רשימותיו של מטורף

העבודה החדשה שלי הייתה בחברה קטנה שפיתחה תוכנה להימורים באינטרנט, והייתה צריכה מישהו שינהל להם את התמיכה הטכנית. האיזכור בקורות החיים שלי על החלק הבלתי מבוטל שלי בהמצאת המחשב בטח עזר לי במשהו. "אתה בטוח שתצליח לפנות זמן מניהול חברת הסטרטאפ שלך לביצוע הפלות דרך האינטרנט?" שאל אותי הבוס, מצטט את מה שכתבתי בקו"ח. "תראה" אמרתי, הנחתי את מרפקיי על השולחן, והצמדתי את אצבעותיי בצורת משולש (זאת תנוחה שיוצרת המון אמון ורצינות...תנסו את זה פעם). הבטתי בו דרך משולש האמון הרציני שלי, והמשכתי "אני מאמין גדול בזכותם הבסיסית של אנשים להמר, ולהפסיד את כל כספם לחבורה של רמאים" "גם אני" הוא השיב לי בקול ספוג בדמעות, וחיבק אותי בעוז.

הבעייה עם החברות הקטנות האלה היא שבניגוד למקומות גדולים כמו הוט ואורנג', יש בהן המון שאלות לא פתורות, והמון תחום אפור. דברים שמאד ברורים בתאגידים גדולים נשארים מעורפלים ולא ידועים. כמו השאלות האם ישלמו לי בסוף החודש, האם החברה עדיין תהיה שם בפעם הבאה שאני אבוא לעבודה, האם אני אופיע בערב בכלבוטק (דווקא מאד מחמיא לי  הטשטוש הזה של הפנים לריבועים).

גם נושא ההסמכה טופל בצורה די מרושלת. בעוד שבהוט הם השקיעו את ארבעת הימים ששרדתי שם על לימוד מעמיק של מיומנויות הדלקת הממיר, כולל השוואה לטכניקות הדלקת ממיר ברחבי העולם ("באנגליה הכפתור של ההדלקה נמצא בכלל בצד השני, ובזמביה בשביל שהממיר ידלק אתה צריך להקריב בתולה לאל הדיגיטליות...זה אל חדש ומגניב...קוראים לו סי.ג'יי"), הרי שבחברה החדשה ההסמכה הרשמית נמשכה בקושי חמש דקות, והייתה באנגלית כל כך גבוהה, שמתוך החמש דקות לקח לי ארבע רק להבין שהוא בכלל מדבר באנגלית. פחדתי שבגלל שמדובר בהסמכה, אני לא אקבל עליה כסף, ולכן איך שהוא שאל אם הבנתי את מה שהוא הסביר, ישר הנהנתי בהתלהבות "כן...זאת אומרת, יס..." "רק שתדע שאם אתה צריך עוד זמן, אין שום בעייה...אנחנו משלמים באופן מלא על תקופת ההסמכה" "באופן מלא?" "כמובן" "ואם יקח לי הרבה זמן?" "זה בסדר גמור. אנחנו מאמינים בללכת עד הסוף עם האנשים שאנחנו שוכרים" "יופי...כי זה יקח לי קצת זמן...בגלל בעיית הזיכרון הקטנה שיש לי מאז המלחמה" "השתתפת במלחמה?" "בטח! נתתי את הנשמה!" "איפה היית?" "אהמ...בקרייה...נדחפתי בתור לצמר גפן מתוק...ומרוב שהיו הרבה אנשים לא נשמתי איזה חמש דקות...אני לעולם לא אחזור להיות אותו בן אדם...גם הצמר גפן מתוק לא היה משהו...זאת הייתה מלחמה די קשה" "כן...בלי ספק אתה סובל מפגם מוחי כלשהו. טוב, קח את הזמן, תעבור על התוכנה. אני אחזור לראות מה שלומך כל שעה, בסדר?". הבוס יצא וסגר מאחוריו את הדלת. נותרנו רק אני והמחשב. הורדתי את המשענת של הכסא אחורה, כיוונתי את השעון שיעיר אותי שתי דקות לפני שהבוס מגיע, שירבטתי שתי שאלות, ונרדמתי. כעבור שעה השעון צלצל, התעוררתי, הבוס נכנס ועברנו על השאלות שלי. "אתה לא יודע איך מפעילים מחשב?!" הוא הזדעזע "אני יודע איך מפעילים ממיר סלובני, אם זה עוזר לך" "אולי אתה לא הבן אדם המתאים לעבודה הזאת". שידרתי לו רצינות ואחריות עם משולש האמון הרציני שלי. "אוקיי, בוא ננסה שוב" הוא התרצה, והסביר שוב הכל לאט ועם תמונות. שוב הוא השאיר אותי לבד, ושוב נרדמתי. הפעם הוא מצא אותי נוחר. "כן..." ניסיתי להסביר את עצמי, בעודי מתמתח "יש לי את הבעייה הזאת שאני נרדם ספונטנית...אני לא יכול לשלוט בזה"

"אוקיי, בוא ננסה את זה אחרת. אני אעשה לך מבחן אמריקאי. סתם לראות מה אתה יודע. אם תעבור, תוכל להתחיל לעבוד כבר מחר" "נשמע אחלה רעיון". התכוונתי להיכשל במבחן, אבל איכשהו עברתי אותו. "מי שם את כל התשובות הנכונות על 3???" זעמתי. "העיקר שעברת. אתה מתחיל לעבוד מחר". תנומת החורף שלי הייתה בסכנה. הייתה צריך לגרום לו להאמין איכשהו ששכחתי את כל מה שלמדתי. החלטתי לזייף נפילה במדרגות, ואובדן זיכרון. התכוונתי להשכב על המדרגה ולצעוק שנפלתי, ושאני לא זוכר מי אני ואיך עושים RESET. רק שבדרך באמת נפלתי, והתגלגלתי חמש קומות. הבוס בא לבקר אותי במחלקת טיפול נמרץ. "טוב, אני מניח שחוזרים להסמכה" הוא התרצה "אהה, ועוד משהו אישתי בהריון!" "מזל טוב" "לא, זה לא כל כך טוב. כי אנחנו לא רוצים עוד ילד וקצת מאוחר מדי לקחת פוסטינור. אז חשבתי שנוכל לעשות לה הפלה דרכך" "הא?" "נו אתה יודע, דרך אתר ההפלות שלך" "אהה...אתה מתכוון לנותNET? כן...בטח...תגיד לה להיכנס לאתר, ולחכות דקה.  רק שתדע שחלק מתופעות הלוואי של השיטה שלי זה שהבטן שלה תתנפח עוד כמה חודשים, ויהיו לה הקאות וכאבי בטן פה ושם" "אין לך מושג כמה אני מודה לך!" אמר הבוס בהתרגשות  "היא על סף היתמוטטות עצבים. אני לא יודע איך היא הייתה שורדת עוד ילד"

"בשביל זה הקמתי את החברה שלי"

אז עכשיו אני מרגיש כאילו אני עובר הריון הפוך. נשארו לי תשעה חודשים לחיות. ההדבל היחיד הוא, שלמרות שאני בהריון, יש סיכוי טוב שאני אדמם.

עד הטירוף הבא...