רשימותיו של מטורף

"זה התסריט הכי גרוע שקראתי אי פעם" אמר לי מני אפללו, הבמאי שאיתו אני עובד בבית הספר, והשליך על הרצפה את ערימת הדפים שהבאתי לו. "מה...למה אתה כל כך שונא אותו?" ניסיתי להבין "עזוב, זה אפילו לא שווה תגובה שלי" הוא סינן ביובש "אתה יודע מה, אתה לא שווה תגובה שלי. בושה שתלמיד שנה שנייה בכלל כותב דבר כזה" "אולי אפשר לעבוד עליו..." "מה לעבוד? מי יעבוד? אתה תעבוד?! מה אתה בכלל מסוגל לעשות? אתה ראית ברגמן? אתה ראית פאזוליני? מה אתה בכלל יודע? עזוב, אני אבקש שיביאו לי מישהו אחר...זה פשוט בזבוז הזמן שלי" "תן לי הזדמנות אחרונה...אני מבטיח, אני אביא משהו טוב!" "טוב, שיהיה...".

מני אפללו עזב את החדר. הרגשתי מוזר. הוא ממש התנשא עלי, החרא הקטן. אבל לא זה מה שהפריע לי. אני רגיל שמתנשאים עלי. אני בכלל לא מכיר יחס אחר. אלא שבדרך כלל אשכנזים מתנשאים עלי, והוא היה מזרחי. הוא אמור להיות מקופח. אי אפשר להיות גם מתנשא וגם מקופח.

עם כל הכבוד למני אפללו, היו לי צרות אחרות. הייתי צריך למצוא כבשה. גלינה, אחת משתי השותפות שלי, דרסה לפני שנתיים שתי כבשים של בדואי, ומאז רגשות אשמה כבדים אוכלים אותה – אז חשבתי שזה יהיה נחמד אם לכבוד ה-1 באפריל, היא תמצא רוח של כיבשה במיטה. אבל איפה, קיבינימט, מוצאים כבשה בירושלים?

נכנסתי למעלית. קומה מתחת לסם שפיגל נמצא ארגון צדקה לסובלים מפיגור שכלי, שנקרא שק"ל. המעלית נעצרה שם, ואבא ובנו המפגר הצטרפו אלי. "גם אתה מקבל כסף משק"ל?" שאל אותי האב, בעוד הבן שלו לועס לו את המרפק "אהמ...לא...אני לומד קומה מעל" עניתי "חבל" הוא העיר "אתה ממש מתבזבז". המשפט הזה הזכיר לי את מה שערסים אומרים לכוסיות במסיבות: 'עם איך שאת נראית את ממש מתבזבזת. היית יכולה להיות דוגמנית'. רק שפה, הוא התכוון ל: 'עם איך שאתה נראה אתה יכול להוציא הרבה כסף מהמדינה'".

הגעתי לדירה שאני שוכר בירושלים. הדר, השותפה השנייה, בדיוק עשתה בייביסיטר לילד של השכנים. "אני צריכה לצאת שנייה, אתה יכול לשמור עליו לחמש דקות?" היא ביקשה "בבקשה לא" ביקשתי "בנות תמיד נותנות לי לשמור על דברים לחמש דקות: תיקים, מעילים, ילדים. אני גרוע בזה. הוא יתחיל לבכות  לי, יברח לי...אני לא רוצה" "נו זה רק לרגע. הוא הילד הכי חמוד בעולם. הוא אף פעם לא בוכה. הוא אפילו עוד לא מדבר. וזה די מדהים, כי הוא בא ממשפחה נוראה. אבא שלו כל הזמן מכה את אמא שלו" "עוד לא מדבר, הא? הממ...מעניין...אוקיי, אני אשמור עליו". זה חלום ישן שלי, שאיזה תינוק יגיד את השם שלי בתור מילה ראשונה. זה תמיד 'אמא' או 'אבא', אף פעם לא 'יעקב'. אז כשנשארתי עם התינוק לבד, ישר התחלתי ללחוש 'יעקב' באוזנו, בתקווה שזה ישקע. כמובן שהתינוק, שמעולם לא השמיע הגה לפני זה, התחיל לצרוח בקולי קולות. "שה, שה" מלמלתי "שה, שקט תינוקי, יעקב, שה, שה , יעקב, הכל יהיה בסדר, די, די לבכות, שה, שה...י-ע-ק-ב" ניסיתי להרגיע אותו.

את הלילה העברתי בניסיון לכתוב משהו ראוי לאפללו, ולקראת הזריחה הצלחתי לשרבט משהו שהייתי די מרוצה ממנו. בבוקר הלכתי לבקר את אפללו בדירתו. השותף שלו, שבדיוק יצא מהבית, פתח לי את הדלת "מאמי!" הוא צעק לו "הגיעו בשבילך". מני יצא מהחדר השני "טוב, אני זזתי, פשושי" נפרד השותף ויצא. התיישבנו בסלון. "תגיד" אמרתי "השותף שלך הומו?" "כן, גם אני" ענה מני. "אהה...הבנתי...אתם זוג, כאילו" "לא, מה פתאום" "אבל אתם בטוח עושים דברים מדי פעם" "לא...אני אומר לך שאנחנו סתם שוכרים דירה ביחד. אתה סטרייט ושוכר דירה עם שותפות, נכון? אתה עושה איתן משהו?" "לא...אבל אצלכם זה אמור להיות שונה...שני הומואים שגרים ביחד ולא עושים כלום זה עם זה? יש דבר כזה? הומואים אפלטוניים? “ "אתה קולט שחארות כמוך תופסים מקומות בתעשייה שיכלו להיות של יוצרים מוכשרים מהמוצא שלי" "מהמוצא שלך? הבנתי...אז אתה גם מתנשא, וגם מקופח...מה אתה אוהב יותר?".

המשכנו לנסות לעבוד, כשלפתע קולות כרסום נשמעו מהחדר השני "תתעלם. זה בוריס, האוגר שלי ושל השותף שלי" אמר מני "יש לכם אוגר?" "כן, מה אתה כזה מתפלא? זאת חיית המחמד שלנו." "אתה לא יכול לגדל אוגר בתור חיית מחמד..." "למה לא?"  "כי אוגר זאת חיית המחמד היחידה שאתה לא יכול לגדל אם אתה לא בבית ספר יסודי...כלבים, חתולים, דגים, ציפורים הכל הולך. אבל אוגר אחרי בר מצווה? זה פשוט אסור חברתית" "יש לך בעייה עם בוריס?! זהו זה, עוף מפה! נמאס לי ממך!" "אבל..." "וקח איתך את התסריט המחורבן שלך...הוא עוד יותר גרוע מהקודם! לפעמים אני חושב שאתה על סף פיגור שכלי" "תגיד, אתה יודע במקרה איפה אני יכול להשיג כבשה?"

אפללו סילק אותי בזעם מדירתו. התהלכתי ברחובות ירושלים, וניסיתי להבין מאיפה אני יכול להקריץ כבשה. התיישבתי על הספסל לחשוב. לידי ישבה פיליפינית עם זקנה מרותקת לכסא גלגלים. "excuse me" פנתה אלי הפיליפינית "can watch her for a five minutes? I will be right back" "no...no…" התחננתי

 “girls always give me watch for them on things for five minutes…I am very bad at this”"

 "Please, sir". היא קראה לי "סר". אני אוהבים שקוראים לי "סר". לא יכולתי לסרב. הסכמתי. הפיליפינית התחילה להתרחק, וכעבור כמה מטרים התנפלו עליה שוטרי ההגירה ודחפו אותה לואן שחורה. הזקנה התחילה לחטוף פלאשבקים מהשואה ולבכות. "אושוויץ, אושוויץ" "שה" ניסיתי להרגיע אותה "שה, שה, אין אושוויץ, שה, שה, הכל יהיה בסדר". ואז שמתי לב לדבר מעניין...הבכי שלי נשמע קצת כמו...קול של כבשה...ואחרי הכל...הם בכל זאת הובלו כמו צאן לטבח...

גלינה, השותפה שלי, חזרה הבייתה אחרי 15 שעות עבודה, והתכוונה להתרסק על המיטה שלה, כשלפתע שמעה קול שהעלה בה נשכחות. "הן חזרו!" היא צרחה  "הכבשים חזרו! אני כל כך מצטערת!", ובזאת היא נמלטה בזעקות אימה מהבית. "אהה" נאנחתי, ועזרתי לניצולת השואה לצאת מהמיטה של גלינה "זה לא היה כיף כמו שחשבתי".

לאחר מכן נסעתי להפגנת היוצרים בתל אביב. אני בטוח ששמעתם, שהיוצרים נמצאים בשיאו של מאבק סוער על עתיד היצירה הישראלית. באתי מאורגן – הכנתי שלטים, צבעתי את הפנים וכו', אבל לדאבוני גיליתי שלא נותנים לי להיכנס למתחם ההפגנה. "אני לא ברשימה?" התפלאתי "איך יכול להיות שהגעתי למצב חברתי כל כך נמוך שאני לא מוזמן להפגנות?" "תראה, פשוט..." אמרה לי מארגנת ההפגנה "אנחנו פשוט לא חושבים שאתה יכול לתרום לנו במשהו...נפוצו שמועות שאתה סובל מפיגור שכלי כלשהו..." "אוקיי, אני יודע על מה את מדברת. זה אפללו הפיץ את השמועות האלה. וזה כי הוא מתנשא, למרות שהוא מזרחי, ומקופח, למרות שהוא הומו. ותקשיבי לעוד משהו מוזר, הוא גר עם עוד הומו, והם לא עושים כלום זה עם זה. זה סוטה. אנשים כאלה את צריכה להוציא מהמעגל שלך...". המארגנת ביקשה מהמאבטחים שירחיקו אותי מהאירוע.

יום אחרי זה ראיתי את אפללו יושב מדוכא במסדרונות בית הספר. "לא מאשרים לי את התקציב להפקת התסריט שכתבתי" הוא סיפר לי "החארות האשכנזים האלה". "אני יודע איפה אפשר להשיג תקציב..." עניתי לו.

"אז אתה יוצר סרטים שסובל מפיגור שכלי" אמר לי יו"ר עמותת שק"ל, כשהתייצבתי בפניו לקבל מענק תמיכה מהמדינה "כן. השבתי לו", וניסיתי לחשוב איך להשלים את המשפט באופן שהולם יוצר סרטים מפגר  "אני עושה סרט על תותים, ועל בלונים, ועל אקונומיקה" "מרשים מאד. ומה איתך?" הוא שאל את אפללו "גם אתה מפגר?" "לא...מה פתאום, רק הוא...אני מייצג את יוצאי..." "ספר לו על האוגר שלך" ביקשתי מאפללו "אוגר?" שאל היו"ר "אתה מגדל אוגר? הבנתי...אוקיי, המענק מאושר..."

כשחזרתי הבייתה הדר הודיעה לי שאני צריך שוב לעשות בייביסיטר לתינוק של השכנים. "לא שוב..כבר אמרתי לך..." "אבל אני צריכה ללכת לבקר את אימא שלו בבית חולים. משום מה התינוק התחיל להגיד את השם שלך...יעקב...יעקב...ובעלה חשב שהיא בוגדת בו, ופוצץ אותה במכות. היא בטיפול נמרץ עכשיו". התמלאתי שמחה "אז הוא אמר יעקב, הא?".  

הדר עזבה, והתינוק שוב התחיל לצרוח "יעקב יעקב יעקב"...האמת, מתחיל קצת להימאס...

עד הטירוף הבא....

שמונה בבוקר. אני מאחר את האוטובוס לסם שפיגל. התירוץ "איחרתי כי דמיינתי את הסרט הגדול של

המחר" לא עבד כל כך טוב בפעם הקודמת. איפה המפתחות? איפה הספרים? איפה התחתונים? למה לכל הרוחות אני רץ ברחבי הדירה בלי הדברים האלה? אמא מטרטרת ברקע. "למה לא שטפת כלים? מי ישטוף כלים? אני אשטוף כלים? למה כל הכלים צריכים להיות מלוכלכים?".זה בטח לא זמן טוב להגיד שזה לא לכלוך. ככה נראה מה שהיא מבשלת. מעיין, בת דודה שלי מתקשרת. "התרארסתי!!!" היא צועקת לי בטלפון. שתי דקות עד האוטובוס. "מה? מזל טוב, אני אדבר איתך אחרי זה" אני ממלמל ומנתק. מי מתארס על הבוקר?

כשחזרתי בערב הבייתה חיכתה לי אימי עם פנים זעופות. "שתדע לך שמעיין מאד נעלבה ממך" היא סיפרה לי. "למה?" "בגלל שלא שטפת כלים, וגם בגלל איך שהגבת לאירוסין שלה. בכלל לא היית שמח" "בטח שהייתי שמח. פשוט נלחצתי בגלל האוטובוס. אני אסביר לה את זה כשאני אראה אותה" "יופי, כי מסיבת האירוסין שלה בשבת, ואני בכלל לא יודעת מה לקנות לה" "אני אקנה לה. גם ככה אני צריך לקנות מתנה לדניאל. היום הולדת שלו גם בשבת. אם אני לא בא, לפחות אני אמסור לו דרך מישהו מתנה".

אחרי חיפושים קדחתניים של ארבע שעות, הגעתי לאפשרות האחרונה שלי – הפנינג (וזה אחרי שניסיתי

אפילו במרפאת השיניים החדשה שנפתחה בקניון ע"י דוקטור אגסי – רופא שיניים וסטייליסט. איכשהו הרעיון שלו לעשות לזוג המאושר "עקירה בהפתעה" לא קסם לי). "כן בבקשה" פנתה אלי המוכרת "איזה דבר ורוד אני יכולה להציע לך?" "לא, לא ורוד. אני מחפש מתנה למישהו שחוגג יום הולדת 22" "אולי תרצה להביא לו פסלון של אקדח לשולחן?" "אוקיי, זה נשמע רעיון לא רע". המוכרת שלפה את הפסל. "יש על זה פרווה ורודה" הערתי לה "אפשר משהו אחר?" "אולי סכין קומנדו קופצת?" הציעה המוכרת והוציאה את הסכין מהמגירה "גם על זה יש פרווה ורודה...אני יכול לקבל את הסכין בלי הפרווה?" "לא, אבל אתה יכול לקבל את הפרווה בלי הסכין." "לא תודה. יש משהו בלי פרווה?". המוכרת שלפה ספרון מרובע "זה ספר התנוחות השלם. יש לו חברה?" "כן, ת'אמת יש לו...אם היא עוד לא זרקה לו. זאת דווקא יכולה להיות אחלה מתנה. תארזי לי את זה. יש לך אולי גם הצעה למשהו לא ורוד לזוג שרק התארס?" "מה הם אוהבים?" "אני לא יודע...הם דתיים...דברים משעממים" "תחתיות לתה?" "תה זה משעמם...אחלה, תארזי לי את זה גם".

בבית מצאתי את אמא מדברת עם בחורה זרה כבת 25. "תכיר, זאת בתיה" אמרה לי אמא "היי בתיה. אמא, אני לא מתכוון להתחתן עם מעיין באותו יום בשביל לחסוך לך בהוצאות" "למה אתה ישר אנטי? בתיה היא בחורה נהדרת. אתם מאד מתאימים. היא לומדת כימיה" "ואיך זה עושה אותנו מתאימים?" "אתה לומד תסריטאות. היא כימיה. אתם יכולים לכתוב תסריטים על כימאים, כאילו דה?"

"כן...לילה טוב". עזבתי אותן לבד, ועוד שמעתי את אימי אומרת "אל תדאגי...הוא יתאשת...את מציאה נהדרת...אז מה התחלת להגיד...את אלרגית למסרקים?"

ביום למחרת אימי חגגה את יום הולדתה, ונראתה מאושרת מדי לגילה המתקדם. "מה את כל כך שמחה?" התפלאתי "את כמו האיראנים. את מתקרבת לנקודת האל-חזור, ואף אחד לא יכול לעצור את זה" "אתה לא מבין? אני נכנסת לעולם הדייטיניג של האלמנים. אלמנים, אחי!" "אחי? את אימא שלי! את הבן אדם היחיד בעולם שלא יכול להגיד לי אחי..." "לא נורא, גבר. יהיה בסדר, אח שלו. אתה מבין כמה זה טוב? עד עכשיו הייתי צריכה להסתפק בגרושים פגומים כמוני, שכבר הוכיחו שהם לא יכולים לחיות בזוגיות, או יותר גרוע, עם אנשים שמעולם לא נישאו. אבל עכשיו אני נכנסת לממלכה הקסומה של הגברים הנפלאים שאיבדו את נשותיהם בנסיבות טרגיות! נשים מתות כל יום! יש לי דייט עם האלמן היום בערב" "שיהיה בהצלחה..." "כימאי שמעשיר אורניום ליד הלול של התינוק שלו, ואז עפה לחדר יונה, בולעת לו את האורניום, מתעופפת מהחדר, והוא יוצא למסע חוצה יבשות במרדף אחרי היונה הגרעינית...תחשוב על זה, יכול לצאת מזה אחלה סרט! וזה מבוסס על סיפור אמיתי...חוץ מזה שאני לא כימאית..."

למחרת, בדרך למסיבת האירוסין של מעיין, שאלתי את אימי איך הלך הדייט שלה. "לא משהו" היא פלטה במרמור. "כל דבר שעשיתי הזכיר לו את אישתו, ואיך היא עושה את זה טוב יותר. 'אישתי בישלה יותר טוב, אישתי הייתה יותר מצחיקה, אישתי לא גנבה את המצעים שלה מבתי חולים'...אני צריכה גבר עם סטנדרטים יותר נמוכים..."

הגענו למסיבה, שהתקיימה בחצר הבית של דודים שלי. החצר נחצתה לשניים על ידי סדין ארוך, שחילק אותה לעזרת גברים ועזרת נשים. "טוב, נתראה בסוף הערב" נפרדה ממני אמא, ועמדה להכנס לחלק של הנשים "רגע...אם אני ארצה ללכת יותר מוקדם, איך אמור לתקשר איתך, כשאת שם ואני כאן?" "ניפגש כל חצי שעה ליד האוכל".

ניגשתי למעיין, שעמדה ליד שולחן הכיבודים. "היי בת דודה!" צעקתי בקול הכי שמח שהצלחתי להפיק "את מאורסת!! מזל טוב!" "לא משכנע...מאד העליבה אותי התגובה שלך בטלפון" "את התקשרת ברגע ממש לא מתאים...אני בדיוק איחרתי את האוטובוס..." "אני מודיעה לך על הרגע הכי חשוב בחיים שלי, ומה שמעניין אותך זה האוטובוס? " "את לא מבינה...לרגע אחד, האוטובוס הופך לדבר הכי חשוב בחיים. את ראית איך אנשים מביטים לאופק בתחנות אוטובוס? זה כאילו הם מחכים למשיח..." "אתה יודע שאתה היית הראשון שהתקשרתי אליו לספר לו שאני ודוד התארסנו?" "אהה, ועוד משהו...את ודוד הייתם חברים ארבע שנים, אז זה היה די צפוי שתתארסו, אבל אם פתאום אחרי ארבע שנים היית מתראסת למשה נגיד, הייתי הרבה יותר מופתע ושמח..." "מי זה משה?" "את מאבדת את הפואנטה...האירוסים שלך לדוד זה סוף קצת צפוי...קצת משעמם" "אבל אני אוהבת אותו" "את רואה? משעמם..."

לא הצלחתי לפייס את מעיין, ולכן נכנסתי לעזרת גברים, להצטרף לריקודים. דתיים רוקדים במעגלים, כשככל שהמעגל יותר פנימי, ככה האנשים שמרכיבים אותו יותר קרובים לחתן והכלה, כשבמעגל הפנימי ביותר נמצאים החתן וקרובים מדרגה ראשונה, ובדרך כלל הם נישאים על כתפיים של מישהו. מכיוון שאני רק בן דוד של מעיין, ולא אח, הצטרפתי למעגל החיצוני והתחלתי לחוג במעגלים עם השאר. תוך שתי שניות סחפו אותי לתוך המעגל הפנימי, ומישהו הקפיץ אותי על כתפיו. "בן דוד זה לא דרגת כתפיים!!" צעקתי בהתרסה, אך ללא הועיל. חוץ ממני נישאו על כתפי החוגגים גם שני האחים של מעיין, החתן עצמו ועוד גבר לא מוכר. "מי אתה?" שאלתי אותו תוך כדי ששנינו מטולטלים בסיבובים "אני הייתי השרת של דוד בבית ספר" הוא ענה לי. "שרת? מה אתה קשור? עם השחיתות של היום כל אחד יכול להגיע לדרגת כתפיים?".

כשסוף סוף הצלחתי להמלט מאיזור הריקודים, ניגשתי אל אימי. "אני בעד ללכת" אמרתי לה "השתגעת? עוד לא הגענו לחלק של פתיחת המתנות...וחוץ מזה, יש פה המון אלמנים נפלאים. אני רוצה שתבוא איתי לפגוש כמה מהם". ניגשנו לאלמן הראשון. "תראה לי תמונה של אשתך" דרשה אימא. האיש המבוהל שלף תמונה מארנקו. "לא טוב..." התאכזבה אימי "היא יפה מדי...זה נעליים גדולות להכנס אליהן...אין לי כוח להשקיע כל כך הרבה במראה שלי". הלכנו לאלמן השני. "מה אישתך עשתה בחיים?" שאלה אותו אימי אחרי שיחה קצרה "היא הייתה רופאת עור" הוא ענה "חכמה מדי...אין לי כח לחשוב כל כך הרבה." המשכנו הלאה. "טוב מאד!" הגיבה אימי בראותה את התמונה של זוגתו המנוחה של האלמן השלישי "היא דומה ללטאה! ומה היא עשתה בחיים?" "היא הייתה חייטת" "יופי, מטומטמת...תמשיך..." "אישתי אולי לא הייתה גאונת הדור, אבל היא הייתה מאד טובת לב...היא מאד אהבה חתולים" "שיט..." התייאשה אימי "אני שונאת חתולים...". היינו יכולים להמשיך לנדוד בין האלמנים אלמלא דודתי קראה לנו לשלב פתיחת המתנות.

לקראת הסוף הגיע תור מתנה שלנו. "יעקב בחר" אמרה אימי בגאווה "אני חושב שזה ממש יתאים לכם" הוספתי אני. מעיין הביטה בי בסלחנות "איזה חמוד אתה שהלכת וקנית לנו משהו. אני סולחת על איך שדיברת איתי בטלפון". התחבקנו. "נו תפתחי כבר" האצתי בה. מעיין פתחה את העטיפה והחווירה. דודתי שעמדה מאחוריה התעלפה. "זה נראה לך מצחיק?!" היא צרחה עלי "למה מצחיק...תחתיות לתה. זה יצבע לכם את הארוחות שבת" לא הבנתי. היא הציגה לי את מה שהיה בתוך העטיפה. 'ספר התנוחות המלא'. בטעות הבאתי לה את המתנה של דניאל. מעגל של דתיים זועמים נוצר מסביבי. "להביא לזוג דתי את התועבה הזאת...זה מה שמצחיק אותך?" "לא...לא, זאת טעות" ניסיתי להסביר "אתה מתדרדר, יעקב! הפעם הגזמת עם ההומור שלך! עוף לי מהבית!". שלחתי מבט לאימי בבקשה לתמיכה. "באמת שהגזמת הפעם, אבא'לה" היא נרתעה ממני.

לקחתי את הספר ויצאתי החוצה. התיישבתי על המדרכה והתחלתי לעבור על הדפים, בעודי ממלמל לעצמי "את זה עשיתי, את זה עשיתי, גם את זה עשיתי..." "וואו, אתה ממש שובב" שמעתי קול נשי מחמיא לי. הרמתי את עיניי מהספר ונתקלתי בבחורה יפה שנעצה בי מבט מזמין. "אהה...לא" עניתי לה "פשוט ספרתי את כל הדרכים שבהן נפלתי על נשים ברחוב...".

כעבור כעשר דקות נטשה גם אימי את המסיבה. "בוא! יש לי רעיון גדול!" היא קראה בהתלהבות "מה הפעם?" "נוסעים לבית הכלא. אנשים שישבו על רצח נשותיהם. אלה אלמנים שלא היו מרוצים מבנות הזוג שלהן! בדיוק מה שאני צריכה! ואם נגיד הם רצחו את האישה בגיל שלושים, עכשיו נגמר להם המאסר עולם, והם בדיוק יוצאים לחיים חדשים...כמו תינוקות שרק נולדו!" מבפנים שמענו את מעיין קוראת לכולם להתאסף סביבה "מכיוון שיעקב כבר הרס את המסיבה, אני ודוד רצינו לסיים אותה בחדשות משמחות, אני בהריון!" שמענו אותה מכריזה.

בלילה התעוררתי ומצאתי את בתיה רוכבת עלי. העפתי אותה מהמיטה ורצתי בזעם לחדר של אמא. "אמא!" הערתי אותה בצעקה "תשכחי מזה. אני לא הולך להכניס את בתיה להריון רק בשביל שנוכל לחגוג את הברית ביחד עם התינוק של מעיין..."

עד הטירוף הבא...

החלטתי לתת עוד צ'אנס לידידות שלי עם אלמוג. אחרי הכל, עדיין הייתי צריך את העזרה שלה עם כל הקטע של השירותים. "אז את סולחת לי?" שאלתי אותה "כן" היא ענתה בקול מתפנק "ואת לא כועסת עלי יותר?" "לא, אני לא כועס" היא השיבה "את מתכוונת שאת לא כועסת..." "לא, אני מתכוונת שאני לא כועס. אני שמח". באותו רגע הבנתי שהיא אחת מאותן בנות מעצבנות שמשתמשות ללא כל סיבה נראית לעין בלשון זכר. שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מהמשפטים האלה. הן אף פעם לא אומרות ככה דברים חיוביים. בחיים לא שמעתי אותן אומרות "אני מציל חיים" או "אני נוחת על הירח". זה תמיד "אני כועס, אני עצוב, אני בוכה". זה גם לא הוגן, כי אני לא יכול לעשות את אותו דבר. אם אני אאחר לעבודה, זה יתקבל בהרבה פחות הבנה אם אני אגיד לבוס שלי "אני מצטערת. אל תכעס עלי, אני חמודה...".

"אני אוהב אותך" אמרה לי אלמוג "אוקיי, זה נגמר, תסתלקי מהבית שלי, עופי מפה! או בשביל שאת תביני, 'עוף מפה'" "אנחנו בבית קפה..." "אהה, נכון, אז אני אעוף!". באתי לצאת בסערה, כששמעתי אותה אומרת "אתה צריך לשלם..." "אה, נכון" עניתי, וזרקתי בהפגנתיות שטר של עשרים ש"ח על השולחן "תשמרי את העודף" "אתה הזמנת שישה אייס קפה...חסרים לך שלושים שקל" "כן הא?" אמרתי, בעודי מפשפש בתחתית הארנק שלי. שלחתי אליה מבט מתנצל "אהה...אולי את יכולה להלוות לי קצת...וגם לאוטובוס, אם זה בסדר...נו אל תכעסי עלי, אני חמודה..."

אחרי שנחלצתי מבית הקפה נסעתי לדודים שלי, לחגוג את חג הסוכות. השנה חגגנו את חג הסוכות, בצל מחלתה של אימא של דוד שלי, פרידה, שמצב בריאותה הדרדר מאד בזמן האחרון. מלפניה עמד תור ענק של אורחים, שכל אחד בתורו שאל אותה בפנים מלאות הזדהות איך היא מרגישה. גם אני, בתורי, עשיתי את הפרצוף הכי מודאג שלי ואמרתי לה "אוי אוי...נו, איך את מרגישה...אוי אוי". אחרי זה ניגשתי לדוד שלי:

"תגיד דוד, אתה יכול להקפיץ אותי מחר לתל אביב"

"אני ואמא נוסעים לבדיקות באיכילוב, אז אתה יכול לנסוע איתנו"

"יופי! איך היא מרגישה באמת?"

"היא..."

"אוי...שכחתי את האוי בשאלה...איך היא מרגישה אוי...תמשיך בבקשה"

"יש לה סרטן, יעקב. אבל אנחנו לא מספרים לה את זה כדי שלא תאבד תקווה. בגלל זה כשאנחנו מדברים על זה אנחנו קוראים לזה עוגייה. לאמא שלי יש עוגיית הריאות, שעלול להתפשט לעוגיית השחלות" "אהה, הבנתי"

"יש לנו שפת קוד שלמה! למשל, זה שאני והיא נוסעים מחר לטיפולים כימותרפיים, בשפת הקוד זה 'מייקל לואיס ועוגיפלצת נוסעים לפוקה-פוקה כימותרפיים"

"מתוחכם..."

"רק תשים לב שאתה לא פולט משהו לידה, אסור שהיא תדע את האמת!"

"אל תדאג, אתה יכול לסמוך עלי..."

בהמשך הערב, אחרי שכבר הייתי מסטול קצת מהיין של הקידוש (בכל זאת...זה שלוש וחצי אחוז אלכוהול), מצאתי את עצמי מדבר עם פרידה.

"אני יודע משהו שאת לא..." אמרתי לה

"גלה לי! גלה לי!" קפצה הזקנה בעליזות

"אני לא יכול...אבל אני אגיד לך מה, את תשאלי אותי שאלות ואני אענה לך ב'כן' ו'לא'. אם את מנצחת את מקבלת את עוגיית השוקולד צ'יפס האחרונה" אמרתי והצבעתי על צלחת העוגיות שעל השידה.  

"אוקיי, זה משחק כיפי. זה סוג של אגרטל?"

"לא"

"יש לזה פרווה?"

"אוקיי, זה לא הולך...צריך לשנות משחק. אני אעשה לך את זה בפנטומימה, ואת תנסי לנחש למה אני מתכוון"

"אוקיי, אוקיי...כיף! כיף!"

התחלתי לעשות כל מיני תנועות מוזרות "אוו, אני יודעת! יש לי סרטן! יש לי סרטן!" היא צעקה

"בינגו! זכית בעוגייה! עכשיו תעשי לי את משהו"

"רגע...יש לי סרטן?!"

"ועוגיית שוקולד צ'יפס. עכשיו תורך".

פרידה פרצה בבכי. "אני עצוב" היא מלמלה.

"גם את עם הקטע הזה של לדבר כמו בן?" הזדעזעתי "את לא יכולה לעשות את זה! את זקנה מדי...צריכה להיות הגבלת גיל לדברים האלה! הייתי מעדיף שההגבלה תהייה לילדות דיסלקטיות בנות ארבע, אבל משום מה גם בגיל עשרים בנות עדיין מדברות ככה, אז הההגבלה החדשה שלי היא 'אמא'. ברגע שאת אמא את לא יכולה יותר להגיד משפטים כמו 'אני מניק'"

"אני חולֶה בסרטן"

"את אפילו לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. זה מפורט מדי! אם כבר, אז רק 'אני חולֶה'". עזבתי את פרידה בחדרה, ויצאתי לסלון. דוד שלי בדיוק קיבל מברק דחוף מבית החולים, וקרא אותו בשפת הקוד. "פונג-פונג, צווינג-צווינג, גורו-גורו, שווצריה" "אויי לא!" צעקה דודה שלי "המצב שלה יותר חמור ממה שחשבנו!"

בבוקר למחרת ניגשתי אל דוד שלי, ושאלתי אותו מתי הם יוצאים לאיכילוב. "אמא שלי מתה!"  הוא צעק "מה? מתי?" "בלילה. היא בכתה כל הזמן ואז מתה. אתה אמרת לה משהו כשהיית איתה לבד?" "לא...מה פתאום...דווקא היה ממש כיף...שיחקנו הרבה משחקים" "מה אעשה עכשיו בלי אמא שלי?" "רגע...אז אתם לא נוסעים לאיכילוב?" "לא, מגיע אמבולנס לקחת אותה לחדר המתים בכפר סבא. הוא הכי קרוב" "אכפת לך אולי שהוא יקח אותה לחדר המתים בתל אביב? זה לא שיש לה משהו דחוף שצריך לטפל בו מיד..." "אמא שלי מתה, ואתה מנסה לנצל את המצב בשביל לתפוס טרמפ" "אני מנסה פשוט לשפר לך את ההרגשה...שתראה שיצא מזה משהו טוב..." "אתה יודע מה אני חושב? שאתה לא אהבת את אמא שלי בכלל!" "אני מאד אהבתי אותה! היא הייתה קרובת המשפחה בדרגה שלישית הכי קרובה אלי! אני אפילו להכנס לחלוק לה כבוד אחרון!" נכנסתי לחדר. פרידה שכבה במיטתה, ועוגיית השוקולד צ'יפס בתוך היד שלה. ניסיתי להזכר מה חוקי החברה אומרים על מצב כזה. אני יודע שאם אוכל נופל על הרצפה יש לי שלוש שניות להרים אותו...אבל מה אם הוא נמצא על מישהו מת? כמה זמן יש לי?

החלטתי שאני לא עד כדי כך אוהב עוגיות ויצאתי מהחדר.  בחוץ דוד שלי אמר לי "אם היא הייתה כזאת חשובה לך, כדאי שלא תאחר להלוויה שלה היום" "אתה יכול לסמוך עלי!". התחלתי להתרחק, כשהחלטתי לנסות עוד פעם "אכפת לך לקבור אותה בחולון?" הרצח בעיניו של דוד שלי גרם לי לסגת מהנושא "לא משנה...אני הולך לתפוס טרמפים..."

תפסתי טרמפ עם חסיד ברסלב. כל האוטו שלו רעד במוזיקת חסידים עליזה. "אני רק צריך לקפוץ לפני זה לקנות לולב חדש" הוא אמר לי. "לקנות לולב?" "כן, בא לי לולב חדש. היום קמתי בבוקר והתחשק לי לפנק את עצמי בלולב". עצרנו ליד מכירת חיסול של לולבים, והחסיד יצא מהאוטו בריקודים ובקריאות "הויויויויויייי". עד שהוא סיים לבחור לו לולב כבר כמעט הגיעה שעת ההלוויה של פרידה, וביקשתי ממנו להקפיץ אותי לשם. "בטח, אין שום בעייה הויויויויויייי" אמר החסיד, ושם את המוזיקה שלו בפול ווליום. הגענו לבית הקברות. "צא מהאוטו, גם אני יוצא, אני צריך לנפח אוויר בגלגל". ברקע נשמע "מוכרחים להיות שמח". פתחתי את הדלת, וראיתי את כל המשפחה מביטה בי בזעם. "זה לא מה שזה נראה...אני לא שמח שפרידה מתה..." ניסיתי לפייס אותם. "הוויויויויויויוייייי" קרא הברסלבאי, והתחיל לרקוד איתי...

מאוחר יותר הלכתי לסופר לקנות כמה דברים. "אוי, אני עייפת" אמרה לי הקופאית הרוסיה. "את מתכוונת 'אני עייפה'" תיקנתי אותה. "לא, לא, אני רוצֶה דיברת כמו גבר. זה חמוד". הרגשתי סחרחורת קלה. עכשיו גם רוסיות מדברות ככה? מתי לכל הרוחות זה יפסק?

עד הטירוף הבא...