רשימותיו של מטורף

אחרי הפשלה הקטנה שלי בהלווייה של פרידה, וגם בגלל שלא באו מספיק אנשים, דוד שלי החליט לדחות אותה בשבוע.

"אתה הבאת מוזיקת חתונות להלוויה של אמא שלי!" הוא האשים אותי

"כן, אבל רק בגלל שחשבתי שזה מה שאמא שלך הייתה רוצה...שאם היא עוד הייתה איתנו, היא לא הייתה רוצה שנהייה עצובים...היא הייתה רוצה שנשמח...ונרקוד...ונחגוג את מתנת החיים...כי במותה היא ציוותה עלינו את החיים!" דודי לא גרע ממני את מבטו הזועם "זה לא עובד עליך הבולשיט הזה, נכון?"

"לא. אמא שלי הייתה פולניה טיפוסית. היא שנאה לראות אותי נהנה"

"אוקיי, אז אני מצטער. איך אני יכול לפצות אותך?"

"תטפל במודעות האבל. אני רוצה שיבואו כמה שיותר אנשים. לאמא שלי מגיעה ההלוויה הכי גדולה שאפשר"

"אל תדאג, אני אטפל בזה"

התקשרתי למדור מודעות האבל בעיתון, וביקשתי לפרסם מודעה.

"מצטערת" אמרה לי הטלפנית "נגמר לנו המקום"

"נגמר המקום? יש דבר כזה?"

"בטח שיש. זה היה שבוע מאד מוצלח מבחינת מיתות. אנחנו אפילו שוקלים להוציא מוסף מודעות אבל מיוחד. אנחנו נקרא לו 'ידיעות אחרונות באמת'. אני יכולה אולי לקמבן לך איזה ריבוע מעל התשחץ, או בחלק של מכוני הליווי"

"איזה סלבריטי אתם שמים השבוע בתמונה של התשחץ?"

"צחי נוי..."

"אני אקח את מכוני הליווי..."

"תוכן המודעה, בבקשה"

"בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של אמנו, סבתנו, וקרובת משפחה מדרגה שלישית יקרה פרידה שוורץ..."

"נשארו לך עוד מילים"

החלטתי לפתור באותה הזדמנות גם את בעיית מיעוט הנוכחים בהלוויה המקורית. "תוסיפי 'מסאז' חינם למביא מודעה זו...'".

"אני וחברה שלי עוברים לגור ביחד" בישר לי דניאל, חבר שלי. "כבר?" התפלאתי "אתם רק חודשיים ביחד". "אז מה, אתה הולך להיות כמו כולם ולהגיד שזה מוקדם מדי? זה מה שאנחנו רוצים!" "זאת לא הנקודה. אתם עוד בהתחלה. עוד לא עברתם את השלב הזה שאתם כל הזמן...כמהים זה לזה. אם תעברו עכשיו לגור ביחד, אתם בחיים לא תיצאו מהמיטה. אתה יודע איזה מאמצים אנשים עושים בשביל להגיע למצב כזה? מסתדרים, מתאפרים, נפגשים, הולכים לסרט, ממציאים כל מיני שקרים, כל זה רק בשביל לגמור את היום עם איך שאתה מתחיל אותו. איזו סיבה תהייה לך לצאת מהבית? מתי שאתה רק רוצה את זה...זה שם! בוקר, צהריים, ערב – זה כל מה שתעשה" "אתה מדבר שטויות..." "אני אומר לך, זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך...".  

"אז אתה לוקח את הדירה?" שאלה אותי גלי, השותפה החדשה שלי. ישבנו בסלון שלה. "כן, זה נראה אחלה. מחר אני אעביר לפה את הדברים שלי" "יופי, אתה יכול לצאת לבד? אין לי כוח לקום".

יום אחרי זה, כשהגעתי עם הדברים שלי, גלי התגלגלה אלי על כסא הגלגלים שלה. "את בכסא גלגלים?" שאלתי בפליאה. "כן...זה מפריע לך?" "לא...פשוט לא ידעתי" "אל תדאג, אני מאד עצמאית. אפילו אין לי מטפל. אני עושה הכל לבד. אפילו יש לי חתול" "וואו, כל הכבוד. אני מאד מעריך את האומץ שלך" "כזאת אני. אגב, אתה יכול להעביר לי את החבילה ההיא מהמדף, אני לא מגיעה" "כן בטח" הושטתי יד למדף והבאתי לה את החבילה. "ואם אתה יכול תחתוך לי סלט...קצת קשה לי להגיע לשולחן" "בטח, אין בעייה" "ותכין לי עוף ברוזמרין, אני לא מצליחה להגיע למקפיא" "אהמ...טוב, אם את לא מצליחה" "ואחרי זה תקלח אותי. אני לא מצליחה להכנס לאמבטיה" "אהמ...שנייה, אני רק אשים את העוף ברוזמרין בתנור" "ותציע לי את המיטה, קשה לי להגיע לצד השני...ותטאטא קצת, כי זה בעייה להשתמש במטאטא עם הכסא הזה, ומחר תיקח אותי לסופר, אין שם גישה לנכים, גם תצטרך לסחוב אותי פה שמונה קומות כי המעלית מקולקלת...ואל תשכח להאכיל את החתול...הוא לא אכל מאז שהשותף הקודם שלי נפל מסולם כשהוא צבע לי את החדר" "איך...איך הוא נפל?" "אני טלטלתי אותו. כי הוא לא שמע שאני רוצה לשתות. אגב לשתות, גלי צמאה ואין לה כוס ביד. קדימה, קדימה, קדימה..."

בוקר אחרי זה הייתי צריך להגיע להלוויה של פרידה. קמתי, עשיתי צעד, נתקלתי בערימת הזבל שהשארתי מאתמול ונפלתי. ניסיתי לחשוב למה בבית זה לא קורה. נזכרתי. בבית אמא שלי הייתה מנקה אחרי, ופה אני צריך לעשות את זה לבד. אני באמת צריך עזרה. קבעתי תור בועדה לקבלת סיוע מהמדינה.

הגעתי למקום ההלוויה.  ניגשתי לדוד שלי. "כל הכבוד, יעקב!" הוא שיבח אותי "סוף סוף אתה עושה משהו נורמלי! תראה כמה אנשים! בכלל לא ידעתי שאמא שלי הייתה כל כך פאפולרית" הבטתי מסביב. קצת הרחק מהחבורה המצומצמת של בני המשפחה עמדו מאות גברים בגיל העמידה, עם עיתונים בידיהם. ניגשתי אליהם. "אתם בטח למסאז'?" שאלתי אחד מהם "כן. יש לנו את המודעה" "אז זה הולך ככה. אתם צריכים לעשות מסאז' אחד לשני" "מה?!" "נו אל תהיו כבדים. זה מסאז' וזה בחינם. יאללה, תתחילו לעסות".

התחילה ההלוויה. דוד שלי התחיל לקרוא קדיש בקול חנוק מדמעות. "יתגדל ויתקדש..." הוא סקר בעיניו את הקהל, ובסוף מבטו הזועם נפל עלי "יעקב!!" הוא צעק בכעס. ניגשתי אליו. "אתה מוכן להסביר למה גברים עושים מסאז' זה לזה בהלוויה של אמא שלי?" "זה בשביל להקל על עצמם את הכאב...הם מאד אהבו אותה..." "אני הרגע ראיתי את העיתון! אתה פרסמת את ההלוויה של אמא שלי מעל 'אינקה המולדבית! מבצע חיסול לרגל לכידתה ע"י משטרת ההגירה! בביתך\תא המעצר'" "אופס, עלית עלי..." "זה כבר פעם שנייה שאתה מחלל את זכרה של אמא שלי!" "אני יודע, אני חייב להפסיק לעשות את זה..."

ההלוויה נידחתה שוב, ולא רציתי לחזור הבייתה, כי ידעתי שגלי תטיל עלי עבודות. התקשרתי לדניאל ושאלתי אותו אם בא לו להפגש. "לא יכול עכשיו" הוא ענה, ושמעתי את המיטה רועדת ברקע "נדבר אחרי זה...". נכנסתי לקפה הלל לקחת קפה הבייתה, וניתקלתי באחד המרצים שלי בסם שפיגל. "שמעתי שעברת לירושלים" הוא אמר לי "כן, פה לא רחוק" "פגשתי את השותפה שלך" "אהה...כן, גלי" "תשמע..." הוא פלט בהשתאות "איך שהיא עצמאית. זה פשוט מדהים. הכל היא עושה לבד. זה בלתי

נתפס בכלל. אפילו פעולות פשוטות כמו לקחת משהו מהמדף. אין לה עוזרים בכלל. ועוד יש לה חתול לטפל בו!" "כן...החתול...טוב, אני צריך לזוז."

הגעתי הבייתה. "טוב שחזרת!" אמרה גלי "אתה צריך להוציא קרציות לחתול. רק שלא יקרה לך מה שקרה ליואב, השותף הקודם שלי. נכנסה לו קרציה למוח, ועכשיו כל מה שהוא זוכר זה רק איך מחקים ינשוף" "את אמרת למרצה שלי שאת לקחת את החבילה מהמדף לבד?" שאלתי. "כן...יכול להיות, למה?" "כי אני הבאתי לך את החבילה! את לוקחת קרדיט על ההצלחות שלי!" "זה להביא חבילה ממדף..." "כן, והרבה אנשים חושבים שאני לא מסוגל לעשות את זה." "סבבה, פעם הבאה ששואלים אותי מי הביא לי את החבילה מהמדף אני אגיד שזה היית אתה" "יופי, כי אני רוצה שאנשים ידעו שאני מסוגל להכל! להביא חבילה מהמדף, לחתוך סלט, ללכת לסופר...אני ממש עצמאי!"

יום אחרי זה הייתי צריך להגיע לועדה לקבלת סיוע. בדקתי שגלי ישנה, ולקחתי לה את הכסא גלגלים. התייצבתי איתו מול הוועדה, ואישרו לי פיליפיני שהיה אמור להגיע מאוחר יותר באותו יום. בינתיים דניאל התקשר ואמר לי שהוא רוצה שניפגש אצלו.

"בשביל מה הכסא גלגלים?" שאל אותי דניאל "סיפור ארוך. אני לא בטוח שלהיפגש ככה זה רעיון כזה טוב" אמרתי לו "למה לא?" הוא לא הבין "היי יעקב" אמרה לי ענת, חברה שלו. שניהם התנוענעו בקצב על המיטה. "היי ענת". "מאמי, את מוכנה שנשנה תנוחה, כדי שאני אראה את יעקב יותר טוב. זה לא יפה שאני אליו עם הגב" ביקש דניאל. "זה עדיף על האלטרנטיבה. אני אחכה בסלון" "אם אתה כבר הולך לשם אז אולי תביא לנו לשתות? ותשקה את העציצים...ותטאטא קצת...היינו מבקשים פיליפיני אבל בשביל זה צריך לצאת מהמיטה". יצאתי לחכות בסלון. צלצלו מלשכת הסיוע והודיעו לי שהפיליפיני חולה, ולכן לא יבוא היום. "זה יכול לקרות?" התפלאתי "מה זאת אומרת?" לא הבינה אותי פקידת הלשכה "בחיים שלי לא ראיתי פיליפינים חולים. מותר להם בכלל?" "הם בני אדם. היינו צריכים לשלוח רומני שיטפל בו"  "זה ההיררכיה שלהם? כמה רומנים שווה פיליפיני? אין לכם איזה דור חדש של פיליפינים שעמיד בפני מחלות?" "זה פיליפינים, לא רובוקופ, אדוני" חייכתי בסיפוק "אדוני? בחיים לא קראו לי אדוני. אולי ננסה רוזן. תגידי 'לא רובוקופ, כבוד הרוזן'" "לך לעזאזל, אדוני...". פקידת הלשכה ניתקה. חזרתי הבייתה ומצאתי את גלי רותחת מזעם "גנבת לי את הכסא גלגלים?" היא צרחה "את במילא לא זזה מהבית בלעדיי" "מה זאת אומרת?" "תודי גלי, את חיפשת שותף בשביל שיהיה לך עוזר בחינם, ועדיין תוכלי לספר לאנשים כמה שאת עצמאית ומטפלת בחתול!" "יש לך עד מחר בבוקר לעוף מפה!" היא הכריזה. דניאל התקשר "נתת לי רעיון גדול!" הוא צעק לי לתוך האוזן "כסא גלגלים! ככה אפשר גם לצאת מהבית, וגם להמשיך לעשות את זה!"

יום אחרי זה קמתי בבוקר, וניתקלתי שוב בערימת הזבל שחיכתה לפיליפיני. נקעתי את הרגל. ניסיתי לקום, ונקעתי את השנייה. ניסיון נוסף עלה לי בשתי הידיי. גלי התגלגלה על פני. "טוב אני הולכת לקבוצת התמיכה שלי. יש לך שעה לעוף מפה, ולא, יפנו אותך בכוח". "רגע...עזרה..." ניסיתי להגיד, אבל נתפס לי שריר הפה. היא עזבה. שכבתי ופרפרתי. החתול הגיע. ניסיתי להגיד לו שהשיער שלי זה לא כדור צמר. לא הצלחתי. הוא גם היה די רעב, וגילה עניין מיוחד בעין שמאל.

אולי באמת הייתי צריך להאכיל אותו.

עד הטירוף הבא....