רשימותיו של מטורף

לפני כמה ימים, כשהלכתי ברחובות ירושלים בדרכי לראיון עבודה אצל "תרמילי סטיב", עצר אותי גבר מזוקן לבוש בלבן. "יש לך כמה דקות?" הוא שאל אותי "אוי לא. אתה הולך לנסות למכור לי איזו שטות רוחנית, נכון? מה זה הפעם? יוגה? שיאצו? סיגל שחמון?" "קרוב. שחרור ליגאל עמיר" "אה, אתם מהועד למען דמוקרטיה, שמעתי עליכם" "כן. תחשוב אהבה. תחשוב הרמוניה. תחשוב להוציא רוצחי ראש ממשלה לחופשי." "אתה יודע, גם אני לא אהבתי את רבין, וחשבתי שהוא זייף אחושרמוטה בשיר השלום, אבל רוצח זה רוצח, לא?" "כן. אלא אם כן הוא רוצח ראש ממשלה שנבחר ע"י הרוב, ועושה משהו שלא בא לו בטוב. רואים שאתה לא מבין כלום בדמוקרטיה" "כן...טוב תראה, אני די ממהר..." "שתדע לך שרבין היה גם גזען" "וזה למה?" "כי הוא שר את השיר השלום, ולא את 'בטי בטי בם', של הזמר הטוב ביותר בעולם, אריאל זילבר...למה?! בגלל ההתנתקות?!" "טוב...אני צריך לזוז..." "חכה שנייה, קח לפחות סטיקר 'לשחרר את יגאל עמיר'" "לא תודה..." "נו, תתחבר לאני-הפנימי-העצמי-הרוחני שלך. קח סטיקר!" "טוב בסדר..."  לקחתי סטיקר, שמתי אותו בתיק שלי, ומיהרתי להסתלק

מי שירושלמי בטח מכיר את "תרמילי סטיב", או בקיצור "סטיב'ס". זאת חנות תרמילאות די כושלת שמנוהלת על ידי, איך לא, סטיב בכבודו ובעצמו. משרדו של סטיב, כמו גם חנותו, מוצף במוצרי סטיב, ובתמונות של סטיב ובסיסמאות כמו "הגשם מרטיב? מעיל של סטיב!" או "לא רוצה שהנעל תכאיב? נעל של סטיב!" או "אין מי שישכיב? בואי לסטיב!". ללא ספק יש לבחור בעיית אהבה עצמית קשה. הוא הזמין אותי להתיישב. "נתחיל בראיון" הוא אמר "מטרת הראיון היא לבדוק האם יש לך את המיומנויות המינימליות הדרושות לעבודה בסטיב'ס. מי היא הדמות הנערצת עליך?" "אהה...מנחם בגין, אני חושב" "אתה יכול לענות גם 'סטיב'" "אהמ...אוקיי...אז סטיב" "את מי אתה הכי אוהב בעולם" "אל תספר להם את זה, אבל את המשפחה שלי". סטיב נשען אחורה בכסאו ועצם את עיניו "נסה לענות 'סטיב'. רק תקשיב איך זה נשמע" "כן, בטח, סטיב" "תשובה טובה. איזו חיה אתה הכי אוהב" "כלב?" "לא" "סטיב?" "נכון! היית רוצה שסטיב יביא לך עכשיו חיבוק?" "אהה...כן?" "לא! לא! סטיב! התשובה היא סטיב! התשובה להכל בחיים זה סטיב!" "אהה, נכון, אז סטיב" "מצוין! יש לך כל מה שנדרש בשביל להצטרף לאימפריית סטיב! אני מעלה אותך לדרגת סטיב-מתחיל! התקבלת!" "התקבלתי? לא, לא אתה לא מבין. כל הרעיון של הבלוג הזה הוא שאני נכשל בכל מה שאני עושה. איך יכול להיות שהצלחתי?" "חכה קצת..." השיב סטיב בחיוך ממזרי והוסיף "סטיב..."

יצאתי החוצה. הייתי מת מרעב. קניתי דוריטוס ירוק בקיוסק, התיישבתי על המדרגות של הבניין ופתחתי את השקית.

"מה זה?!" שמעתי קול מזועזע מאחוריי. זה היה סטיב.

"מה...מה לא בסדר? אני אוכל חטיף שהוא לא סטיב?"

"לא...אתה אוכל חטיף ברחוב! מי אוכל לבד חטיף ברחוב? מה אתה מופרע?"

"ואם הייתי אוכל אותו בבית?"

"בבית מותר..."

"אז זה כל הבעייה? שאני אוכל אותו ברחוב? אנשים מקיימים היום יחסי מין ברחוב!"

"כן...אבל הם לא עושים את זה לבד..."

"ואם הייתי ילד?"

"לילדים מותר. מילא אם היית אוכל תפוצ'יפס בטעם טבעי. זה עוד איכשהו בסדר. אבל דוריטוס חמוץ חריף?! אני אצטרך לשקול ברצינות את ההעסקה שלך..."

לא הייתה לי ברירה. הייתי צריך למצוא ילד בשביל להנות מהחטיף שלי. התהלכתי לאורך רחוב יפו עד שראיתי ילד בן 7 הולך לבדו. "איך קוראים לך ילד?" שאלתי אותו "אמיר" הוא ענה. "אמיר...תראה מה יש לי פה" אמרתי ונפנפתי בשקית של הדוריטוס. "דוריטוס חמוץ חריף? לא תודה..." "נו, בוא תאכל קצת דוריטוס...בוא לאבא" "אני אבא שלו!" שמעתי צעקה מאחוריי, הסתובבתי ונתקעתי בפופיק של ג'באר בגובה שני מטר. "אתה מנסה לחטוף את הילד שלי?! ותחשוב טוב טוב מה התשובה הנכונה לשאלה הזאת!!" "אהה...סטיב?"

התחלתי להמלט. בכיכר ציון התערבבתי בתוך הפגנה אלימה נגד מתן חופשה ליגאל אמיר והצלחתי להפטר מהג'באר. בתוך כל ההמולה חטפתי שלט בראש, ופנס בעין. אחר כך תפסתי אוטובוס לתל אביב בכדי להספיק להפגש עם הדייט שלי, מורן, בבית קפה ברחוב רוטשילד. בדרך סטיב התקשר והודיע לי שהוא מפטר אותי.

"מה זה?" שאלה מורן בבית קפה כשראתה אותי חבול כולי "מה קרה לך?"

"פעילי שלום תקפו אותי...עזבי, סיפור ארוך. בואי נזמין משהו לאכול...אני מת מרעב" "לא, אנחנו עוברים בית קפה" "למה?" "השולחן הזה מלוכלך" "אז אפשר לבקש שינקו אותו" "לא, אנחנו עוברים!". עברנו לבית קפה אחר. "מה תרצו להזמין?" שאלה המלצרית "למה לא אמרת לי 'ערב טוב'" כעסה מורן "סליחה...ערב טוב..." "מאוחר מדי, אנחנו עוברים!". רצתי לכיוון בית הקפה הבא "מהר!" צעקתי "הדייט שלי עומדת להגיע! תסדרו פה קצת, תראו איך אתם נראים!" השולחנות נוקו, הוילונות יושרו, כל המלצרים נעמדו בשורה בכניסה וקיבלו את מורן בשירה כשהיא נכנסה. "וואו, איזה יופי פה...אנחנו עוברים!" "מה? למה? מה לא בסדר עכשיו?" "כי אני רואה שאין להם שולחן של שתיים אז הם ישימו אותנו בשולחן של ארבעה" "אז מה?" "ואז הם יקחו לנו את שתי המפיות האחרות, כאילו בשביל להדגיש שאין סיכוי שעוד מישהו יצטרף, ואנשים ישאלו אותנו אם אכפת לנו שהם יקחו כיסא, ואיזה מישהו שחוגג יום הולדת יבקש שנצלם אותו עם כל החברים שלו...אנחנו נהייה המנודים של המסעדה!" "אין דבר כזה המנודים של המסעדה!"

אחרי חיפושים מפרכים של שש שעות, בהן הבטן שלי התחילה לשיר שירים של הביטלס מהסוף להתחלה, ושמעו את פול מקרטני לוחש "ג'ון לנון מת לסטייק..." סוף סוף מצאה מורן מסעדה שאיכשהו עונה על הקרטריונים שלה.

הסתכלתי על התפריט ילדים. משום מה התחשק לי להזמין מנת הנקניקיות. "אני רוצה ספגטי ברוטב פטריות" הזמינה מורן. "ואני נקניקיות" הזמנתי אני. "אני מצטערת" אמרה המלצרית "רק ילדים מתחת לגיל 12 יכולים להזמין מהתפריט ילדים" "אז מבוגר לא יכול לאכול אצלכם נקניקיות?" "לא, אני מצטערת" "אם אתם לא נותנים לו נקניקיות, אנחנו עוב..." התחילה מורן להגיד "לא! לא עוברים!" קטעתי אותה "חכו פה, אני כבר חוזר!". יצאתי החוצה והבטתי מסביב. לא היה ילד באופק, חוץ מאמא שישבה עם עגלה על הספסל. הסברתי לה את המצב והיא הסכימה להלוות לי את תינוקה לחצי שעה. חזרתי לשולחן שלי ושל מורן. "זה האחיין שלי...אודם" הצגתי את התינוק למלצרית "הוא מאד רוצה להזמין נקניקיות". המלצרית בחנה אותו בחשדנות "הוא לא קצת קטן בשביל לאכול נקניקיות?" "לא, מה פתאום...הוא מאד מפותח לגילו...אה, ובתור המשקה שמגיע עם הארוחה הוא רוצה בירה...".

המנות הגיעו. הספגטי הונח מול מורן, וצלחת הנקניקיות מול אודם. בשלב הזה כבר הזלתי ריר מרוב רעב. לקחתי את המזלג, נעצתי באחת הנקניקיות והתכוונתי להכניס אותה לפה, כששמעתי קול מגיח מאחוריי "עצור אדוני!". זה היה בעל המסעדה "אני מצטער" הוא אמר "אבל הילד הזמין, ואני אאלץ להתעקש שהילד יאכל". הסתכלתי על אודם. הוא היה בן משהו כמו חודש. אין סיכוי שהוא יצליח להכניס את הנקניקיה לפה מבלי להחנק. הסתכלתי על מורן. היא הייתה שקועה במנה שלה, אבל ידעתי שאם אני אגיד משהו היא תתעקש לעבור. "פה גדול..." אמרתי לאודם והתחלתי לקרב אליו את המזלג... 

שבוע אחרי זה הייתי בדרכי לסם שפיגל, וראיתי את סטיב יוצא ממכוניתו לכיוון המשרד. "תשמע" הוא אמר לי במבוכה "אני מצטער איך שכל זה נגמר...אתה כועס?" "לא, מה פתאום.." "בטח שלא...אחרי הכל, איך אפשר לכעוס על סטיב". חיכיתי עד שהוא יכנס לבניין, והדבקתי על מכוניתו של הסטיקר שקיבלתי שבוע קודם לכן.

חבורה של פעילי שלום פצפיסטים התקרבה. "תראו" צעק אחד מהם "לחרא הזה יש על האוטו סטיקר של יגאל עמיר!"

פתחתי שקית של דוריטוס חמוץ חריף והבטתי בחדווה איך פעילי השלום מפרקים לסטיב את האוטו...

עד הטירוף הבא...

שלשום הייתי צריך להגיע מוקדם לעבודה. נפרדתי מאימא, והתכוונתי לצאת מהבית. "להתראות בן" היא אמרה לי, והוסיפה "אהה, ותזכור לא לפתוח את הדלת לזרים, ולא לענות למספרים חסומים. אמורים להגיע אלינו מעקלים" "שוב מעקלים? שוב דוחות חנייה? למה את ממשיכה לעשות את זה?". אמא השפילה את מבטה "אני לא יודעת...אני פשוט לא יכולה להפסיק..." "מאיזה עיר הם באים הפעם?" "אין לדעת...חניתי בכל כך הרבה ערים במקומות אסורים...בתל אביב, וברעננה, ובלוד, וברמלה, ובצפת, ובסיני..." "בסיני?! איך הצלחת לחנות במקום אסור בסיני? זה מדבר! הכל שם חול! אין שם כחול לבן, או אדום לבן, או פסי רכבת...איך הצלחת לעשות את זה?" "בטעות חניתי בחנייה שמורה לגמל של בדואי נכה...הוא התכוון לוותר לי על זה...אבל אז עשיתי רוורס על האוהל שלו. פאטמה המסכנהה נעשתה יותר שטוחה מהלאפה שלה" "טוב, אין לך מה לדאוג" הרגעתי אותה "אני במילא אף פעם לא עונה למספרים חסומים" "אהה...בגלל זה אתה אף פעם לא עונה לי כשאני מתקשרת?" "אהה, כן...בגלל זה...טוב, אני צריך לזוז" יצאתי מהדירה ונכנסתי למעלית, שם פגשתי את השכן מלמעלה. "אז מה? איך החיים?" הוא שאל "בסדר" עניתי. לצערי הגעתי לגיל שבו אם מתעניינים בך אתה אמור להתעניין בחזרה. הישרתי אליו את מבטי, וראיתי שהוא מצפה בקוצר רוח לשאלת ה"ואיך אצלך" המתבקשת. נתתי לו אותה. "יופי שאתה שואל" הוא מיד זינק על ההזדמנות "כי בדיוק אני צריך מישהו שיעזור לי למכור פרחים...אולי אתה רוצה?" "אני לא יודע...לעמוד בצד הכביש ולהציע לאנשים פרחים? אני ארגיש כמו מקבץ נדבות הומו..." "אתה לא מבין, המשק במצב נורא...אני צריך עזרה דחוף!" "כן...זה אצל כולם ככה" "לילד שלי אין מה לאכול!" "ופרחים זה כבר לא נחשב?" "אתה חייב לעזור לי!". הייתי צריך לחשוב על משהו מהר, שיוציא אותי מזה. "איזה פרח זה?" שאלתי "אז אתה מסכים!יופי! זה סיגלית החורש הטראנס אטלנטית" "אהה, כמה חבל, כי אני בדיוק אלרגי ל...סיגלית החורש הטרנס-ג'נדרית" "טרנס אטלנטית" "שיהיה..." "טוב, תודה בכל זאת על הנכונות" "מתי שתרצה" השבתי, ומיהרתי להמלט מהבניין.

איחרתי את האוטובוס, ואיחרתי לעבודה. "אני מאמין בשיטת שלוש הפסילות" אמר לי הבוס "כל פעם שאתה עושה משהו לא בסדר, אתה מקבל פסילה.שלוש פסילות ואתה בחוץ. היום איחרת, וזאת הפסילה הראשונה שלך".

בצהריים, כשחזרתי מהעבודה,  והתכוונתי להשחיל את המפתח לחור המנעול, שמתי לב שמישהו עומד בהמשך המסדרון ובוהה בי . זה בטח המעקל, חשבתי. "אתה גר כאן?" הוא שאל. ידעתי שאם אני אכניס אותו לדירה הוא יתחיל לקחת דברים. "מה פתאום? זה דירה 54? אני צריך בכלל 53" . התחלתי ללכת לצד השני של המסדרון, וראיתי שהוא הולך בעקבותיי. בלית ברירה נקשתי על הדלת. "אהמ...אמא...חזרתי...תפתחי את הדלת". הדלת נפתחה לכדי סדק צר, ודרכו בחנה אותי השכנה בעיניה החשדניות. "היי" אמרתי בקול הכי לבבי שלי "אני צריך רק להכנס לכמה דקות, בשביל להפטר ממישהו...אפשר?" "אם לא תיסתלק מיד אני אצית אותך! אני אפילו לא אטרח לקרוא למשטרה...אני, במו ידי, עם הלהביור שלי, אשרוף לך את הצורה, ואז אשתמש באפר שלך בשביל לדשן את העציצים שלי" "רק לא סיגלית החורש הדו-מינית...אני אלרגי אליה...אהמ...וגם אם אפשר, נגמר לנו הסוכר...אז אם יש לך קצת...". הדלת נטרקה בזעם. "אז זה לא גם בעניין של הסוכר?" ניסיתי להבין. הסתובבתי לעבר המעקל. "אהה...זה בניין 20?" גמגמתי "לא...אני צריך בכלל בניין 21...טפשון שכמותי...שכחתי לגמרי איפה אני גר...טוב אני אזוז לדרכי" "אני בא" הודיע המעקל. "לאן אתה בא?" "אליך...זאת בעייה?" "לא...מה פתאום...למה שתהיה בעייה שתבוא לבית שלי...שנמצא בבניין 20 בדירה 53". יצאנו לרחוב "אתה יודע מה נזכרתי" אמרתי פתאום "אני צריך לקפוץ דחוף למכולת...כי...אהמ...נגמרה לנו הריבה...ואני מאד אוהב ריבה, אני מוסיף ריבה להכל...קורנפלקס עם ריבה, קפה עם ריבה, חביתה עם ריבה, נקניקיה עם ריבה...אתה יכול להבין למה נגמר לנו...אז תודה שליווית אותי...אני יכול להמשיך מכאן לבד" המעקל לא הסיר ממני את מבטו "אתה בא איתי, נכון?" ניחשתי. הוא הנהן  בהתלהבות. הלכנו למכולת. אחרי שהמעקל התעקש שאני אקנה שש צנצנות של 2 קילו, כולל הריבה האהובה עליו, ריבת ברוקולי, עשינו משלוח של כל זה לבית המזויף. אני מקווה שמי שגר שם אוהב ריבה. "נו, עכשיו אפשר ללכת אליך הבייתה?" שאל המעקל "לא...מה פתאום...אני צריך ללכת ל...לבנק! לפתוח חשבון...ולסגור חשבון...ולפתוח אוברדראפקט...אתה יודע, כל מיני פעולות בנקאיות שכאלה". הלכנו לבנק. בלית ברירה עשיתי הוראת קבע להצלת האוזון. מעכשיו אני תורם 10 אג' בשנה להצלת האוזון. אפשר להפסיק למרוח קרם שיזוף. "עכשיו אפשר כבר ללכת אליך?" שאל המעקל, שהתחיל להראות סוף סוף סימני התעייפות. "כן...אה...לא...שכחתי, יש לי תור לרופא שיניים". הלכנו לרופא שיניים. "כן, אדוני, לאיזו שעה התור שלך?" שאלה אותי המזכירה. הסתכלתי אחורה, וראיתי את המעקל בוחן אותי בעודו מרפרף ב"לאישה". "אין לי תור, אבל אני חייב להכנס לרופא" לחשתי לפקידה "מדובר במקרה חירום?" "אהה...כן...השן הזאת הורגת אותי...אם לא תכניסי אותי, אני אעקור אותה בעצמי". הפקידה הכניסה אותי למשרד, והמעקל כמובן נכנס אחרי. "תשמע" אמר לי הרופא, אחרי שהוא בדק את צילומי הרנטגן שלי "אני לא רואה שום דבר לא בסדר עם השן שלך. אם היא כל כך כואבת לך נאלץ לעקור אותה. פה גדול" נדתי בראשי בפחד לאות סירוב . "פה גדול הוא אמר!!!" צעק המעקל. פתחתי ת'פה, והרופא התחיל לעקור. "אופס...שכחתי לשים חומר הרדמה, מפוזר שכמותי..." צחקחק לו הרופא תוך כדי. אחרי שעבודות הבנייה בתוך הפה שלי נגמרו, ודממתי מעולף במשך כשעתיים, יצאנו לרחוב. "טוב...עכשיו הכל כבר סגור, עכשיו אתה חייב ללכת הבייתה!" הודיע המעקל. עכשיו באמת הייתי צריך ללכת לאנשהו. לעבודה, למשמרת הלילה שלי. לפני שהספקתי להגיד משהו שמעתי קול מוכר מאחורי "דארקספיריט, סוכה בלייט בלייט סוכה". זה היה המפקד שלי בצבא, בוריס, שחזה שלא יצא ממני כלום ואני אגמור ברחוב מהר מאד. "מי זה החבר שלך, סוכה סוכה בלייט בלייט?" הוא שאל אותי "זה...אף אחד...הוא רק מעקל דברים" "אז צדקתי סוכה בלייט!" שמח בוריס "אתה באמת אפס! ידעתי כל הזמן!" "לא, אני לא אפס, הנה בדיוק עכשיו אני הולך לעבודה" עניתי לו, ומיהרנו להתרחק ממנו. "תגיד" שאל אותי המעקל "למה הצגת אותי בתור מעקל?" "אתה לא המעקל?" "לא" "אז מה אתה?" "סתם סוטה מין" "אהה, סוטה מין" נשמתי לרווחה "אז למה לא אמרת קודם, הייתי נותן לך להכנס". ניפרדנו כידידים (טוב...אולי יותר מידידים), והמשכתי לעבודה. הדרך מהאוטובוס למשרד שלי עוברת דרך איזור הבורסה ליהלומים, שכידוע בשעות הלילה, הופכת להיות הבורסה לזונות. אחת כזאת ניגשה אלי. "אתה רוצה לעשות קצת שמח?" היא שאלה אותי "לא, לא תודה...אני ממהר לעבודה", ואז פתאום עלה לי רעיון. אני יכול לתת לה לעשות את העבודה שלי, ואז אני אוכל ללכת לישון. הבעייה הייתה להעביר אותה דרך השומר של הכניסה, שהתעקש לרשום כל אחד שנכנס לבניין בשעות הלילה.  "אתה לא חייב לרשום אותה, נכון?" אמרתי לו "זאת דודה שלי...היא באה להעביר איתי את המשמרת" "זאת? זאת דודה שלך?" הוא שאל, ובחן את חצאית העור, וחזיית השפיצים של "דודתי". "כן...זאת דודה שלי...תגידי לו ת'שם שלך, דודה" "סקסי-אס" אמרה הזונה. "זאת דודה שלי...סקסי-אס" הצגתי אותה, ועלינו למשרד.  "טוב, אז מה אתה רוצה?" שאלה אותי סקסי אס "מציצה? דוגי סטייל? פרפר? סקסי-אס עושה הכל!" "כן...כל זה נשמע נורא נחמד גברת אס...אבל חשבתי יותר בכיוון שאת תעני פה בצ'אט על שאלות, ואני אשן קצת". נרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה "הכל הולך בסדר?" שאלתי אותה "כן" היא השיבה "היה לי פה לקוח שלא הצליח להתחבר, אז סינכרנתי לו את הכתובת אייפי שלו עם הכתובת אייפי של האתר, שלחתי לו את החיבור החלופי לשרת, והעלתי את כתובת האייפי שלו לדאטאבייס" "כן..." עניתי תוך כדי שאני נרדם שוב "תמשיכי ככה, כתובות אייפי, זה טוב, זה טוב...".

בבוקר מצא אותי הבוס נוחר, ואת הזונה מקלידה בהתלהבות עם הישבן. "זונה במשרד...זה בטח פסילה שנייה, נכון?" שאלתי את הבוס והוא ענה לי במבט זועם. מיהרנו להסתלק משם. בחוץ שוב נתקלתי במפקד שלי, בוריס. הוא הביט בי ובזונה וצחקחק. "אז ככה אתה משתעשע?" הוא שאל בלעג "לא!" ענתה סקסי-אס "אנחנו חברים לעבודה" "בזה אתה עובד...לזה הדרדרת סוכה בלייט? להיות סוכה בלייט? אפילו אני לא דמיינתי שתגיע כל כך נמוך" "לא, לא, זה לא מה שאתה חושב...ובכלל, יש לי עבודה אחרת...אני...אני מוכר פרחים...תבוא ביום שבת ותראה!"

חזרתי לשכן מלמעלה. "אתה חייב לקבל אותי לעבודה!" התחננתי בפניו. "אבל אמרת שאתה אלרגי" הוא היסס "אני אתגבר על זה...קצת התעטשויות, קצת פריחה, ויהיה בסדר" "אני לא מוכן לקחת שום סיכון! אם אתה רוצה לעבוד אצלי אתה תיקח כדורים נגד אלרגיה" "בסדר" הסכמתי.

ביום שבת, לפני המשמרת, השכן הביא לי קופסת כדורים. נטלתי כדור "אני מוכן" הודעתי "קח עוד אחד, רק בשביל להיות בטוחים" ביקש השכן. לקחתי "תביא את הפרחים!" "נו, עוד כדור...בשבילי" לקחתי עוד אחד "ועוד אחד בשביל אמא" לקחתי עוד אחד "ועוד אחד בשביל אבא...ובשביל סבתא...וסבא...ודודה...". לקחתי עוד שבע "פה גדול!" הוא אמר ורוקן לתוכי את כל החבילה. הכל התחיל להתסתובב. הרגשתי פתאום צורך לחקות בבון שרוקד בלט, ומנסה להפטר מלטאה שנכנסה לו לטחול. התחלתי לרקוד מסביב לאחת המכוניות, מרחתי את ישבני על החלון הקדמי, הקאתי לתוכה, והתעלפתי. רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, שמעתי את הנהג אומר "סוכה בלייט...עובד בזנות בשביל לממן את הסמים שלו...אם רק הייתי יודע..."

עד הטירוף הבא...

העבודה החדשה שלי הייתה בחברה קטנה שפיתחה תוכנה להימורים באינטרנט, והייתה צריכה מישהו שינהל להם את התמיכה הטכנית. האיזכור בקורות החיים שלי על החלק הבלתי מבוטל שלי בהמצאת המחשב בטח עזר לי במשהו. "אתה בטוח שתצליח לפנות זמן מניהול חברת הסטרטאפ שלך לביצוע הפלות דרך האינטרנט?" שאל אותי הבוס, מצטט את מה שכתבתי בקו"ח. "תראה" אמרתי, הנחתי את מרפקיי על השולחן, והצמדתי את אצבעותיי בצורת משולש (זאת תנוחה שיוצרת המון אמון ורצינות...תנסו את זה פעם). הבטתי בו דרך משולש האמון הרציני שלי, והמשכתי "אני מאמין גדול בזכותם הבסיסית של אנשים להמר, ולהפסיד את כל כספם לחבורה של רמאים" "גם אני" הוא השיב לי בקול ספוג בדמעות, וחיבק אותי בעוז.

הבעייה עם החברות הקטנות האלה היא שבניגוד למקומות גדולים כמו הוט ואורנג', יש בהן המון שאלות לא פתורות, והמון תחום אפור. דברים שמאד ברורים בתאגידים גדולים נשארים מעורפלים ולא ידועים. כמו השאלות האם ישלמו לי בסוף החודש, האם החברה עדיין תהיה שם בפעם הבאה שאני אבוא לעבודה, האם אני אופיע בערב בכלבוטק (דווקא מאד מחמיא לי  הטשטוש הזה של הפנים לריבועים).

גם נושא ההסמכה טופל בצורה די מרושלת. בעוד שבהוט הם השקיעו את ארבעת הימים ששרדתי שם על לימוד מעמיק של מיומנויות הדלקת הממיר, כולל השוואה לטכניקות הדלקת ממיר ברחבי העולם ("באנגליה הכפתור של ההדלקה נמצא בכלל בצד השני, ובזמביה בשביל שהממיר ידלק אתה צריך להקריב בתולה לאל הדיגיטליות...זה אל חדש ומגניב...קוראים לו סי.ג'יי"), הרי שבחברה החדשה ההסמכה הרשמית נמשכה בקושי חמש דקות, והייתה באנגלית כל כך גבוהה, שמתוך החמש דקות לקח לי ארבע רק להבין שהוא בכלל מדבר באנגלית. פחדתי שבגלל שמדובר בהסמכה, אני לא אקבל עליה כסף, ולכן איך שהוא שאל אם הבנתי את מה שהוא הסביר, ישר הנהנתי בהתלהבות "כן...זאת אומרת, יס..." "רק שתדע שאם אתה צריך עוד זמן, אין שום בעייה...אנחנו משלמים באופן מלא על תקופת ההסמכה" "באופן מלא?" "כמובן" "ואם יקח לי הרבה זמן?" "זה בסדר גמור. אנחנו מאמינים בללכת עד הסוף עם האנשים שאנחנו שוכרים" "יופי...כי זה יקח לי קצת זמן...בגלל בעיית הזיכרון הקטנה שיש לי מאז המלחמה" "השתתפת במלחמה?" "בטח! נתתי את הנשמה!" "איפה היית?" "אהמ...בקרייה...נדחפתי בתור לצמר גפן מתוק...ומרוב שהיו הרבה אנשים לא נשמתי איזה חמש דקות...אני לעולם לא אחזור להיות אותו בן אדם...גם הצמר גפן מתוק לא היה משהו...זאת הייתה מלחמה די קשה" "כן...בלי ספק אתה סובל מפגם מוחי כלשהו. טוב, קח את הזמן, תעבור על התוכנה. אני אחזור לראות מה שלומך כל שעה, בסדר?". הבוס יצא וסגר מאחוריו את הדלת. נותרנו רק אני והמחשב. הורדתי את המשענת של הכסא אחורה, כיוונתי את השעון שיעיר אותי שתי דקות לפני שהבוס מגיע, שירבטתי שתי שאלות, ונרדמתי. כעבור שעה השעון צלצל, התעוררתי, הבוס נכנס ועברנו על השאלות שלי. "אתה לא יודע איך מפעילים מחשב?!" הוא הזדעזע "אני יודע איך מפעילים ממיר סלובני, אם זה עוזר לך" "אולי אתה לא הבן אדם המתאים לעבודה הזאת". שידרתי לו רצינות ואחריות עם משולש האמון הרציני שלי. "אוקיי, בוא ננסה שוב" הוא התרצה, והסביר שוב הכל לאט ועם תמונות. שוב הוא השאיר אותי לבד, ושוב נרדמתי. הפעם הוא מצא אותי נוחר. "כן..." ניסיתי להסביר את עצמי, בעודי מתמתח "יש לי את הבעייה הזאת שאני נרדם ספונטנית...אני לא יכול לשלוט בזה"

"אוקיי, בוא ננסה את זה אחרת. אני אעשה לך מבחן אמריקאי. סתם לראות מה אתה יודע. אם תעבור, תוכל להתחיל לעבוד כבר מחר" "נשמע אחלה רעיון". התכוונתי להיכשל במבחן, אבל איכשהו עברתי אותו. "מי שם את כל התשובות הנכונות על 3???" זעמתי. "העיקר שעברת. אתה מתחיל לעבוד מחר". תנומת החורף שלי הייתה בסכנה. הייתה צריך לגרום לו להאמין איכשהו ששכחתי את כל מה שלמדתי. החלטתי לזייף נפילה במדרגות, ואובדן זיכרון. התכוונתי להשכב על המדרגה ולצעוק שנפלתי, ושאני לא זוכר מי אני ואיך עושים RESET. רק שבדרך באמת נפלתי, והתגלגלתי חמש קומות. הבוס בא לבקר אותי במחלקת טיפול נמרץ. "טוב, אני מניח שחוזרים להסמכה" הוא התרצה "אהה, ועוד משהו אישתי בהריון!" "מזל טוב" "לא, זה לא כל כך טוב. כי אנחנו לא רוצים עוד ילד וקצת מאוחר מדי לקחת פוסטינור. אז חשבתי שנוכל לעשות לה הפלה דרכך" "הא?" "נו אתה יודע, דרך אתר ההפלות שלך" "אהה...אתה מתכוון לנותNET? כן...בטח...תגיד לה להיכנס לאתר, ולחכות דקה.  רק שתדע שחלק מתופעות הלוואי של השיטה שלי זה שהבטן שלה תתנפח עוד כמה חודשים, ויהיו לה הקאות וכאבי בטן פה ושם" "אין לך מושג כמה אני מודה לך!" אמר הבוס בהתרגשות  "היא על סף היתמוטטות עצבים. אני לא יודע איך היא הייתה שורדת עוד ילד"

"בשביל זה הקמתי את החברה שלי"

אז עכשיו אני מרגיש כאילו אני עובר הריון הפוך. נשארו לי תשעה חודשים לחיות. ההדבל היחיד הוא, שלמרות שאני בהריון, יש סיכוי טוב שאני אדמם.

עד הטירוף הבא...