רשימותיו של מטורף

"אז עוד חצי שעה בקניון?" שאלתי את דניאל. "כן, תתקשר אלי כשתגיע לשם" "אז זהו, שאני לא לוקח את הפלאפון" "למה לא?" "אני מנסה לשחזר את החוויה של פעם, לפני שהיה את כל הזבל הזה. זוכר שפעם שני אנשים היו קובעים להפגש ליד הברזלים ופשוט מחכים זה לזה? זאת הייתה חברות אמיתית" "כן, וזוכר פעם אנשים היו מציירים זה לזה על קירות של מערה?" "מצחיק מאד. אז עוד חצי שעה ליד הברזלים?" "איזה ברזלים? זה קניון!" "נכון...ליד מקדונלס?" "שיהיה".

לקחתי את שקית הזבל ויצאתי מהדירה. נכנסתי למעלית, ולחצתי על קומת הכניסה. שתי קומות מתחתי הצטרפה אלי שירלי, השכנה הכוסית מלמטה. היא עיוותה את פניה. "מה זה, יעקב?" היא שאלה בגועל "זה זבל" "כן, אבל למה הוא כזה מסריח?" "כי...הוא זבל" "אפילו זבל לא צריך להסריח ככה" "יש גבול לכמה זבל יכול להסריח?" "בטח...וזה הרבה מעבר לזה." "טוב...אני אקח את זה לתשומת ליבי...להבא אני אשקיע יותר בזבל שלי".

הגעתי למקדונלס באיחור של עשר דקות. דניאל עדיין לא הגיע. או שכבר הלך. איך אני אמור לדעת מה משני אלה נכון? מה גרם לי להשאיר את הפלאפון שלי בבית? איך לכל הרוחות אנשים חיו ככה פעם? "יעקב!" שמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי וראיתי את אלי וניסו, שני ערסים מהשכבה שלי שלא ראיתי מאז המסיבת סיום תיכון. הם תמיד היו ביחד, ככה שאף פעם לא הבחנתי בינהם. "היי, מה קורה...כמה זמן..." שיחקתי את המשחק המוכר של לראות מישהו אחרי הרבה זמן של נתק. היה חסר לי משהו. אהה, כן. "שנים, שנים". "וואלה שנים. אז מה אתה עושה עכשיו?" "סתם אתה יודע...עשיתי צבא, עכשיו לומד קצת" "מה לומד?" "תסריטאות" "וואלה? תריסאות?" "לא...לא תריסאות...תסריטאות...כתיבת סרטים יענו" "חבל, דווקא תריסאות יושב עליך בול. יעקב תריסים. שם חזק" "כן...אני אחשוב על זה. מה איתכם?" "אני עוזר לאבא שלי בפנצ'ריה שלו. אני עוזר פנצ'יראי בכיר" אמר אלי...או ניסו. "ואני עוזר לו. אני עוזר בכיר של עוזר בכיר של פנצ'יראי" אמר ניסו...או אלי. "כמה עוזרים כבר פנצ'יראי צריך?" תהיתי "כמה שיותר. זה כמו לעשות סרט. או כמו להתקין תריסים" "כן...יופי...אז תשמרו על עצמכם...". שלושתנו נשארנו עומדים במקום. אני לא יכולתי לזוז, כי זה המקום שבו אני ודניאל קבענו, וגם הם לא הראו שום כוונה ללכת. "מה אתה עושה פה? אתה אוכל לבד במקדונלס?" שאל אחד מהם "לא, מה פתאום, אני מחכה לחבר" "מתי החבר הזה שלך אמור להגיע? אנחנו כבר חצי שעה מדברים פה. אנחנו יכולים לאכול איתך, אם אתה לא רוצה לאכול לבד" "לא...אנחנו בכלל לא אוכלים במקדונלס...אנחנו רק קבענו להפגש פה" "אז אולי תתקשר אליו?" "אני לא יכול. אין עלי פלאפון" "למי אין היום פלאפון? אתה ממציא לעצמך חברים? לא היית עושה את זה בתיכון...אתה התדרדרת יעקב!" "אני לא ממציא לעצמי חברים...הוא כבר מגיע" "אנחנו הולכים לספר לכולם שיעקב ממציא לעצמו חברים. לך תזמין את ארוחת הילדים, שיהיה לך חבר להרכבה" ובכך הם תקעו בי עוד מבט מלא רחמים, והתחילו להתרחק. "היי!" אני רדפתי אחריהם  "אני לא ממציא לעצמי חברים ואני לא התדרדרתי! אני פשוט רציתי לשחזר את החוויה של פעם! כשלאנשים לא היו קירות של מערות! והם היו מציירים על הארוחות של מקדונלס! ושוכחים את הברזלים בבית!".

דניאל הגיע כעבור עשר דקות. "מה נסגר איתך?" כעסתי עליו "אני מחכה לך כמו מטומטם כבר שעה! אנשים חושבים שאני המצאתי אותך!" "אני רק רציתי לתת לך הזדמנות להרגיש את החברות של פעם כמו שצריך". בתגובה צבטתי אותו. "אאוץ'! לא צריך להיות אלים!" "מצטער...רק רציתי לבדוק שאתה אמיתי..."

יום אחרי זה הייתי צריך להגיע לחנוכת בית של מישהי מהכיתה, ומכיוון שלא היה לי כוח לנסוע לירושלים אמרתי לה שאני לא יכול, כי כבר קבעתי ללכת עם אבא שלי לדוג. "למה דווקא אבא?" שאל דניאל כשסיפרתי לו על כך בטלפון "בכלל אין לך אבא". "בגלל זה כל כך גאוני!" עניתי לו "אתה לא מבין? עם כל ההתקלויות המביכות שהיו לי בזמן האחרון זה הכי בטוח. ככה אין סיכוי שהדר, זאתי שהברזתי לה, תיתקל בו ותגלה ששיקרתי" "וואו, ממש חשבת על הכל. עוד חצי שעה בקניון?" "כן! ואני מביא את הפלאפון אז אל תאחר לי שוב!".

אבל הוא כן איחר. ובזמן שחיכיתי לו פגשתי את אמיר, עוד אחד מהשכבה שלי שלא ראיתי מאז ימי בית הספר. "מה שמעתי עליך?" הוא שאל אותי מזועזע "שאתה ממציא לעצמך חברים ולומד תריסאות?" "אני לא ממציא לעצמי חברים ואני לא...אוקיי, אתה יודע מה, כן, אני לומד תריסאות. אני הולך להיות תריסאי". פתאום משום מקום הדר הופיעה. "היי יעקב, איך היה לדוג עם אבא שלך אתמול?" "אבא?" תהה אמיר "אין לך אבא" "בטח שיש לו. הוא הלך איתו לדוג. בגלל זה הוא לא בא לחנוכת הבית שלי אתמול...לא ככה?". מבטי המפוחד התרוצץ בינהם "בטח שיש לי אבא...פשוט אף פעם לא יצא לי לדבר עליו בתיכון. יש לי אבא. ואני לומד תריסאות. ואני ואבא מנהלים עסק תריסים. תבואו אלי מחר, ואני אוכיח לכם!"

"תן לי להבין מה אתה רוצה ממני" אמר לי ממוטי מ"מוטי תריסים" אחרי שסיפרתי לו את הסיפור שלי. "אתה רוצה להביא לפה כמה חברים שלך, ולהגיד שאתה שותף בעסק...ושאני ארשה לך לקרוא לי אבא?" "בדיוק! לא מסובך, נכון?" "מאיזה מוסד ברחת?" "אוקיי, אם אני אזמין אצלך עבודת התקנת תריסים אצלי בבית, אתה תבוא?" "אני מפחד קצת אבל כן" "ואני אוכל לקרוא לך אבא תוך כדי?" "אתה בן אדם מתוסבך מאד" "יופי. אני שמח שהסכמת. תבוא מחר, תהייה לך עבודה".

עכשיו הייתי צריך רק להפטר מהתריסים בסלון בשביל שלמוטי יהיה מה לעשות.

למחרת אמא שלי תפסה אותי מפרק את התריסים מהחלון. "למה אתה מפרק את התריסים?" היא שאלה. "כי אין לי אבא!" צרחתי עליה  "אין לך אבא אז אתה מפרק את התריסים?" "כן...בערך...היית צריכה להיות פה מההתחלה בשביל להבין". הפעמון של הדלת צלצל. זה היה מוטי. הוא התחיל לעבוד על החלון. ניסיתי להעביר את הזמן בסמול טולק עד שהמוזמנים שלי יגיעו. "תגיד, למתקיני תריסים יש חריץ כמו לאינסטולטורים?" "כן...אבל שלנו זה מיוחד...המכנסיים עולים ויורדים והוא נפתח ונסגר" "כמו תריס יענו?" "בדיוק!". הדר ואמיר הגיעו, ואמיר הביא איתו את ניסו ואלי בשביל שיחזו באבא שלי גם. "הנה כמו שאתם רואים, אבא שלי בדיוק מתקן את החלון...ככה שכל מה שאמרתי הוא אמת" "תגיד לו משהו" ציווה ספק אלי ספק ניסו. "היי אבא, מה אתה חושב על התריסים שלנו?" "שהם רקובים" "תמיד חיינו בצל העבודה שלו" אמרתי בעצב למוזמנים.

אחרי שהוכחתי לכולם שאני לא ממציא דברים עמדתי לזרוק את הזבל, אבל גיליתי שריח צחנה עזה עולה ממנו. כך שקבעתי עם דניאל בקניון בשביל לקנות לזבל בושם. דניאל כמובן איחר. נכנסתי לסופר פארם, והתחלתי לבדוק בשמים. תהיתי אם לזבל צריך להיות ריח גברי או נשי. "מה אתה עושה פה?" שמעתי מישהו שואל אותי, ושוב נתקלתי בניסו ואלי. "אתם גרים פה או משהו בסגנון?" לא הבנתי "העבודה בפנצ'ריה משאירה הרבה זמן פנוי. זה כמו בכל המקצועות החופשיים. תראה לי סופר שקובעים לו את שעות העבודה. מה אתה עושה?" "בוחר בושם ל...לחברה שלי" "אהה, וואי, יפה, חבר משקיע. בוא אני אעזור לך לקנות". דניאל הופיע. ניסיתי לסמן לו משהו בתנועות ידיים, אבל לא הצלחתי למנוע ממנו לפתוח את הפה. "נו כבר בחרת בושם לשקית זבל שלך?" הוא שאל. ניסו ואלי נראו מזועזעים. "אתה ממציא לעצמך חברה, וקונה בושם לזבל שלך?" "לא...לא..." ניסיתי להסביר "שקית זבל...זה הכינוי חיבה של חברה שלי...זה כמו הנושנוש שלנו..." "חכה שהחבר'ה מהשכבה ישמעו על זה..." הם סירבו להאמין לי והתחילו להתרחק.

"אז מה היו לנו כאן" סיכם דניאל את האירועים האחרונים "אנשים חושבים שאתה ממציא לעצמך חברים. אתה ממציא לעצמך אבא. אתה ממציא לעצמך חברה. ונוסף להכל אתה קונה בושם לזבל שלך. אלה בטח ימים מלאי גאווה בשבילך".

כן...גם כן אבא...כל התריסים שהוא התקין לנו מחורבנים...

עד הטירוף הבא...