רשימותיו של מטורף

אפשר לזהות עד כמה מדינה מתקדמת לפי הרמה הטכנולוגית של השירותים בשדה התעופה שלה. בטרמינל של מדריד, לדוגמא, הכל אוטומטי. הדלתות נפתחות לקראתך, המים באסלה יורדים כשאתה מסיים, הברזים מופעלים ברגע שאתה מתקרב אליהם והנייר יוצא מהמתקן, אחרי שהברז נסגר. כאילו אתה עושה להם טובה שאתה בכלל משתין. במקסיקו המצב הרבה פחות טוב. השירותים אמנם בסדר, אבל מוטלת עליך הרבה יותר אחריות. אתה צריך להוריד את המים לבד, לגלות לבד איך מפעילים את הברז, ולחכות שעות מתחת למתקן הייבוש, שגם אחרי שהוא יאדה לך את העור עדיין היידים שלך לא יהיו יבשות לגמרי.

אבל המצב הכי טוב, הוא כמובן בקובה, שם הקדמה הטכנולוגית עוברת אפילו את זו של ספרד. שם הכל כך מתקדם, שהשירותים באים אליך. מה שאומר שהם כל כך מוצפים, שאתה מוצא את עצמך עומד בתוך שלולית שתן באמצע ביקורת הדרכונים.

נזכרתי בזה השבוע, כשהייתי בשירותים בתחנה המרכזית בירושלים, שהם בערך ברמה של השירותים בקובה, רק  שאצלנו במקום כתובות כמו "ויוה פידל" ו"לפידל יש יותר ארוך מלבוש", יש כתובות כמו "ארז ביטון בולע המון, הנה הטלפון...".

 "אז אתה בא למסיבה של אביטל?" שאל אותי, דניאל, חבר שלי. "זאת שהייתה איתנו בכיתה? היא השאירה לי הודעה על משהו כזה בפלאפון...נראה לי שאני אוותר..." עניתי. "למה?" "אני לא בקשר עם רוב הכיתה...זה יהיה מביך...אני לא אדע איזה בנות אני אמור לנשק, איזה לחבק, איזה רק ללחוץ את היד...יש כאלה שפעם נישקתי, ואני לא יודע אם פג התוקף של הידידות שלי איתן, זה מאד מסובך..." "אני באותה רמת קשר איתם כמוך. אז תלך אחרי ותעשה בדיוק כמוני." "זה דווקא רעיון לא רע. אתה כאילו תהייה כלב הנחייה שלי" "משהו כזה...".

נכנסנו לבית של אביטל, והיא ישר קפצה על דניאל בנשיקות. נישקתי אותה גם אני. אחריה הייתה אחת בשם נוגה. דניאל חיבק אותה ואני אחריו, רק שהיא הסתירה לי לרגע את דניאל ולא ראיתי מה הוא עשה עם קרן, הבאה בתור. היא התקרבה אלי בקצב מסחרר. "פססטטט...." לחשתי לדניאל "חיבוק או נשיקה?" "ליטפתי אותה". ליטוף? מי מלטף?! החלטתי ללכת על נשיקה. רק שכשהתחלתי לקרב את פני אליה בשביל לנשק אותה, לא הצלחנו להסכים על מי ינשק איזה צד, ולבסוף התפשרנו על חיבוק. אחרי זה הלכתי והתיישבתי ליד דניאל. "יעקב!!" שמעתי מישהי קוראת בשמי, וראיתי את רעות, עוד אחת מהשכבה, מתקרבת אלי. "אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע" היא הכריזה, ונישקה אותי. "אני כבר באה" היא אמרה, והלכה לקחת קורסון. "לא ידעתי שאתם כל כך קרובים" אמר לי דניאל "גם אני לא...היא ישבה לידי בשיעורי מתמטיקה...אהבנו לפתור אסימפטוטות ביחד...על מה אני אדבר איתה עכשיו כשאין לי יותר את האסימפטוטות". רעות חזרה עם קורסון, והתיישבה עלי. מסתבר שאנחנו ביחסי ישיבה עכשיו, הדרגה הכי גבוהה שידידות יכולה להגיע אליה. "יש לי כל כך הרבה לספר לך..."היא אמרה בעודה מפוררת עלי את הקורסון. בדיוק כשבאתי לבקש ממנה לקום כדי שגם אני אוכל לקחת קורסון. הגיעה חברה שלה, ורעות פינתה לה את אחת מברכיי, כדי שגם היא תוכל להתיישב. "סליחה, מה את עושה?" לא הבנתי "מה, אני נותנת לה לשבת..." "אבל אני לא מכיר אותה" "זה בסדר, היא איתי" "אז בגלל שהיא חברה שלך, אני עכשיו צריך לתת גם לה לשבת? אני מצטער, זכות הישיבה היא אישית ולא ניתנת להעברה" "לא צריך" היא ענתה, וקמה ממני בכעס.

יום אחרי זה נסעתי להסתכל על דירה בירושלים, אליה אני מתכוון עוד מעט לעבור. "נעים מאד" אמר לי בעל הדירה "ארז ביטון" "ארז ביטון? למה השם הזה נשמע לי מוכר? איפה היית בצבא?" "זה לא משם...נראה לי שאני יודע מאיפה אתה מכיר אותי..." "אהה, נכון, אתה ארז ביטון שבולע המון! קראתי עליך על הדלת של השירותים. נעים מאד, אני יעקב" "נעים מאד" "אז אתה כתבת את זה? תמיד חשבתי שזה אנשים כותבים על אנשים אחרים...לא ידעתי שמישהו כותב את זה על עצמו" "תשמע, זה לא משהו שאני מתבייש בו...אני באמת בולע המון" "וואלה, טוב אז בוא נעשה סיור בדירה". התחלנו לעבור בין

החדרים. "אז כמה זה המון?" שאלתי בסקרנות "חצי ליטר? ליטר? איפה עובר הגבול בין 'הרבה' ל'המון'". הטלפון שלו צלצל, והוא ענה "כן, שלום...נכון, זה ארז ביטון שבולע המון. אני אבדוק ביומן מתי אני יכול לקבל אותך, ואני אחזור אליך" "לוח זמנים עמוס?" שאלתי "אין לך מושג...מאז שהתחלתי עם מסע הפרסום שלי, כל הזמן באים אנשים." "בטח פדיחות כשהם פוגשים את אלו שבאו לראות את הדירה" "יש כאלה שבאים גם לזה וגם לזה. אתה יודע, בשביל לחסוך זמן. הם גם מחפשים דירה, וגם שמעו שאני בולע המון, ככה שזה מסתדר יופי" "כן, אני צריך רק דירה" "זה בסדר, במילא יש לי פגישה עכשיו". הוא הוביל אותי לחדר האחרון במסדרון, שם כבר חיכה גבר שעיר. "מצטער שנאלצת לחכות" אמר ארז לגבר וירד על ארבע. "אגב" פנה אלי "זה החדר שלך. אתה יכול לעשות סיבוב בינתיים". "אני לא רוצה להפריע לכם. בדיוק נזכרתי שיש לי תור אצל מגדת עתידות. אני צריך לנסוע בחזרה לתל אביב, ואני רוצה לדעת איפה יהיו הכי הרבה פקקים." התחלתי לצאת מהדירה, וארז רץ בעקבותיי. "אז אתה לוקח את הדירה?" "לא, לא נראה לי..." "אבל סמכתי עליך...חכה תראה מה אני אעשה לך!"

בלית ברירה נאלצתי לפרסם מודעה שאני מחפש דירה. יום אחרי זה מישהו התקשר. עניתי. "הלו" "הלו, זה בקשר למודעה...זה עדיין רלוונטי?" "כן, בטח" "אז אתה מוזמן אלי...". הגעתי אליו לדירה. "אז זאת הדירה?" שאלתי "זה נכון מה שכתוב במודעה?" הוא שאל אותי "שאני מחפש דירה? כן, אחרת למה שאני אהייה פה" "אתה באמת יכול להכניס לפה ארבעה זרגים?" "אני מעדיף לחשוב שאני מסוגל להכניס לפחות שישה...אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לי פה גדול...הא?!" "זה מה שכתבת במודעה, על הדלת בתחנה המרכזית..." 'זה ארז ביטון!' חשבתי בכעס, ומיהרתי לביתו. "ארז ביטון שבולע המון!" קראתי אל החלון שלו. הוא יצא למרפסת. "כן יעקב, שממלא את פיו בזרגים לרוב, אפילו ארבעה זה טוב" "אז זה באמת אתה שכתבת את זה בשירותים בתחנה המרכזית" "ובכל שירותים אחרים בעיר..." "איך עשית את זה, זה תמיד עניין אותי...ישבת בשירותים עם המכנסיים מופשלות, וחיפשת בפלאפון את הטלפון שלי בשביל לרשום במודעה?...ואם מישהו היה מתקשר? היית עונה? זה די לא היגייני...ומי הולך לשירותים עם טוש??". ארז התכוון לענות לי, אבל בדיוק התחילה אצלו הפגישה של שתיים עשרה וחצי, והוא השאיר אותי לבד.

"אז אתה בא למסיבה של אלמוג?" שאל דניאל באותו ערב. "הבחורה הכי שמנה בשכבה שלנו? אני בכלל לא מכיר אותה..." "אתה יודע שהיא רזתה איזה שלושים קילו..." "אז מה זה אומר, שהיא שוקלת עכשיו רק תשעים ושבע? אני בטוח שזה עושה אותה מאד מבוקשת" "היא יכולה לעזור לך עם הבעייה שלך...אבא שלה זכה עכשיו במכרז על שיפוץ השירותים בירושלים...אתה יכול לבקש ממנו שיצבע מחדש את הדלתות" "זה דווקא לא רעיון רע...אני בא!"

בערב התקשרתי לארז. "ארז ביטון שבולע המון מדבר" הוא ענה לי "כן ארז, זה יעקב...שממלא פיו זרגים לרוב...אם אתה יכול בבקשה תהייה יותר ספציפי במודעות שפירסמת. אתמול הגיע אלי מישהו ממטולה בשביל לקבל את השירות שפרסמת שאני מספק. לא היה נעים להחזיר אותו בידיים ריקות, אז הבאתי לו עציץ של אמא שלי. אם אתה יכול, בבקשה תשנה את זה לזרגים מהמרכז. ובאחת המודעות כתבת את השם שלי לא נכון...אנשים חושבים שקוראים לי יהורם...מילא שחושבים שאני ממלא את הפה שלי זרגים...אבל יהורם?". ארז גילה הבנה והבטיח לעשות כמיטב יכולתו. "אהה...ועוד משהו, אם אתה יכול, תוריד את מה שכתבת בשירותים של הנכים...זה הורג אותי לסרב לאנשים בכיסא גלגלים"

הגעתי עם דניאל למסיבה של אלמוג. "אלמוג מאמי, כל כך התגעגעתי" אמרתי לה וחיבקתי אותה בחום. "וואו, לא ידעתי שאתה כל כך אוהב אותי...זאת הדיאטה, נכון?" "לא רק, אבל את באמת נראית נפלא. כמה סנטרים נשארו לך, ארבעה מתוך שמונה? צ'יק צ'אק זה נעלם. תבואי אלי אחרי זה, אני צריך לדבר איתך על משהו...".

מאוחר יותר באותו הערב, היא התקרבה אלי, וראיתי שהיא באה לשבת עלי. מיד קמתי ופיניתי לה את המקום. "מה אתה עושה?" היא לא הבינה "חשבתי שעברנו ליחסי ישיבה..." עניתי בתמימות "כן, וזה מה שעמדתי לעשות, למה קמת?" "אני צריך לשבת עליך." "למה? אני הבת" "אבל זה הולך לפי משקל גוף. אני יותר קל, אז אני צריך לשבת עלייך" "לא, הבת תמיד יושבת על הבן" "לא, זה לא הוגן, את תמעכי אותי". התחלנו לריב מי ישב על מי, ובטעות העפתי אותה על השולחן של הכיבודים. אלמוג נבלעה בתוך ערימה של בורקסים, ולא יצאה מתוכה עד סוף הערב. נראה לי שהידידות שלנו ירדה שלב. אולי בגלל זה עכשיו בכל שירותי ירושלים הג'ינגל המושמע בשירותים הוא "כן, זהו יעקב, הוא בולע זרגים לרוב, והנה הכתובת שלו כדי שתוכלו להכיר מקרוב...".

עד הטירוף הבא...