רשימותיו של מטורף

לפני כמה ימים, כשהלכתי ברחובות ירושלים בדרכי לראיון עבודה אצל "תרמילי סטיב", עצר אותי גבר מזוקן לבוש בלבן. "יש לך כמה דקות?" הוא שאל אותי "אוי לא. אתה הולך לנסות למכור לי איזו שטות רוחנית, נכון? מה זה הפעם? יוגה? שיאצו? סיגל שחמון?" "קרוב. שחרור ליגאל עמיר" "אה, אתם מהועד למען דמוקרטיה, שמעתי עליכם" "כן. תחשוב אהבה. תחשוב הרמוניה. תחשוב להוציא רוצחי ראש ממשלה לחופשי." "אתה יודע, גם אני לא אהבתי את רבין, וחשבתי שהוא זייף אחושרמוטה בשיר השלום, אבל רוצח זה רוצח, לא?" "כן. אלא אם כן הוא רוצח ראש ממשלה שנבחר ע"י הרוב, ועושה משהו שלא בא לו בטוב. רואים שאתה לא מבין כלום בדמוקרטיה" "כן...טוב תראה, אני די ממהר..." "שתדע לך שרבין היה גם גזען" "וזה למה?" "כי הוא שר את השיר השלום, ולא את 'בטי בטי בם', של הזמר הטוב ביותר בעולם, אריאל זילבר...למה?! בגלל ההתנתקות?!" "טוב...אני צריך לזוז..." "חכה שנייה, קח לפחות סטיקר 'לשחרר את יגאל עמיר'" "לא תודה..." "נו, תתחבר לאני-הפנימי-העצמי-הרוחני שלך. קח סטיקר!" "טוב בסדר..."  לקחתי סטיקר, שמתי אותו בתיק שלי, ומיהרתי להסתלק

מי שירושלמי בטח מכיר את "תרמילי סטיב", או בקיצור "סטיב'ס". זאת חנות תרמילאות די כושלת שמנוהלת על ידי, איך לא, סטיב בכבודו ובעצמו. משרדו של סטיב, כמו גם חנותו, מוצף במוצרי סטיב, ובתמונות של סטיב ובסיסמאות כמו "הגשם מרטיב? מעיל של סטיב!" או "לא רוצה שהנעל תכאיב? נעל של סטיב!" או "אין מי שישכיב? בואי לסטיב!". ללא ספק יש לבחור בעיית אהבה עצמית קשה. הוא הזמין אותי להתיישב. "נתחיל בראיון" הוא אמר "מטרת הראיון היא לבדוק האם יש לך את המיומנויות המינימליות הדרושות לעבודה בסטיב'ס. מי היא הדמות הנערצת עליך?" "אהה...מנחם בגין, אני חושב" "אתה יכול לענות גם 'סטיב'" "אהמ...אוקיי...אז סטיב" "את מי אתה הכי אוהב בעולם" "אל תספר להם את זה, אבל את המשפחה שלי". סטיב נשען אחורה בכסאו ועצם את עיניו "נסה לענות 'סטיב'. רק תקשיב איך זה נשמע" "כן, בטח, סטיב" "תשובה טובה. איזו חיה אתה הכי אוהב" "כלב?" "לא" "סטיב?" "נכון! היית רוצה שסטיב יביא לך עכשיו חיבוק?" "אהה...כן?" "לא! לא! סטיב! התשובה היא סטיב! התשובה להכל בחיים זה סטיב!" "אהה, נכון, אז סטיב" "מצוין! יש לך כל מה שנדרש בשביל להצטרף לאימפריית סטיב! אני מעלה אותך לדרגת סטיב-מתחיל! התקבלת!" "התקבלתי? לא, לא אתה לא מבין. כל הרעיון של הבלוג הזה הוא שאני נכשל בכל מה שאני עושה. איך יכול להיות שהצלחתי?" "חכה קצת..." השיב סטיב בחיוך ממזרי והוסיף "סטיב..."

יצאתי החוצה. הייתי מת מרעב. קניתי דוריטוס ירוק בקיוסק, התיישבתי על המדרגות של הבניין ופתחתי את השקית.

"מה זה?!" שמעתי קול מזועזע מאחוריי. זה היה סטיב.

"מה...מה לא בסדר? אני אוכל חטיף שהוא לא סטיב?"

"לא...אתה אוכל חטיף ברחוב! מי אוכל לבד חטיף ברחוב? מה אתה מופרע?"

"ואם הייתי אוכל אותו בבית?"

"בבית מותר..."

"אז זה כל הבעייה? שאני אוכל אותו ברחוב? אנשים מקיימים היום יחסי מין ברחוב!"

"כן...אבל הם לא עושים את זה לבד..."

"ואם הייתי ילד?"

"לילדים מותר. מילא אם היית אוכל תפוצ'יפס בטעם טבעי. זה עוד איכשהו בסדר. אבל דוריטוס חמוץ חריף?! אני אצטרך לשקול ברצינות את ההעסקה שלך..."

לא הייתה לי ברירה. הייתי צריך למצוא ילד בשביל להנות מהחטיף שלי. התהלכתי לאורך רחוב יפו עד שראיתי ילד בן 7 הולך לבדו. "איך קוראים לך ילד?" שאלתי אותו "אמיר" הוא ענה. "אמיר...תראה מה יש לי פה" אמרתי ונפנפתי בשקית של הדוריטוס. "דוריטוס חמוץ חריף? לא תודה..." "נו, בוא תאכל קצת דוריטוס...בוא לאבא" "אני אבא שלו!" שמעתי צעקה מאחוריי, הסתובבתי ונתקעתי בפופיק של ג'באר בגובה שני מטר. "אתה מנסה לחטוף את הילד שלי?! ותחשוב טוב טוב מה התשובה הנכונה לשאלה הזאת!!" "אהה...סטיב?"

התחלתי להמלט. בכיכר ציון התערבבתי בתוך הפגנה אלימה נגד מתן חופשה ליגאל אמיר והצלחתי להפטר מהג'באר. בתוך כל ההמולה חטפתי שלט בראש, ופנס בעין. אחר כך תפסתי אוטובוס לתל אביב בכדי להספיק להפגש עם הדייט שלי, מורן, בבית קפה ברחוב רוטשילד. בדרך סטיב התקשר והודיע לי שהוא מפטר אותי.

"מה זה?" שאלה מורן בבית קפה כשראתה אותי חבול כולי "מה קרה לך?"

"פעילי שלום תקפו אותי...עזבי, סיפור ארוך. בואי נזמין משהו לאכול...אני מת מרעב" "לא, אנחנו עוברים בית קפה" "למה?" "השולחן הזה מלוכלך" "אז אפשר לבקש שינקו אותו" "לא, אנחנו עוברים!". עברנו לבית קפה אחר. "מה תרצו להזמין?" שאלה המלצרית "למה לא אמרת לי 'ערב טוב'" כעסה מורן "סליחה...ערב טוב..." "מאוחר מדי, אנחנו עוברים!". רצתי לכיוון בית הקפה הבא "מהר!" צעקתי "הדייט שלי עומדת להגיע! תסדרו פה קצת, תראו איך אתם נראים!" השולחנות נוקו, הוילונות יושרו, כל המלצרים נעמדו בשורה בכניסה וקיבלו את מורן בשירה כשהיא נכנסה. "וואו, איזה יופי פה...אנחנו עוברים!" "מה? למה? מה לא בסדר עכשיו?" "כי אני רואה שאין להם שולחן של שתיים אז הם ישימו אותנו בשולחן של ארבעה" "אז מה?" "ואז הם יקחו לנו את שתי המפיות האחרות, כאילו בשביל להדגיש שאין סיכוי שעוד מישהו יצטרף, ואנשים ישאלו אותנו אם אכפת לנו שהם יקחו כיסא, ואיזה מישהו שחוגג יום הולדת יבקש שנצלם אותו עם כל החברים שלו...אנחנו נהייה המנודים של המסעדה!" "אין דבר כזה המנודים של המסעדה!"

אחרי חיפושים מפרכים של שש שעות, בהן הבטן שלי התחילה לשיר שירים של הביטלס מהסוף להתחלה, ושמעו את פול מקרטני לוחש "ג'ון לנון מת לסטייק..." סוף סוף מצאה מורן מסעדה שאיכשהו עונה על הקרטריונים שלה.

הסתכלתי על התפריט ילדים. משום מה התחשק לי להזמין מנת הנקניקיות. "אני רוצה ספגטי ברוטב פטריות" הזמינה מורן. "ואני נקניקיות" הזמנתי אני. "אני מצטערת" אמרה המלצרית "רק ילדים מתחת לגיל 12 יכולים להזמין מהתפריט ילדים" "אז מבוגר לא יכול לאכול אצלכם נקניקיות?" "לא, אני מצטערת" "אם אתם לא נותנים לו נקניקיות, אנחנו עוב..." התחילה מורן להגיד "לא! לא עוברים!" קטעתי אותה "חכו פה, אני כבר חוזר!". יצאתי החוצה והבטתי מסביב. לא היה ילד באופק, חוץ מאמא שישבה עם עגלה על הספסל. הסברתי לה את המצב והיא הסכימה להלוות לי את תינוקה לחצי שעה. חזרתי לשולחן שלי ושל מורן. "זה האחיין שלי...אודם" הצגתי את התינוק למלצרית "הוא מאד רוצה להזמין נקניקיות". המלצרית בחנה אותו בחשדנות "הוא לא קצת קטן בשביל לאכול נקניקיות?" "לא, מה פתאום...הוא מאד מפותח לגילו...אה, ובתור המשקה שמגיע עם הארוחה הוא רוצה בירה...".

המנות הגיעו. הספגטי הונח מול מורן, וצלחת הנקניקיות מול אודם. בשלב הזה כבר הזלתי ריר מרוב רעב. לקחתי את המזלג, נעצתי באחת הנקניקיות והתכוונתי להכניס אותה לפה, כששמעתי קול מגיח מאחוריי "עצור אדוני!". זה היה בעל המסעדה "אני מצטער" הוא אמר "אבל הילד הזמין, ואני אאלץ להתעקש שהילד יאכל". הסתכלתי על אודם. הוא היה בן משהו כמו חודש. אין סיכוי שהוא יצליח להכניס את הנקניקיה לפה מבלי להחנק. הסתכלתי על מורן. היא הייתה שקועה במנה שלה, אבל ידעתי שאם אני אגיד משהו היא תתעקש לעבור. "פה גדול..." אמרתי לאודם והתחלתי לקרב אליו את המזלג... 

שבוע אחרי זה הייתי בדרכי לסם שפיגל, וראיתי את סטיב יוצא ממכוניתו לכיוון המשרד. "תשמע" הוא אמר לי במבוכה "אני מצטער איך שכל זה נגמר...אתה כועס?" "לא, מה פתאום.." "בטח שלא...אחרי הכל, איך אפשר לכעוס על סטיב". חיכיתי עד שהוא יכנס לבניין, והדבקתי על מכוניתו של הסטיקר שקיבלתי שבוע קודם לכן.

חבורה של פעילי שלום פצפיסטים התקרבה. "תראו" צעק אחד מהם "לחרא הזה יש על האוטו סטיקר של יגאל עמיר!"

פתחתי שקית של דוריטוס חמוץ חריף והבטתי בחדווה איך פעילי השלום מפרקים לסטיב את האוטו...

עד הטירוף הבא...