רשימותיו של מטורף

"אני רוצה שנהייה חברים" אמרה לי שומרת הנגיעה.  "חברים?" "כן, חברים" "ואני יכול להסיק מזה, שאצלך חברות זה מסלול ישיר לנשואים" "כן...זאת המטרה" "וכל התקופה הזאת נשמור נגיעה?" "אהממ...כן" "וכשנתחתן נוליד כמה...עשרים ילדים?" "משהו כזה" "ואני אצטרך לפרנס את כולם?" "אלא אם כן תרצה ללמוד תורה" "אלא אם כן ארצה להעביר את שארית חיי בחדר מטר על מטר עם עוד ארבעים גברים מזיעים...זה הרעיון?" "משהו כזה" "ואת כל זה את מציעה כי אני דתי, נכון?" "בטח...אם לא היית דתי לא היה על מה לדבר" "אהה, הבנתי...אני צריך לחשוב על זה".

אין ברירה. הגיע הזמן לחזור בשאלה. בשביל זה הייתי צריך משבר אמונה. איזה משהו שיעורר בי תהיות קיומיות על החיים שלי, ויגרום לי להבין שהעברתי את כל חיי בשקר. השאלה "מה מקומי בעולם" נראתה לי כמו התחלה טובה. על כן נעמדתי ליד הבוס שלי, ומלמלתי מתחת לאף, אבל מספיק חזק בשביל שהוא ישמע  "אחחח, מה מקומי בעולם?" "קדימה קדימה!!!" צרח הוא "משלוחים 341, 234 ו-876 היו צריכים לצאת כבר לפני חצי שעה!! קדימה אנשים, למה אתם לא זזים???" "אהממ, סליחה" ניסיתי להסב את תשומת ליבו "מה מקומי בעולם?" "סבטה! מחסנאית מטומטמת!" הוא צעק "הבאת לי את 432, לא את 341!" "סליחה, בוס, אני מנסה לחוות כאן משבר קיומי קטן...אתה יכול להתייחס רגע?" "DarkSpirit, יופי אתה פה. קח את שלושת אלה מיד לקומה 15!" "איזה קומה?" "15!" "ועוד משהו...מה מקומי בעולם?" "אתה עוד פה? זוז! זוז! זוז!". בדרך החוצה פגשתי את שומרת הנגיעה. "נו, כבר יצא לך לחשוב על מה שדיברנו?" היא שאלה  "רגע, אני צריך קצת זמן לעצמי...כבר חוזר אלייך" עניתי והתכוונתי להמשיך בדרכי, כשלפתע שיניתי את דעתי, וחזרתי על עקבותיי "היי, מה גורם לך לחשוב שיש אלוהים בעולם?" שאלתי אותה "מה זאת אומרת? אחרת למה אנחנו כאן? ומי ברא את העולם והמוסר? ומה המשמעות של כל זה?" "כן, זה הכל טיעונים טובים מאד...טוב, אני אחזור אלייך עם כל העניין הזה של החברות".

מה שהייתי צריך זה אסון. משהו שיגרום לי להטיל ספק בעקרונות הצדק הבסיסיים ביותר שעליהם מושתת העולם. אבל באיזה סדר גודל צריך להיות האסון הזה? אישי? משפחתי? לאומי? מה מצדיק פקפוק בקיומו של האל?

החלטתי להתחיל בקטן. "אוי לא" צעקתי, וקרסתי על ברכיי "הדיו בעט נגמר...בדיוק כשהייתי צריך

אותו...אין צדק בעולם...ואם אין צדק אז אין אלו..." "הנה, קח עט אחר, יא בכיין" מסרה לי שומרת הנגיעה עט אחר, והוסיפה "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה זה לטובה". לא יצא. הייתי צריך לחשוב על משהו אחר. בינתיים ציווה הבוס על שנינו לבצע מסירת מכשירים בקומה העשירית של אחד ממשרדי הבורסה. יש משהו שאתם צריכים לדעת על המעליות של בנייני הבורסה. הן מגיעות פעם בשעתיים. לתפוס מעלית בבורסה דומה לנסיון למצוא חנייה בת"א. מי שנכנס למעלית לא יוצא ממנה. ראיתי עסקאות יהלומים שלמות נעשות במעלית, רק מפני שהיהלומנים חששו שאם הם ילכו למשרד הם יאלצו לעשות את הדרך למטה ברגל. ככה שאחרי שהמתנו כחצי שעה לבוא המעלית, פזלתי לעבר שומרת הנגיעה, ומלמלתי "וואו...חצי שעה שאין מעלית...יכול להיות שזה אומר שאין אלוהים?". היא החזירה לי מבט כועס. "לא, הא?" "אגב, כשניכנס למעלית, אתה תילך לצד אחד שלה, ואני לצד השני כדי שחלילה לא ניגע זה בזה" "את מתכוונת לשמור נגיעה במעלית? את לא יכולה לעשות את זה. היא תהייה מפוצצת באנשים. את לא יכולה פשוט להתחיל למקם אותם" "אל תדאג לי, אני אסתדר". המעלית הגיעה, ונראתה כמו פלאשבק של ניצול שואה. שומרת הנגיעה נדחסה ליד לחצני הקומות, ואני פילסתי את דרכי פנימה, עד שנתקלתי בדתי גבוה. הדלתות נסגרו והתחלנו לעלות. "קומה ראשונה" הודיע קול נשי. "אני הומו שומר נגיעה" בישר לי הדתי הגבוה "אתה תצטרך להתרחק". "לכל הרוחות איתכם, נשים שומרות נגיעה, גברים שומרים נגיעה, במי מותר לי לגעת?" "בעצמך" אמר מישהו. "קומה שנייה" שמענו שוב את קולה של נערת המעלית. "זה נורא קשה להיות גם הומו וגם דתי" התוודה ההומו הדתי "למה? יותר מדי פיתוי כשהם מתחילים להתכופף בבית כנסת?". נעצרנו בפתאומיות. "נתקעתם...נדפקתם...ביי." אמרה נערת המעלית. "שמישהו ילחץ על האזעקה" אמרתי "אי אפשר" השיבה שומרת הנגיעה "אני צמודה ללוח המקשים, ואם אני אזוז אני עלולה לגעת במישהו". אנשים התחילו להתנשף בכבדות, צורכים את החמצן שלי. לפחות אנחנו בתוך המעלית, חשבתי. "מי נדפק???  מי???" צחקה נערת המעלית. "ומי יכולה להתמתח, לקפוץ, לרקוד טנגו?? אז אולי אתם יהלומנים עשירים, ואני סתם קול של מעלית, ומשכורת המינימום שלי הולכת על הסמים של הבן שלי, אבל מי צוחק עכשיו?"   

כל האירוע התחיל להיראות לי כמו חידת פסיכומטרי. צריך להזיז את שומרת הנגיעה, תוך כדי שמירה על החוקים הבאים: אסור לה לגעת בגברים, גם להומו אסור לגעת בגברים, ורצוי שאני לא אגע בזקן מזיל הריר שהיה לימיני. לאחר כשלוש שעות הצלחתי לעמוד במשימה עם פסילה אחת בלבד (הזקן מזיל הריר משום מה נישק אותי), ונחלצנו. "כל מה שהקדוש ברוך עשה עכשיו, היה לטובה" אמרה לי שומרת הנגיעה "זאת התשובה המסריחה שלכם להכל..." "אתה מתכוון התשובה המסריחה שלנו להכל" "כן...התשובה שלנו" "אני הולכת לבצע את המסירה, ואתה בינתיים תישאר פה, תשמור על המעלית...". באותו רגע ידעתי, שאם היא לא הייתה שומרת נגיעה, הייתי חונק אותה אט אט...

שומרת הנגיעה נעלמה למשרד, וחזרה כעבור כמה שעות, הפוכה כולה. "מה קרה? למה התעכבת כל כך הרבה זמן?" "אהממ...אפשר להגיד שאני לא שומרת נגיעה יותר..." "אהה, יופי, אז אפשר להיות חברים" "לא, לא, אני לא יכולה שתפנה את גבך לדת כמוני! אני מתפטרת! תירד, תסביר במשרד מה קרה. אני נשארת כאן" היא לחצה עם קומת הקרקע, ויצאה חזרה לקומה "לא!" צעקתי "לא אכפת לי! אני רוצה להפנות את הגב! הנה, תראי, גב, דת, תכירו!" "אני לא אתן לך לעשות את זה". דלתות המעלית החלו להסגר "מה מקומי בעולם?" צעקתי מבעד לחריץ שנשאר "מה מקומי בעולם???". דלתות המעלית נסגרו, והיא התחילה לרדת. "אוו, אתה לבד, אתה בודד, אין לך אף אחד" התגרה בי הקול הנשי של המעלית. "אולי די?" "אין לך אף אחד בעולם, אגב קומה שבע, אולי פשוט תתאבד וזהו, קומה שש" "די!!" צעקתי והתחלתי לבעוט בלחצנים.

"הרסת את המעלית של הבורסה?" זעם הבוס שלי

"המעלית התחילה..."

"אתה כל כך מפוטר..."

אז עכשיו אני שוב מחוסר עבודה. מישהו שם למעלה בטח מאד לא אוהב אותי.

חג שמח ועד הטירוף הבא...