רשימותיו של מטורף

אז נחתתי. "איך היה?" שאל אותי אחד החברים שלי. "סבבה" עניתי. "רק סבבה?" "מה רע בסבבה?" "לא יודע, אחרי חודשיים ציפיתי לקצת יותר מסבבה...".

כמה ימים אחרי שחזרתי התקשרתי למיכל, מישהי שפגשתי בחו"ל. ערב אחרי זה יצאנו. לבשתי את החולצה הכי יפה שהבאתי מקובה. "אז מה, איך היה?" היא שאלה אותי כשליוויתי אותה הבייתה "היה..." לקחתי נשימה עמוקה. מנסיון למדתי שכמה שהנשימה יותר ארוכה, ככה זה יותר מרשים "...סבבה!" "עד כדי כך טוב?" היא התפעלה. לקחתי עוד הפסקה "כן..." אמרתי "עד כדי כך". נעמדנו מתחת לבית שלה. זה השלב שבו הן בדרך כלל מודיעות לי שהן זורקות אותי. הייתה שתיקה מביכה. "טוב, בואי אני אעזור לך. זה לא אני זה את, זה לא בדיוק מה שחיפשת...משהו כזה, נכון?". במקום זה היא נישקה אותי. מסתבר שפירשתי את השתיקה לא נכון. עלינו אליה. לפני שעזבתי שאלתי אותה מה היא חושבת על החולצה שלי. היא לא התלהבה. "מה קרה לך?!" לא הבנתי "זה מקובה! את בכלל לא מבינה שום דבר באופנה."

למחרת בבוקר ראיתי פועל רומני עם אותה חולצה בדיוק.  ניגשתי אליו. "סליחה, אתה יכול להוריד את החולצה?" ביקשתי ממנו "למה?" הוא לא הבין "כי יש לי את אותה חולצה בדיוק, וזה די מביך שאני ואתה נסתובב באותם בגדים. אני לא יכול להתחיל ללבוש אופנת פועלים זרים" "אבל זאת החולצה היחידה שיש לי..." "אתה רואה, אני מבקש ממך משהו קטן ופשוט ואתה ישר מתחיל לבלבל לי את המוח עם כמה קשה לך בארץ. עוד מעט תגיד לי גם שהמעביד שלכם שם אתכם ארבע עשרה פועלים בתוך כלוב של אוגר, ואתה חייב לישון בתוך הגלגל שלו...דברים כאלה לא מעניינים אותי" "ת'אמת אנחנו ישנים שמונה בתוך ארון הבגדים שלו, ואני נאלץ לישון בתוך הנעלי עקבים של אישתו" "אתה רואה? זה לא מעניין אותי...אתה לא מוריד את החולצה?" "לא..." "אין בעייה". קיבצתי כמה מחברי הטובים (אלא שהואילו בטובם לא לסנן אותי...), וביקשתי מהם לבוא איתי לקרוע את הרומני במכות. "אתה לא יכול..." אמר לי אחד מהם "למה לא?" "כי הוא רומני, ואתה רוסי...לא שמעת? זה יחשב מעשה ניאו-נאצי..." "אבל אני לא ניאו נאצי! לאן הדרדרנו אם בן אדם פשוט לא יכול לקרוע רומני במכות בגלל חולצה, מבלי שזה יחשב גזענות..." הזדעזעתי. בלית ברירה הלכתי וקרעתי אותו במכות לבד.

בערב צלצלה מיכל. התפלאתי שהיא מתקשרת אחרי שהיא זרקה אותי, אבל אז נזכרתי שמסיבה לא ברורה היא עדיין לא עשתה את זה. "אני רוצה להיפגש" היא אמרה לי "למה?" לא הבנתי, אבל היא

התעקשה, הסכמתי ונפגשנו בבית קפה. "מה ניסגר איתך?" שאלתי אותה "למה את ממשיכה לעשות את זה לעצמך? את חכמה, את יפה. מה זאת ההערכה העצמית הנמוכה הזאת?! את רוצה שאני אכיר לך מישהו? אני לא יכול להמשיך לראות אותך עושה את זה לעצמך...בסוף עוד תצאי איתי לדייט שלישי..." "אני צריכה אליבי" "אליבי?" "כן, הייתה פריצה בשכונה שלי, ויכול להיות שאני עשיתי אותה. אז אם מישהו שואל, אני הייתי איתך כל היום..." "אני לא בטוח שאני מכיר אותך מספיק טוב בשביל להיות האליבי שלך...אליבי זה צעד משמעותי ליחסים שלנו...תגידי, העניין הזה של האליבי הוא הדדי?" "בטח" "יופי, אז אני הייתי איתך בזמן שאיזה רומני פוצץ במכות...".

התחלתי לחשוב על כל האפשרויות שזה פותח בפני. העניין הזה של האליבים הוא גדול. מעכשיו אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה וכל מה שאני צריך זה להתקשר למיכל ולהגיד לה "אליבי להטרדה מינית" או "אליבי לגניבת אף של בובת ראווה"...סוף סוף אני יכול להגשים כל מה שתמיד חלמתי...יום אחרי זה היא התקשרה אלי בזעם "אמרת לשוטרים שהיינו במקס ברנר ביחד, ושדפקתי שלוש עוגות שוקולד?! הוצאת אותי ממש דבה!" "מי שמשמש אליבי יכול גם לקבוע אותו, לא? זה החוק" "תזכור שאתה התחלת עם זה..."

יום אחרי זה היה תורי לזעום "אמרת לשוטרים שראית אותי רוקד בהפקת בלט של קבוצת תמיכה למעריצי המומינים?!" "אמרתי להם שאתה רוקד מאד יפה..." "אמרת להם שבאמצע חשבתי שאני רואה את סנורקה בקהל והצעתי לה להיות ידידים עם הטבות" "כן...גם זה..."

יותר מאוחר נסעתי לחפש עבודה בירושלים. צריך איכשהו לממן את הלימודים בסם שפיגל. מסתבר שבעיר הבירה הרבה יותר קשה למצוא עבודה מבתל אביב. גם ההיצע הרבה יותר נמוך, גם הדרישות הרבה יותר גבוהות, וגם סתם בעלי החנויות מעדיפים לא להעסיק אותי. "מצטער" אמר לי בעל חנות פרחים שראיתי שדרוש לו עובד. "אתה לא יודע בכלל גרוזינית" "בשביל מה אני צריך גרוזינית?" "בשביל ההלוויות. גרוזינים עושים המון הלוויות. רצח על כבוד המשפחה וכאלה. אם לא תדע גרוזינית, איך נוכל להתמודד עם המתחרים שלנו?" "מי זה המתחרים?" "ילד עם דוכן בכביש המהיר...לפעמים הוא גורם לתאונות, ואז מספק פרחים להלוויות...זאת תחרות מאד קשה". המשכתי הלאה. בינתיים מיכל התקשרה וביקשה אליבי לשוד מזוין. "בשביל אליבי לשוד מזויין צריך מינימום חודשיים של קשר...אני מרגיש שזה מתקדם מהר מדי בשבילי..." התלוננתי. היא ניתקה בכעס.

"צריך דוקטורט בספרות גרמנית?!" הזדעזעתי כששמעתי את הדרישות במקום העבודה הבא "בטח...זה בסיסי בשביל העבודה הזאת" "בשביל לבקש מאנשים שקל בכניסה לשירותים?" "כמובן...אם יבוא אליך איזה פרוספור לספרות גרמנית, ויהיה תור, והוא יהיה צריך מאד, איך תעסיק אותו ותמנע ממנו ללכת למתחרים?" "מי זה המתחרים" "שירותי הנשים, כמובן...".

"זה נורא נחמד" אמר לי האיש במקום העבודה הבא על קורות החיים שלי "אבל לא כתוב כאן שהיית חבר בתנועת נוער, ולצערי זה הכרחי" "בשביל לחלק פלייארים של מספרת כלבים ניידת...נשמע

הגיוני...ת'אמת הייתי קצת זמן בסוג של תנועת נוער...הייתי ניאו-נאצי" "ניאו-נאצי? לא ידעתי שהם מקבלים יהודים עכשיו" "אתה כל כך מיושן...כבר מזמן נפטרנו מהדעות הקדומות האלה." "ומה לומדים בתנועת הנוער הזאת?" "אתה יודע כמו כולם. משמעת, סובלנות, קבלת האחר..." "נשמע טוב. התקבלת לעבודה" "יופי, אז אם לא אכפת לך אני אשים סטיקר על המשאית שאנחנו 'מספרים כלבים ויהודים'...קצת מורשת של התנועה, אתה יודע..."

בדרך חזרה, לא ידעתי בדיוק איפה התחנה המרכזית וביקשתי מאיזה חייל שיגיד לי מתי לרדת. "אין בעייה, אחי" הוא אמר לי "אתה יכול לסמוך עלי..." ואז הוא התחיל לפתור תשבץ. "סליחה" פניתי אליו "מה אתה עושה?" "מה לא בסדר?" "אתה קיבלת על עצמך ת'אחריות להגיד לי איפה לרדת. אתה לא יכול עכשיו להתחיל לפתור תשבצים". הפלאפון שלו צלצל וחטפתי לו אותו מהיד "הוא יתקשר בחזרה" קראתי לתוכו "הוא עסוק כרגע!". המשכנו לנסוע, ופתאום ראיתי שהוא מתחיל להתמזמז עם חברה שלו. "תורידי ממנו את הידיים, מופקרת!" אמרתי לה, ונדחפתי  בינהם "תעשו את זה אחר כך...את לא רואה שהוא בתפקיד?" "תגיד לי, מה הבעייה שלך?" צעק עלי החייל "אתה לא יכול להתעסק בכל מיני דברים אחרים בזמן שאתה בודק אם אני צריך לרדת...". התלחלנו ללכת מכות, וזרקו אותנו מהאוטובוס.

"אני צריך אליבי" אמרתי למיכל, בפעם הבאה שראיתי אותה "הלכתי מכות עם איזה חייל..." "כן, שמעתי על זה. אתה יודע שהוא היה דרוזי?" "באמת? שמעתי שהם משרתים בצבא...זה תמיד מה שאתה שומע כשמישהו מזכיר דרוזים בשיחה...זה תמיד 'דרוזי דקר את אימו אבל...הדרוזים משרתים בצבא" "אני לא יכולה להמשיך לשמש אליבי לפשעים הניאו-נאצים שלך" "אני לא ניאו-נאצי...". הייתה שתיקה מתוחה באוויר. באתי לנשק אותה, והיא התחמקה ממני וסטרה לי בכעס  "מה?" לא הבנתי "הייתה שתיקה...חשבתי שזאת שתיקת סקס..." "זאת הייתה שתיקת כעס" "אני מצטער, הן פשוט נשמעות אותו דבר..."

ממספרת הכלבים זרקו אותי בגלל ההאשמות נגדי, אז חשבתי שאם כבר כולם חושבים שאני ניאו-נאצי, אולי כבר עדיף לעשות מזה קריירה. הלכתי להצטרף לחבורה הנחמדה שלהם בפתח תקווה. ראש וועדת הקבלה הסתכל בקורות החיים שלי בהתפעלות "מרשים מאד, תקיפת רומני ודרוזי...אני חושב שאתה מתאים בול...אתה גם מתבייש בזה שאתה יהודי?" "אני מתבייש בכל מה שאני עושה..." "יופי התקבלת, עכשיו רק תצטרך לגלח ת'שער, לפתח שרירים ולקעקע כמה סמלים על הגוף שלך..." "זה כל כך מסובך? אף פעם לא ידעתי שזה דורש כל כך הרבה טיפוח...בטלוויזיה אף פעם לא מראים את הדברים האלה. מראים רק ת'קטעים הכיפים של לבעוט בבני מיעוטים. אף פעם לא חשבתי שזה דורש כל כך עבודה. להסתפר, ולעשות כושר ולדאוג לקעקועים שלך...זה כמו להיות מלכת יופי, רק בלי כל הקטע הזה של השלום העולמי...לא  תודה..." "אם יש משהו שאתה לא עושה, זה לא אומר 'לא' לניאו נאצים...אנחנו לא אנשים סבלניים...".

התחלתי לברוח. בדרך התערבבתי בחבורה של עובדים זרים, שהיו לבושים בדיוק כמוני, והצלחתי להתחמק מגלוחי הראש.

אחרי זה הלכתי להפגש עם מיכל בבית קפה. הייתי הרוג מהבריחה, ובקושי החזקתי את עיני פתוחות. "תראה, אני מרגישה שזה לא עובד יותר" היא אמרה לי "אני חושבת שכל אחד צריך להעלים את הראיות שלו בעצמו לכמה זמן...". הייתה שתיקה. "זאת שתיקת כעס, או שתיקת סקס?" שאלתי אותה "זאת שתיקת 'אין לנו על מה לדבר יותר'" היא ענתה לי. "תודיעי לי כשזה יהפוך לשתיקת סקס" ביקשתי ממנה, וראשי נפל על השולחן.

עד הטירוף הבא...