למרות שהזכרתי את זה פה ושם, טרם הקדשתי פוסט שלם לנושא שמעסיק אותי רבות בימים אלה - מציאת דירת שותפים בירושלים. מציאת שותף בירושלים דומה למציאת בשר כשר בטיב טעם. אין הרבה כאלה, ועם מה שיש עדיף לא להתעסק (ולצורך העניין, רובם גם ננשכו על ידי חתול). אחרי שכיליתי את מאגר השותפים החילונים שיש לבירה להציע (שכלל שותפה אחת...כוהנת וודו בת שישים...שהתעקשה לתקשר איתי דרך קונכייה), החלטתי להתחזות לחובש כיפה, ולמצוא דירה עם שותפים דתיים. הייתה עוד דירה אחת של חילונים שעוד טרם ראיתי, אבל לא בניתי עליה יותר מדי, כיוון שאנשים נטו להשכיר את החדר הפנוי שלהם לפי שעה לזוגות חד מיניים מבוגרים, לפני שהסכימו לקבל אותי. מלבד זאת, לחיות בדירה דתית היה יכול להיות פתרון זול במיוחד, בגלל שדתיים נהגו לדחוף עשר אנשים בחדר בערך, בשביל שיהיה לכם מניין אפילו מתוך שינה, אני מניח.
חוץ מזה, עוד המתנתי לתשובה לגבי דירה אחת, שהשותפה שכבר נמצאת בדירה הבטיחה שהיא תחזור אלי, אם לחיוב או לשלילה, עד יום ראשון.
התקשרתי לאבי, בן דודי הגדול, שהיה דתי באמת, בשביל לבקש ממנו שיתלווה אלי לראות דירות. "אני לא מבין בשביל מה אתה צריך אותי?" הוא שאל "כדי שנהייה דתיים ביחד...אתה לא מכיר את זה? אנשים נראים הרבה יותר דתיים כשהם באים בחמולות...יש בינהם כימיה דתית כזאת...זה כאילו שהכיפות שלהם מתקשרות" "על מה אתה מדבר?" "זה כמו לרכוב על אופניים...יש כאלה שיכולים ישר לעלות על אופניים ולנסוע על גלגל אחד, ויש כאלה שצריכים גלגלי עזר...אני צריך דתי-עזר" "שיהיה. תקבע איתו מחר לעשר".
בעשרה לעשר הגעתי מתנשף לישיבה של אבי, שבדיוק סיים לאכול את ארוחת הבוקר שלו. "בוא מהר" האצתי בו "השותף אמר שבעשר ועשרה הוא צריך כבר ללכת" "חכה, אני צריך להתפלל ברכת המזון" "מה ברכת המזון עכשיו? בוא, צריך ללכת!" "לא! אני חייב להתפלל!" "אנחנו נלך לחמש דקות...וכשתחזור תאכל עוד בוטן, ואז זה יחשב כאילו סיימת את הארוחה רק עכשיו, ואז תתפלל" "טוב, בסדר, אבל חמש דקות הא?". התחלנו ללכת כשלפתע בן דודי התחיל לרטוט. "אני חייב את זה...אני חייב את זה עכשיו!" הוא מלמל "זה לא כמו חיסורים בבית ספר? שמותר לכם שלושה בשנה? לא יכול להיות שאלוהים דורש מכם להגיד ברכה על כל שטות שאתם מכניסים לפה...בחיים לא ראיתי דתיים מברכים בדוכן הטעימות בסופר...תגיד, גם על תרופות צריך להגיד ברכת מזון?" "בטח" "ועל טיפות אף? זה לא הוגן שטיפות אף זאת התרופה היחידה שלא אומרים עליה ברכה...". דודי התעלם מהדיון ההלכתי שניסיתי לפתח ופתח בספרינט לעבר הישיבה שלו. נותרתי ללא דתי עזר. הייתי צריך למצוא דתי, ומהר. הסתכלתי מסביבי...כמה זה כבר אמור להיות קשה להתחבר עם מישהו דתי? הבחנתי בשני חובשי כיפה חוצים את הכביש, ומיהרתי אליהם. "שבת שלום, יהודים יקרים" קראתי אליהם "היום יום שני" אמר לי אחד מהם "כן...טוב אתה יודע איך כתוב בגמרא...אהמ...המקדים ברכה מקדם תורה..." "אין ציטוט כזה..." "כן...טוב, זה כמו שהרב שלי היה אומר, המגדל את גנו איזהו צדיק ושיני בנים תקהינה...". שני הדתיים החליפו מבטים "אתה יודע מה אני חושב" אמר אחד מהם לחברו "נראה לי זה אחד מאותם יהודים משיחיים...אלה שמאמינים בישו...בוא נברח ממנו מהר ". הם מיהרו להתרחק והבעייה שלי נותרה בעינה. מרחוק ראיתי הומלס מקבץ נדבות.
שיחדתי אותו בשניים וחצי שקל, ושמתי כיפה לראשו. אחר כך הגענו לדירה המיועדת. צלצלתי בפעמון. ההומלס נרדם על המשקוף. הכנסתי לו מרפק בצלעות והוא התעורר. בחור חובש כיפה כבן עשרים וחמש פתח את הדלת. "נעים מאד אני שמעיה" הוא הציג את עצמו "אני יעקב, וזה החבר הדתי שלי...שקליה" עניתי, והצגתי את ההומלס "אישה חולה, ילדים חולים, אין כסף למיזוג מיני-מרכזי, אולי לאדון יש..." התחיל ההומלס לדקלם את הטקסט הרגיל, ושוב נאלצתי לדחוק בו מרפק. שמעיה הזמין אותנו פנימה והתחיל להעביר אותי בחדרים. זה היה החלק המעצבן ביותר של תהליך יפוש הדירה. החלק שבו השותף הקיים עובר איתך על פני הדירה, אומר דברים מובנים מאליהם, ואתה צריך להנהן הרבה. "זה המטבח" אמר לי שמעיה "אהה" עניתי והנהנתי. שקליה שוב נרדם על המשקוף. "החבר שלך בסדר?" שאל שמעיה "כן...בטח...הוא רק בודק את המזוזה...הוא מאד קפדן" המשכנו להסתובב, וביקשתי לשתות. שמעיה נעלם למטבח וחזר אחרי רגע זועף "החבר הדתי שלך מריץ שורות במטבח!" "אהה...אל תדאג...אני בטוח שזה כשר..." וכשראיתי שזה לא מפייס אותו הוספתי "ואל תדאג, אני בטוח שאחרי זה הוא יגיד ברכת המזון...".
שמעיה גירש אותנו מדירתו. הייתי צריך לבעוט את שקליה החוצה, והשארתי אותו ישן בחדר המדרגות. התקשרתי לשירי, זאת שהבטיחה לי תשובה עד יום ראשון. הגעתי למענה הקולי. "היי...שירי...זה יעקב, הבטחת שתסרבי לי עד יום ראשון, והיום כבר יום שני, אז רציתי לדעת מה הולך...כי אני ממש מחכה לסירוב הזה".
אחרי זה פניתי לראות את הדירה של החילונים. בתחתית הבניין נתקלתי באבי, בן דודי שנראה זורח כולו
"התפללתי! זה היה נפלא! בא לך ללמוד כמה שעות על חשיבות אורך השרוולים" "כן...בטח שהייתי רוצה...זה נושא שמרתק אותי כבר שנים, אבל אני צריך ללכת לראות דירה". בדיוק אז הטלפון צלצל. עניתי. "היי, זה הבחור מהדירה. אני מצטער, זה כבר לא רלוונטי". הסתכלתי על בן דודי. הוא בחן בלהט את שרווליו "אני מבין...אני רוצה לבוא לראות אותה בכל זאת" עניתי לבחור "לא שמעת? זה לא רלוונטי" "הבנתי, אני עדיין רוצה לבוא לראות אותה" "אתה סתום או מה?!". חייכתי לבן דודי "יופי, אני בא" "לא!!!! אל תבוא!!!". ניתקתי. "מצטער שאנחנו לא יכולים ללמוד" אמרתי לאבי ועליתי למעלה. נקשתי על הדלת. ג'ינג'י כבן עשרים וחמש פתח לי. "אוי לא! זה אתה!" הוא נבהל, והתחיל לסגור במהירות את הדלת. דחפתי את רגלי בין הדלת למשקוף ונדחסתי פנימה. "נו, בוא תעשה לי את הסיור, ואני אהנהן". "אוקיי, זה המטבח, זה החדר, וזה השותף החדש!!!!" הוא צרח לי לתוך האוזן "עוף מפה!!!". הסתכלתי מהחלון למטה. בן דודי עדיין היה בסביבה. "איך הארנונה?" שאלתי את הג'ינג'י בחיוך. הוא והשותף החדש שלו העיפו אותי החוצה, וגלגלו אותי במדרגות. "אז אתה תחזור אלי לחיוב או לשלילה?" קראתי אחריהם, בעודם טורקים את הדלת. התקשרתי לשירי, ושוב הגעתי למשיבון "איזה מין
בן אדם את???" צרחתי לתוכו "את קובעת לסרב עם מישהו ואז מבריזה???".
שירי התקשרה מיד בחזרה "היי יעקב, ת'אמת דווקא נראית לי סבבה, אבל עכשיו אחרי כל ההודעות שלך אתה קצת מפחיד אותי, אז בהצלחה בהמשך החיפוש..."
יצאתי מחוץ לבניין מבואס. עוד יום הסתיים בכישלון. חבורה של דתיים התקרבה אלי נושאים אלות ואבנים. שניים מהם נראו לי מוכרים. אלו השניים שניסיתי להתחבר איתם מקודם. "הנה הוא!!" צעק אחד מהם "זה החרא שניסה לנצר אותנו!". והם ישר התנפלו עלי עם כל מה שיש להם. הם באמת הרבה יותר דתיים כשהם באים בחמולות.
עד הטירוף הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
