החלטתי לתת עוד צ'אנס לידידות שלי עם אלמוג. אחרי הכל, עדיין הייתי צריך את העזרה שלה עם כל הקטע של השירותים. "אז את סולחת לי?" שאלתי אותה "כן" היא ענתה בקול מתפנק "ואת לא כועסת עלי יותר?" "לא, אני לא כועס" היא השיבה "את מתכוונת שאת לא כועסת..." "לא, אני מתכוונת שאני לא כועס. אני שמח". באותו רגע הבנתי שהיא אחת מאותן בנות מעצבנות שמשתמשות ללא כל סיבה נראית לעין בלשון זכר. שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מהמשפטים האלה. הן אף פעם לא אומרות ככה דברים חיוביים. בחיים לא שמעתי אותן אומרות "אני מציל חיים" או "אני נוחת על הירח". זה תמיד "אני כועס, אני עצוב, אני בוכה". זה גם לא הוגן, כי אני לא יכול לעשות את אותו דבר. אם אני אאחר לעבודה, זה יתקבל בהרבה פחות הבנה אם אני אגיד לבוס שלי "אני מצטערת. אל תכעס עלי, אני חמודה...".
"אני אוהב אותך" אמרה לי אלמוג "אוקיי, זה נגמר, תסתלקי מהבית שלי, עופי מפה! או בשביל שאת תביני, 'עוף מפה'" "אנחנו בבית קפה..." "אהה, נכון, אז אני אעוף!". באתי לצאת בסערה, כששמעתי אותה אומרת "אתה צריך לשלם..." "אה, נכון" עניתי, וזרקתי בהפגנתיות שטר של עשרים ש"ח על השולחן "תשמרי את העודף" "אתה הזמנת שישה אייס קפה...חסרים לך שלושים שקל" "כן הא?" אמרתי, בעודי מפשפש בתחתית הארנק שלי. שלחתי אליה מבט מתנצל "אהה...אולי את יכולה להלוות לי קצת...וגם לאוטובוס, אם זה בסדר...נו אל תכעסי עלי, אני חמודה..."
אחרי שנחלצתי מבית הקפה נסעתי לדודים שלי, לחגוג את חג הסוכות. השנה חגגנו את חג הסוכות, בצל מחלתה של אימא של דוד שלי, פרידה, שמצב בריאותה הדרדר מאד בזמן האחרון. מלפניה עמד תור ענק של אורחים, שכל אחד בתורו שאל אותה בפנים מלאות הזדהות איך היא מרגישה. גם אני, בתורי, עשיתי את הפרצוף הכי מודאג שלי ואמרתי לה "אוי אוי...נו, איך את מרגישה...אוי אוי". אחרי זה ניגשתי לדוד שלי:
"תגיד דוד, אתה יכול להקפיץ אותי מחר לתל אביב"
"אני ואמא נוסעים לבדיקות באיכילוב, אז אתה יכול לנסוע איתנו"
"יופי! איך היא מרגישה באמת?"
"היא..."
"אוי...שכחתי את האוי בשאלה...איך היא מרגישה אוי...תמשיך בבקשה"
"יש לה סרטן, יעקב. אבל אנחנו לא מספרים לה את זה כדי שלא תאבד תקווה. בגלל זה כשאנחנו מדברים על זה אנחנו קוראים לזה עוגייה. לאמא שלי יש עוגיית הריאות, שעלול להתפשט לעוגיית השחלות" "אהה, הבנתי"
"יש לנו שפת קוד שלמה! למשל, זה שאני והיא נוסעים מחר לטיפולים כימותרפיים, בשפת הקוד זה 'מייקל לואיס ועוגיפלצת נוסעים לפוקה-פוקה כימותרפיים"
"מתוחכם..."
"רק תשים לב שאתה לא פולט משהו לידה, אסור שהיא תדע את האמת!"
"אל תדאג, אתה יכול לסמוך עלי..."
בהמשך הערב, אחרי שכבר הייתי מסטול קצת מהיין של הקידוש (בכל זאת...זה שלוש וחצי אחוז אלכוהול), מצאתי את עצמי מדבר עם פרידה.
"אני יודע משהו שאת לא..." אמרתי לה
"גלה לי! גלה לי!" קפצה הזקנה בעליזות
"אני לא יכול...אבל אני אגיד לך מה, את תשאלי אותי שאלות ואני אענה לך ב'כן' ו'לא'. אם את מנצחת את מקבלת את עוגיית השוקולד צ'יפס האחרונה" אמרתי והצבעתי על צלחת העוגיות שעל השידה.
"אוקיי, זה משחק כיפי. זה סוג של אגרטל?"
"לא"
"יש לזה פרווה?"
"אוקיי, זה לא הולך...צריך לשנות משחק. אני אעשה לך את זה בפנטומימה, ואת תנסי לנחש למה אני מתכוון"
"אוקיי, אוקיי...כיף! כיף!"
התחלתי לעשות כל מיני תנועות מוזרות "אוו, אני יודעת! יש לי סרטן! יש לי סרטן!" היא צעקה
"בינגו! זכית בעוגייה! עכשיו תעשי לי את משהו"
"רגע...יש לי סרטן?!"
"ועוגיית שוקולד צ'יפס. עכשיו תורך".
פרידה פרצה בבכי. "אני עצוב" היא מלמלה.
"גם את עם הקטע הזה של לדבר כמו בן?" הזדעזעתי "את לא יכולה לעשות את זה! את זקנה מדי...צריכה להיות הגבלת גיל לדברים האלה! הייתי מעדיף שההגבלה תהייה לילדות דיסלקטיות בנות ארבע, אבל משום מה גם בגיל עשרים בנות עדיין מדברות ככה, אז הההגבלה החדשה שלי היא 'אמא'. ברגע שאת אמא את לא יכולה יותר להגיד משפטים כמו 'אני מניק'"
"אני חולֶה בסרטן"
"את אפילו לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. זה מפורט מדי! אם כבר, אז רק 'אני חולֶה'". עזבתי את פרידה בחדרה, ויצאתי לסלון. דוד שלי בדיוק קיבל מברק דחוף מבית החולים, וקרא אותו בשפת הקוד. "פונג-פונג, צווינג-צווינג, גורו-גורו, שווצריה" "אויי לא!" צעקה דודה שלי "המצב שלה יותר חמור ממה שחשבנו!"
בבוקר למחרת ניגשתי אל דוד שלי, ושאלתי אותו מתי הם יוצאים לאיכילוב. "אמא שלי מתה!" הוא צעק "מה? מתי?" "בלילה. היא בכתה כל הזמן ואז מתה. אתה אמרת לה משהו כשהיית איתה לבד?" "לא...מה פתאום...דווקא היה ממש כיף...שיחקנו הרבה משחקים" "מה אעשה עכשיו בלי אמא שלי?" "רגע...אז אתם לא נוסעים לאיכילוב?" "לא, מגיע אמבולנס לקחת אותה לחדר המתים בכפר סבא. הוא הכי קרוב" "אכפת לך אולי שהוא יקח אותה לחדר המתים בתל אביב? זה לא שיש לה משהו דחוף שצריך לטפל בו מיד..." "אמא שלי מתה, ואתה מנסה לנצל את המצב בשביל לתפוס טרמפ" "אני מנסה פשוט לשפר לך את ההרגשה...שתראה שיצא מזה משהו טוב..." "אתה יודע מה אני חושב? שאתה לא אהבת את אמא שלי בכלל!" "אני מאד אהבתי אותה! היא הייתה קרובת המשפחה בדרגה שלישית הכי קרובה אלי! אני אפילו להכנס לחלוק לה כבוד אחרון!" נכנסתי לחדר. פרידה שכבה במיטתה, ועוגיית השוקולד צ'יפס בתוך היד שלה. ניסיתי להזכר מה חוקי החברה אומרים על מצב כזה. אני יודע שאם אוכל נופל על הרצפה יש לי שלוש שניות להרים אותו...אבל מה אם הוא נמצא על מישהו מת? כמה זמן יש לי?
החלטתי שאני לא עד כדי כך אוהב עוגיות ויצאתי מהחדר. בחוץ דוד שלי אמר לי "אם היא הייתה כזאת חשובה לך, כדאי שלא תאחר להלוויה שלה היום" "אתה יכול לסמוך עלי!". התחלתי להתרחק, כשהחלטתי לנסות עוד פעם "אכפת לך לקבור אותה בחולון?" הרצח בעיניו של דוד שלי גרם לי לסגת מהנושא "לא משנה...אני הולך לתפוס טרמפים..."
תפסתי טרמפ עם חסיד ברסלב. כל האוטו שלו רעד במוזיקת חסידים עליזה. "אני רק צריך לקפוץ לפני זה לקנות לולב חדש" הוא אמר לי. "לקנות לולב?" "כן, בא לי לולב חדש. היום קמתי בבוקר והתחשק לי לפנק את עצמי בלולב". עצרנו ליד מכירת חיסול של לולבים, והחסיד יצא מהאוטו בריקודים ובקריאות "הויויויויויייי". עד שהוא סיים לבחור לו לולב כבר כמעט הגיעה שעת ההלוויה של פרידה, וביקשתי ממנו להקפיץ אותי לשם. "בטח, אין שום בעייה הויויויויויייי" אמר החסיד, ושם את המוזיקה שלו בפול ווליום. הגענו לבית הקברות. "צא מהאוטו, גם אני יוצא, אני צריך לנפח אוויר בגלגל". ברקע נשמע "מוכרחים להיות שמח". פתחתי את הדלת, וראיתי את כל המשפחה מביטה בי בזעם. "זה לא מה שזה נראה...אני לא שמח שפרידה מתה..." ניסיתי לפייס אותם. "הוויויויויויויוייייי" קרא הברסלבאי, והתחיל לרקוד איתי...
מאוחר יותר הלכתי לסופר לקנות כמה דברים. "אוי, אני עייפת" אמרה לי הקופאית הרוסיה. "את מתכוונת 'אני עייפה'" תיקנתי אותה. "לא, לא, אני רוצֶה דיברת כמו גבר. זה חמוד". הרגשתי סחרחורת קלה. עכשיו גם רוסיות מדברות ככה? מתי לכל הרוחות זה יפסק?
עד הטירוף הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
