רשימותיו של מטורף

שלשום הייתי צריך להגיע מוקדם לעבודה. נפרדתי מאימא, והתכוונתי לצאת מהבית. "להתראות בן" היא אמרה לי, והוסיפה "אהה, ותזכור לא לפתוח את הדלת לזרים, ולא לענות למספרים חסומים. אמורים להגיע אלינו מעקלים" "שוב מעקלים? שוב דוחות חנייה? למה את ממשיכה לעשות את זה?". אמא השפילה את מבטה "אני לא יודעת...אני פשוט לא יכולה להפסיק..." "מאיזה עיר הם באים הפעם?" "אין לדעת...חניתי בכל כך הרבה ערים במקומות אסורים...בתל אביב, וברעננה, ובלוד, וברמלה, ובצפת, ובסיני..." "בסיני?! איך הצלחת לחנות במקום אסור בסיני? זה מדבר! הכל שם חול! אין שם כחול לבן, או אדום לבן, או פסי רכבת...איך הצלחת לעשות את זה?" "בטעות חניתי בחנייה שמורה לגמל של בדואי נכה...הוא התכוון לוותר לי על זה...אבל אז עשיתי רוורס על האוהל שלו. פאטמה המסכנהה נעשתה יותר שטוחה מהלאפה שלה" "טוב, אין לך מה לדאוג" הרגעתי אותה "אני במילא אף פעם לא עונה למספרים חסומים" "אהה...בגלל זה אתה אף פעם לא עונה לי כשאני מתקשרת?" "אהה, כן...בגלל זה...טוב, אני צריך לזוז" יצאתי מהדירה ונכנסתי למעלית, שם פגשתי את השכן מלמעלה. "אז מה? איך החיים?" הוא שאל "בסדר" עניתי. לצערי הגעתי לגיל שבו אם מתעניינים בך אתה אמור להתעניין בחזרה. הישרתי אליו את מבטי, וראיתי שהוא מצפה בקוצר רוח לשאלת ה"ואיך אצלך" המתבקשת. נתתי לו אותה. "יופי שאתה שואל" הוא מיד זינק על ההזדמנות "כי בדיוק אני צריך מישהו שיעזור לי למכור פרחים...אולי אתה רוצה?" "אני לא יודע...לעמוד בצד הכביש ולהציע לאנשים פרחים? אני ארגיש כמו מקבץ נדבות הומו..." "אתה לא מבין, המשק במצב נורא...אני צריך עזרה דחוף!" "כן...זה אצל כולם ככה" "לילד שלי אין מה לאכול!" "ופרחים זה כבר לא נחשב?" "אתה חייב לעזור לי!". הייתי צריך לחשוב על משהו מהר, שיוציא אותי מזה. "איזה פרח זה?" שאלתי "אז אתה מסכים!יופי! זה סיגלית החורש הטראנס אטלנטית" "אהה, כמה חבל, כי אני בדיוק אלרגי ל...סיגלית החורש הטרנס-ג'נדרית" "טרנס אטלנטית" "שיהיה..." "טוב, תודה בכל זאת על הנכונות" "מתי שתרצה" השבתי, ומיהרתי להמלט מהבניין.

איחרתי את האוטובוס, ואיחרתי לעבודה. "אני מאמין בשיטת שלוש הפסילות" אמר לי הבוס "כל פעם שאתה עושה משהו לא בסדר, אתה מקבל פסילה.שלוש פסילות ואתה בחוץ. היום איחרת, וזאת הפסילה הראשונה שלך".

בצהריים, כשחזרתי מהעבודה,  והתכוונתי להשחיל את המפתח לחור המנעול, שמתי לב שמישהו עומד בהמשך המסדרון ובוהה בי . זה בטח המעקל, חשבתי. "אתה גר כאן?" הוא שאל. ידעתי שאם אני אכניס אותו לדירה הוא יתחיל לקחת דברים. "מה פתאום? זה דירה 54? אני צריך בכלל 53" . התחלתי ללכת לצד השני של המסדרון, וראיתי שהוא הולך בעקבותיי. בלית ברירה נקשתי על הדלת. "אהמ...אמא...חזרתי...תפתחי את הדלת". הדלת נפתחה לכדי סדק צר, ודרכו בחנה אותי השכנה בעיניה החשדניות. "היי" אמרתי בקול הכי לבבי שלי "אני צריך רק להכנס לכמה דקות, בשביל להפטר ממישהו...אפשר?" "אם לא תיסתלק מיד אני אצית אותך! אני אפילו לא אטרח לקרוא למשטרה...אני, במו ידי, עם הלהביור שלי, אשרוף לך את הצורה, ואז אשתמש באפר שלך בשביל לדשן את העציצים שלי" "רק לא סיגלית החורש הדו-מינית...אני אלרגי אליה...אהמ...וגם אם אפשר, נגמר לנו הסוכר...אז אם יש לך קצת...". הדלת נטרקה בזעם. "אז זה לא גם בעניין של הסוכר?" ניסיתי להבין. הסתובבתי לעבר המעקל. "אהה...זה בניין 20?" גמגמתי "לא...אני צריך בכלל בניין 21...טפשון שכמותי...שכחתי לגמרי איפה אני גר...טוב אני אזוז לדרכי" "אני בא" הודיע המעקל. "לאן אתה בא?" "אליך...זאת בעייה?" "לא...מה פתאום...למה שתהיה בעייה שתבוא לבית שלי...שנמצא בבניין 20 בדירה 53". יצאנו לרחוב "אתה יודע מה נזכרתי" אמרתי פתאום "אני צריך לקפוץ דחוף למכולת...כי...אהמ...נגמרה לנו הריבה...ואני מאד אוהב ריבה, אני מוסיף ריבה להכל...קורנפלקס עם ריבה, קפה עם ריבה, חביתה עם ריבה, נקניקיה עם ריבה...אתה יכול להבין למה נגמר לנו...אז תודה שליווית אותי...אני יכול להמשיך מכאן לבד" המעקל לא הסיר ממני את מבטו "אתה בא איתי, נכון?" ניחשתי. הוא הנהן  בהתלהבות. הלכנו למכולת. אחרי שהמעקל התעקש שאני אקנה שש צנצנות של 2 קילו, כולל הריבה האהובה עליו, ריבת ברוקולי, עשינו משלוח של כל זה לבית המזויף. אני מקווה שמי שגר שם אוהב ריבה. "נו, עכשיו אפשר ללכת אליך הבייתה?" שאל המעקל "לא...מה פתאום...אני צריך ללכת ל...לבנק! לפתוח חשבון...ולסגור חשבון...ולפתוח אוברדראפקט...אתה יודע, כל מיני פעולות בנקאיות שכאלה". הלכנו לבנק. בלית ברירה עשיתי הוראת קבע להצלת האוזון. מעכשיו אני תורם 10 אג' בשנה להצלת האוזון. אפשר להפסיק למרוח קרם שיזוף. "עכשיו אפשר כבר ללכת אליך?" שאל המעקל, שהתחיל להראות סוף סוף סימני התעייפות. "כן...אה...לא...שכחתי, יש לי תור לרופא שיניים". הלכנו לרופא שיניים. "כן, אדוני, לאיזו שעה התור שלך?" שאלה אותי המזכירה. הסתכלתי אחורה, וראיתי את המעקל בוחן אותי בעודו מרפרף ב"לאישה". "אין לי תור, אבל אני חייב להכנס לרופא" לחשתי לפקידה "מדובר במקרה חירום?" "אהה...כן...השן הזאת הורגת אותי...אם לא תכניסי אותי, אני אעקור אותה בעצמי". הפקידה הכניסה אותי למשרד, והמעקל כמובן נכנס אחרי. "תשמע" אמר לי הרופא, אחרי שהוא בדק את צילומי הרנטגן שלי "אני לא רואה שום דבר לא בסדר עם השן שלך. אם היא כל כך כואבת לך נאלץ לעקור אותה. פה גדול" נדתי בראשי בפחד לאות סירוב . "פה גדול הוא אמר!!!" צעק המעקל. פתחתי ת'פה, והרופא התחיל לעקור. "אופס...שכחתי לשים חומר הרדמה, מפוזר שכמותי..." צחקחק לו הרופא תוך כדי. אחרי שעבודות הבנייה בתוך הפה שלי נגמרו, ודממתי מעולף במשך כשעתיים, יצאנו לרחוב. "טוב...עכשיו הכל כבר סגור, עכשיו אתה חייב ללכת הבייתה!" הודיע המעקל. עכשיו באמת הייתי צריך ללכת לאנשהו. לעבודה, למשמרת הלילה שלי. לפני שהספקתי להגיד משהו שמעתי קול מוכר מאחורי "דארקספיריט, סוכה בלייט בלייט סוכה". זה היה המפקד שלי בצבא, בוריס, שחזה שלא יצא ממני כלום ואני אגמור ברחוב מהר מאד. "מי זה החבר שלך, סוכה סוכה בלייט בלייט?" הוא שאל אותי "זה...אף אחד...הוא רק מעקל דברים" "אז צדקתי סוכה בלייט!" שמח בוריס "אתה באמת אפס! ידעתי כל הזמן!" "לא, אני לא אפס, הנה בדיוק עכשיו אני הולך לעבודה" עניתי לו, ומיהרנו להתרחק ממנו. "תגיד" שאל אותי המעקל "למה הצגת אותי בתור מעקל?" "אתה לא המעקל?" "לא" "אז מה אתה?" "סתם סוטה מין" "אהה, סוטה מין" נשמתי לרווחה "אז למה לא אמרת קודם, הייתי נותן לך להכנס". ניפרדנו כידידים (טוב...אולי יותר מידידים), והמשכתי לעבודה. הדרך מהאוטובוס למשרד שלי עוברת דרך איזור הבורסה ליהלומים, שכידוע בשעות הלילה, הופכת להיות הבורסה לזונות. אחת כזאת ניגשה אלי. "אתה רוצה לעשות קצת שמח?" היא שאלה אותי "לא, לא תודה...אני ממהר לעבודה", ואז פתאום עלה לי רעיון. אני יכול לתת לה לעשות את העבודה שלי, ואז אני אוכל ללכת לישון. הבעייה הייתה להעביר אותה דרך השומר של הכניסה, שהתעקש לרשום כל אחד שנכנס לבניין בשעות הלילה.  "אתה לא חייב לרשום אותה, נכון?" אמרתי לו "זאת דודה שלי...היא באה להעביר איתי את המשמרת" "זאת? זאת דודה שלך?" הוא שאל, ובחן את חצאית העור, וחזיית השפיצים של "דודתי". "כן...זאת דודה שלי...תגידי לו ת'שם שלך, דודה" "סקסי-אס" אמרה הזונה. "זאת דודה שלי...סקסי-אס" הצגתי אותה, ועלינו למשרד.  "טוב, אז מה אתה רוצה?" שאלה אותי סקסי אס "מציצה? דוגי סטייל? פרפר? סקסי-אס עושה הכל!" "כן...כל זה נשמע נורא נחמד גברת אס...אבל חשבתי יותר בכיוון שאת תעני פה בצ'אט על שאלות, ואני אשן קצת". נרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה "הכל הולך בסדר?" שאלתי אותה "כן" היא השיבה "היה לי פה לקוח שלא הצליח להתחבר, אז סינכרנתי לו את הכתובת אייפי שלו עם הכתובת אייפי של האתר, שלחתי לו את החיבור החלופי לשרת, והעלתי את כתובת האייפי שלו לדאטאבייס" "כן..." עניתי תוך כדי שאני נרדם שוב "תמשיכי ככה, כתובות אייפי, זה טוב, זה טוב...".

בבוקר מצא אותי הבוס נוחר, ואת הזונה מקלידה בהתלהבות עם הישבן. "זונה במשרד...זה בטח פסילה שנייה, נכון?" שאלתי את הבוס והוא ענה לי במבט זועם. מיהרנו להסתלק משם. בחוץ שוב נתקלתי במפקד שלי, בוריס. הוא הביט בי ובזונה וצחקחק. "אז ככה אתה משתעשע?" הוא שאל בלעג "לא!" ענתה סקסי-אס "אנחנו חברים לעבודה" "בזה אתה עובד...לזה הדרדרת סוכה בלייט? להיות סוכה בלייט? אפילו אני לא דמיינתי שתגיע כל כך נמוך" "לא, לא, זה לא מה שאתה חושב...ובכלל, יש לי עבודה אחרת...אני...אני מוכר פרחים...תבוא ביום שבת ותראה!"

חזרתי לשכן מלמעלה. "אתה חייב לקבל אותי לעבודה!" התחננתי בפניו. "אבל אמרת שאתה אלרגי" הוא היסס "אני אתגבר על זה...קצת התעטשויות, קצת פריחה, ויהיה בסדר" "אני לא מוכן לקחת שום סיכון! אם אתה רוצה לעבוד אצלי אתה תיקח כדורים נגד אלרגיה" "בסדר" הסכמתי.

ביום שבת, לפני המשמרת, השכן הביא לי קופסת כדורים. נטלתי כדור "אני מוכן" הודעתי "קח עוד אחד, רק בשביל להיות בטוחים" ביקש השכן. לקחתי "תביא את הפרחים!" "נו, עוד כדור...בשבילי" לקחתי עוד אחד "ועוד אחד בשביל אמא" לקחתי עוד אחד "ועוד אחד בשביל אבא...ובשביל סבתא...וסבא...ודודה...". לקחתי עוד שבע "פה גדול!" הוא אמר ורוקן לתוכי את כל החבילה. הכל התחיל להתסתובב. הרגשתי פתאום צורך לחקות בבון שרוקד בלט, ומנסה להפטר מלטאה שנכנסה לו לטחול. התחלתי לרקוד מסביב לאחת המכוניות, מרחתי את ישבני על החלון הקדמי, הקאתי לתוכה, והתעלפתי. רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, שמעתי את הנהג אומר "סוכה בלייט...עובד בזנות בשביל לממן את הסמים שלו...אם רק הייתי יודע..."

עד הטירוף הבא...