"אני וענת נפרדנו!" בישר לי דניאל "אתה חושב שיש דבר כזה תת-מודע מטומטם?" שאלתי אותו. "מה זאת אומרת?" "אתה יודע, בסרטים תמיד מציגים את תת המודע, כאילו הוא כל-יודע, ושם מוחזקים הסודות הכי כמוסים שלנו...ואתמול אני הכנתי סלט לא טעים, ובלילה אחרי זה חלמתי שאני מוסיף יותר מלפפונים..." "אתה לא מקשיב לי? אני ואהבת חיי נפרדנו!" "זה מה שמטריד את תת המודע שלי? שאני לא שם מספיק מלפפון?" "מה אני אעשה עכשיו בלעדיה?" "תדחיק. כמו שאני עשיתי עם המלפפון".
"אתה יודע שבן דוד שלך עבר ניתוח באוזן?" שאל אותי דוד שלי. "מתי אתה בא לבקר אותו?"
"עוד ניתוח? הוא עבר אחד רק לפני חודש. וחודש לפני זה. כמה ניתוחים אתם עוד מתכוונים לעשות לו?"
"אנחנו חוששים שהוא יאבד את השמיעה שלו..."
"נו אז לא הגיע הזמן לוותר? ולהשקיע את הזמן בללמד אותו את שפת הסימנים במקום בניתוחים מטופשים?"
"אתה בא לבקר אותו היום או לא?"
"לא נוח לי היום...אני מבטיח לבוא פעמיים אחרי הניתוח הבא...זה תמיד אותו ניתוח, למה אני צריך לבוא כל פעם מחדש?"
"הוא מחכה לך! זה ממש יעזור לו אם תבוא!"
"אני אבוא, אבל זה תמיד אותו דבר. אני תמיד שואל אותו איך הוא מרגיש, הוא עונה 'בעזרת השם יהיה יותר טוב', ואז אני עונה 'אמן', יושב לידו שעתיים והולך. הוא חולה מאד משעמם..."
"נו אז איך אתה מרגיש, אהה מתן?" שאלתי את בן דודי ששכב במיטת בית החולים. "בעזרת השם יהיה יותר טוב" הוא פלט בכוחותיו האחרונים "אמן...טוב, נראה לי שאני אזוז..." "מה, לא תשב קצת?" "אהה, בטח, בטח שאני אשב...". התכוונתי להתיישב כשאמא של דניאל התקשרה וסיפרה לי שהוא ניסה להתאבד, ושהוא שוכב בחדר ליד. "אז אתה בא לבקר אותו?" היא שאלה "גם אחרי ניסיון התאבדות צריך לבוא לבקר?" השתוממתי "כל כניסה לבית חולים זאת עילה לביקור? אם הוא היה נפצע תוך כדי שהוא מנסה לשדוד בנק, גם אז הייתי צריך לבקר אותו?" "על מה אתה מדבר?!" "טוב, אני בא...". שמתי לבן דודי כדור שינה בכוס, והלכתי לחדרו של דניאל. "אמרתי לך שאני לא יכול בלעדיה..." הוא לחש לי בעיניים דומעות "איך ניסית לעשות את זה?" שאלתי בסקרנות "נעמדתי מול אופנוע" הוא סיפר לי. "מי מתאבד מול אופנוע?" התפלאתי "זה מאד מסוכן...אתה עלול לא למות...". "כן, אני יודע, אבל רציתי להתאבד, וגם הייתי רעב קצת, אז הזמנתי פיצה" "מגיע לך שנכשלת..."
בוקר אחרי זה התעוררתי עם שזיף ביד. מסתבר שלמרות שאני לא אוהב שזיפים, תת המודע שלי כן. מה נסגר איתו? איפה כל טראומות הילדות שהוא אמור להכיל? ותסביכי האדיפוס, ונטיות ההרס העצמי? זה הרצון הכמוס שלי? שזיף?! התקשרתי לקבל יעוץ פסיכולוגי. "מה המוטיבים החוזרים בחלומות שלך?" שאל אותי הפסיכולוג בטלפון. "מוטיבים חוזרים? מה נראה לך, זה ספר של דוד גרוסמן? זה בסך הכל תת מודע מטופש. איך אני מחליף אותו?" "אתה לא יכול להחליף אותו, אבל אחרי טיפול של עשרות שנים אולי תצליח להבין מה מניע אותו...לוח הזמנים שלי מלא בשנתיים הקרובות, אבל מישהו בדיוק ביטל לי את יום שני בעוד שבועיים, ככה שאולי אני אצליח לקבל אותך אז..."
שבוע אחרי נודע שהניתוח של מתן נכשל, ושהוא צריך לעבור אותו שוב. "זה לא משעמם אותך לעשות לו שוב ושוב את אותו ניתוח?" שאלתי את הרופא של מתן, שמלווה אותו מאז שהיה תינוק. "זאת העבודה שלי." "כן, אבל בטוח חשבת פעם איך אפשר להוסיף לזה קצת פלפל, נכון? אם תעשה את זה, נגיד, בעיניים עצומות...או רק עם יד אחת...זה יכול להיות שינוי מאד מרענן בשבילך" "אנחנו מדברים פה על בן דוד שלך..." "אני יודע! לעשות ניתוח עם כפפות איגרוף! תחשוב כמה כיף זה יכול להיות..."
בזמן שמתן היה בחדר הניתוח, התקשרה אמא של דניאל ודיווחה לי שדניאל ניסה להתאבד שוב, הפעם בקפיצה מקומה שנייה.
"מקומה שנייה?" שאלתי אותו בזלזול "אתה לא רואה איך זה פתח לבעיות?" "מה לעשות שאנחנו גרים נמוך. אני לא בדיוק יכול להתחיל לדפוק לשכנים על הדלת ולשאול אותם אם זה בסדר לקפוץ להם מהמרפסת"
עוד שבוע עבר. גם הניתוח השני נכשל. מתן עמד להתייצב בפני ועדת בית החולים בשביל לקבוע לו את מועד הניתוח הבא. "זה כנראה יהיה יום שני" סיפר לי דודי. "יום שני לא נוח לי...קבעתי פגישה אצל פסיכולוג בשביל להבין מה בדיוק לא בסדר עם תת המודע שלי" "אז תדחה אותה! זה בן דוד שלך!" "למה שמתן לא ידחה את הניתוח? בכלל, תמיד מתחשבים רק בצרכים של המנותחים ולא של המבקרים! קצת התחשבות בי, מה יש? גם ככה מתן מקבל את כל תשומת הלב..." "
דודי סירב להענות לבקשתי, ולכן נאלצתי להתייצב עם מתן בפני הוועדה של בית החולים. "ומי אתה?" שאל אותי יו"ר הועדה "אני בן דוד של המנותח. אני בצוות המבקרים" "ולמה אתה כאן?"
"באתי לבקש שתדחו את הניתוח...יום שני אני לא יכול לבוא לבקר אותו..." "מעניין שבאמת אף פעם לא שמענו את הצד של המבקרים...כל הכבוד לך שאתה תומך ככה בבן דוד שלך" "אתה לא יודע כמה זה קשה! כל שבוע ניתוח חדש! והוא גם צועק בלילות מכאב, אז אי אפשר לישון לידו!" "זה נורא מה שאתה עובר" הזדהה איתי היו"ר "אני נעתר לבקשתך. הניתוח ידחה בחודש". יצאתי מחדר הועדה אל מתן שחיכה בחוץ. "הניתוח נדחה בחודש...אתה שמח?" שאלתי אותו "מה...מה..." הוא מלמל "לא שמעתי אותך...נראה לי השמיעה שלי מדרדרת שוב...בעזרת השם שהניתוח הזה יציל אותי סוף סוף" "אמן...טוב אני זז..."
התקשרתי לדניאל "תקשיב" אמרתי לו "אתה מתאבד גרוע! אני צריך שתבטיח לי שלא תנסה להתאבד ביום שני...אני לא יכול לבוא לבקר אותך...תישן או משהו..."
אבל כמובן שעל חברים אי אפשר לסמוך, ובבוקר יום הטיפול שלי דניאל התקשר אלי, ואמר שהוא לא יכול יותר, ושהוא מתכוון לנסות שוב.
"בסדר" הסכמתי "אבל נצטרך לוודא שהפעם אתה תצליח...שאני לא אצטרך לבוא אליך לבית חולים שוב. איך אתה מתכוון לעשות את זה הפעם?"
"פתחתי את הגז בכירה אחת. אני מחכה שגז הבישול יחנוק אותי"
"רק כירה אחת?"
"כן...אני לא רוצה שלאמא שלי יצא חשבון גז גבוה מדי"
"אתה צודק, גם מוות של הבן שלה, וגם חשבון גז גדול זה יותר מדי בשביל חודש אחד. אני כבר רואה איך אתה נכשל שוב. תפתח את כולם"
"רגע..."
"ומה עם פתק ההתאבדות?"
"יש לי עוד את הפתק מהניסיון של האופנוע"
"אתה ממחזר פתקי התאבדות? זה לא יפה...זה כמו למחזר מתנות יום הולדת...תכין אחד חדש"
שעה לפני הטיפול שלי דניאל התקשר אלי, נלהב כולו. "הולך לי בן זונה! כבר מילאתי מחברת שלמה...אני עכשיו ב'פתק התאבדות כרך ב''"
"כרך ב'? נראה לך שיקראו את כל זה רק בגלל שאתה הולך למות? למי יש כוח לכל כך הרבה 'נשבר לי הלב, לא מלטפים אותי מספיק'...זה מתחיל לשעמם בשלב מסוים..."
"ראית פעם מישהו מפסיק לקרוא מכתב התאבדות באמצע?"
"יש בזה משהו..."
דניאל ניתק. עמדתי להכנס לטיפול. דוד שלי צלצל בהיסטריה "בוא מהר! הכליות של מתן קרסו! הוא עובר ניתוח בבית חולים!"
"כליות? מה הקשר? הקטע שלו זה אוזניים..."
בדרך לבית החולים התקשרה אמא של דניאל. "דניאל שוב ניסה להתאבד!" היא מיררה בבכי "ניסה?" שאלתי באכזבה "מה האידיוט הזה עשה הפעם?" "הוא השאיר את החלונות פתוחים, וניצל בנס" "את יודעת למה הוא ניסה להתאבד?" "עדיין לא...אני רק באמצע של מכתב ההתאבדות...אני ממרקרת לי את הדברים החשובים...יש לי סיכומים, אם אתה רוצה לצלם".
הפעם שמו את דניאל ומתן באותו חדר. "תחזיק לי את היד" ביקש מתן. "זה חדש..." הערתי, והבאתי לו את יד ימיני. "גם לי" ביקש דניאל. הבאתי לו את יד שמאל. שניהם התחילו למשוך. משום מה באותו לילה חלמתי שאני גומי בתחתונים של היפופוטם. מישהו מוכן להסביר לי למה?
עד הטירוף הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
