצטער!" מלמלתי "סליחה על תאונת השפיכה המוקדמת הזאת...".

למחרת חזרתי אל הרופאה שלי. "אני עובדת על שיטה רפואית חדשה" היא בישרה לי "תקשיב לזה: זה גיל המעבר!" "מקסים. מה עם הצילומים שלי?" "אין לי מושג. אני בכלל לא רופאה, אני שיננית. הייתי אומרת לך שאתה לא מצחצח את הריאות שלך מספיק, אבל ממה ששמעתי יש לך אחלה זוג ריאות...גרררר" "אז מה אני אמור לעשות?" "אני ארשום לך אנטיביוטיקה. מה כבר יכול לקרות? על הכל אפשר לרשום אנטיביוטיקה...קח 20 כדורים ביום, ותחזור אלי עוד שבוע". רגע לפני שיצאתי מהמשרד החלטתי שהגיע רגע הנקמה. "מה את אומרת דוקטור? יש לך אנטרקס? כל מי שנמצא ברדיוס של 20 מטר ממך מת על המקום? מצטער לשמוע". יצאתי מהמשרד. חדר ההמתנה היה ריק, וכמה מהחולים היותר קשים עדיין גררו את עצמם מהמקום. נשמתי לרווחה, עמוק. חבל שהאחות לא ראתה אותי. היא הייתה גאה בי.

עד הטירוף הבא...