רשימותיו של מטורף

בימים אלו, שבו פחד אלוהים לצאת לרחוב לבד, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להשאר ביחד. ואם אנחנו כבר ביחד, למה שלא נשיר? כמה שירים שמוקדשים לאדם, שליכד אותנו והוסיף עניין לחיינו:

אדוני השוטר (ע"פ השיר 'אדוני השופט')

פעם ראיתי אישה בלי תחתון

עליתי עליה באיומי פגיון

זה לא היה סתם בשביל הריגוש

פשוט לא רציתי שיראו לה ת'מנוש

אדוני השוטר, אדוני השוטר

אנ'לא מקטר ואנ'לא מקטר

רק תרשה לי לבקש דבר מה אישי

אל תשכח שיש לי זימון למשפט בשישי

לגברת אחת באוטובוס

פיניתי מקום כי אני מנומס

וכך בלי ששמתי לב בכלל

נפל לי לפתע המכנס

אדוני השוטר...

יום אחד אני פוגש בתיירת

שוודית כזאת, מעט מכוערת

ולא רציתי שהיא תחשוב שהישראלים לא יודעים להתייחס לאישה

אז לשיחים גררתי אותה בראשה

אדוני השוטר...

הייתה לי שכנה כבת שבעים ושבע

שנהגה לשבת בפיסוק על הספסל בדרך קבע

אז נכנסתי בה, מבלי להתחשב בגילה

כי לא רציתי שחלילה תהיה לה נזילה

אדוני השוטר...

אדוני השוטר אני בעצמי מתבייש

רק עוד דבר ברשותך אבקש

תוריד לי את האזיקים מהרגליים, זה הכל

ברצוני להכנס לאולם המשפט במחול

קניתי לי שוקר (ע"פ 'שמתי לי פודרה')

קניתי לי שוקר

סגרתי תריסים

רכשתי בשקל ערכת סירוסים

אילפתי ת'כלב שאותו יחסל

עכשיו רק חסר, שהוא יגלה שאני קוקסינל

טי טי טי....

בני בן 30 (ע"פ 'הילד בן 30')

בני בן 30, הוא שרירי וגם גבוה

אוהב אנשים, והוא מזל עקרב

מחפש בתולה, שתיתן לו גם לקלוע

ותוריד את המשקל ממכנסיו

אמא באה ואומרת: "אתה מופיע בעיתון"

הוא מסתכל ואומר: "מה זאת התמונה המכוערת הזאת

מי תרצה אותי עכשיו

כבר עדיף היו לוקחים את התמונה מהפספורט"

מהרי נא והחביאי אותי במייבש

בטרם יכנסו השוטרים

והביאי לי את הפלייבוי האחרון

וגם את הסבון פנים

בני בן 30, הוא שרירי וגם גבוה

מחפש רק חום ואהבה

כן הוא בן 30, גם שרירי וגם גבוה

ומוכן להתפשר אפילו על מישהי עם פרווה

אמא באה ואומרת: "אתה מופיע בערוץ שתיים"

הוא מסתכל ואומר: "אני טעיתי ואני מודה בזה

לרינה מצליח הזאת

דווקא יש טיפה חזה"

מהרי נא, והחביאי אותי במייבש

בטרם יחטיפו לי מכות

והביאי לי את התמונות עירום

וגם את השמן תינוקות

אני עכשיו, די כוכב, כולן ירצו איתי לשכב

רק חבל, שכשברחתי לשוטרים

נקרע לי שק האשכים

בני בן 30, הוא שרירי וגם גבוה

אוהב אנשים, והוא מזל עקרב

מחפש בתולה, שתיתן לו גם לקלוע

ותוריד את המשקל ממכנסיו

כשאמא באה ואומרת: "הם מכתרים את הבית"

הוא נעצב, ומצטער על שלא נשאר בתול

אבל אז הוא מבין שכל השוטרים

בעצם באו לחנות הדונאטס שממול

מהרי נא והחביאי אותי במייבש

בטרם הם יפרצו מהמרפסת

והביאי לי את התמונה של מיקי מאוס עושה את גופי

וגם את הדיו מהמדפסת

עד הטירוף הבא...

יש פעמים שבהם אני ממש לא מקנא בעורך "הנושא החם" של ישרא. ימים שבהם לא קורה הרבה במדינתנו (ואני זוכר שהיה יום אחד כזה לפחות...הייתי בן 8 ושלושה חודשים. מהדורת החדשות נפתחה בעלייה דרמטית בנמשים בקרב תינוקות מרוקאים), או קורה יותר מדי, ואז העורך נאלץ להקדיש את הנושא החם, לסוגיות בוערות כמו בעיית ריח הפה של נמלים, ומיד אלפי בנות 12 מציפות את ישרא בפוסטים ורדרדים זוהרים עם כותרות כמו "ריח פה ורוד כוסוני מושפע סטייליסט למוות" ותכנים בסגנון "תגיבבבבבבבבוווו כוסונים 42789379582398789 פעם לכבוד צחצוח השיניים שלי".

אבל היום הוא לא אחד מאותם ימים. היום, לא משנה כמה העורך היה מנסה, הוא לא היה מצליח למצוא נושא אחר. מצבו של ראש הממשלה מחלחל לכל פריים בטלוויזיה, לכל שיחת חולין ברחוב, לכל הערה של מנקת המדרגות בבניין שלי ("אל תעבור לי במדרגות הרטובות, כפרה עליך, וכפרה גם על ראש הממשלה  שירגיש טוב ויפסיק לדמם מהמוח על הרצפה הנקייה של בית החולים"). לוח השידורים של הטלוויזיה שונה ללא הכר. ראש

הממשלה נמצא בהרדמה עמוקה וזה אומר שגם אותנו צריך להרדים , בדיווח מלא על כל שנייה באיזור מיטתו. ראש הממשלה נכנס לחדר ניתוח, ראש הממשלה יצא, הוא נכנס, הוא יצא...רגע, לא, הוא עוד לא יצא הוא עכשיו בדלת, הנה עכשיו הוא יצא, עכשיו הוא ממצמץ, עכשיו מסדרים לו את הסדין, עכשיו מזיזים לו את הוילון, עכשיו רודפים אחרי ג'וק בחדר ליד, עכשיו אישה בסוף המסדרון מבקשת כוס מים....דיייייייייייייי. כל ערוץ מתאים את תכניו למצב. ערוץ האופנה מעביר את מסלול הדוגמנות למסדרון בית החולים, שם דוגמניות בנות 13 צועדות בחלוקים, ובבגדי אחיות חושפניים במיוחד. ערוץ הקניות עושה מאמצים ניכרים למכור את האגרטל שלידו ראש הממשלה גוסס (שהוא "כל כך יפה, שאף אחד לא ישים לב שיש לידו גופה"), וערוץ החיים הטובים מגיש ספיישל מיוחד על שמיכות הפוך שהכי נעים למות בהן.

חלק מהבעייה בשידורי הימים האלה, הוא שערוץ מסחרי עדיין אמור לפרנס את עצמו איכשהו, ואין פרסומות מיוחדות לימים מיוחדים. ככה שרגע אחד אנחנו רואים את מיקי חיימוביץ' בוכה בשידור חי, ורגע אחרי זה פורץ למסך הילד ההיפראקטיבי של "גמדים" בשירה עליזה וקופצנית על כך ש"יום ראשון גמדים, יום שני גמדים, יום שלישי גמדים...". ההמשך "יום רביעי ראש הממשלה מת" פשוט מתבקש. רגע אחד הפרשן המדיני של ערוץ 2 מנבא את חורבן המזרח התיכון, ורגע אחרי זה איש החשמל מפריע לשקע ותקע בסצנת המיטה הסוערת שלהם, בדיוק כשתקע נכנס בשקע, ומבלבל להם את המוח שלא ינתקו את המקרר מהחשמל עם הפה, כשהם מורטבים בנוזלי גוף. לדעתי, לאירועים עצובים צריך לעשות פרסומות עצובות מיוחדות. למשל, ילד בוכה, ואמא שלו באה ומרגיעה אותו, ואומרת לו "די, די, אני יודעת שאתה עצוב מזה שראש הממשלה מת, אבל זה לא אומר שאתה לא צריך לאכול גמדים ולקבל 25% ממנת הויטמנים המומלצת לילד בגילך, במיוחד כשהם כל כך טעימים ונמכרים 4 בעשר", או ששקע בוכה ברחוב, ואיש החשמל  מזהיר אותו שזה מסוכן לבכות ליד עמודי חשמל

 כי הוא עלול להתחשמל דרך הדמעות.

מה שכן, מצבו של ראש הממשלה עושה נפלאות לשיחות המעלית שלי. בקרייה נוצרים המון קשרים שמתבססים על החלפה הדדית של "מה קורה". זה לא נורא כשאתה פוגש את האנשים האלו מחוץ לבניין, ויכול פשוט לחלוף על פניהם. להתקע עם האנשים האלה במעלית 17 קומות זה כואב בערך כמו לשים פחם בוער בפה. אי אפשר לברוח מהשתיקה, שמופרת רק על ידי האדם היחיד שמעיז לדבר - האישה שמקריאה את הקומות. פעם ניסיתי לפתור את הבעייה בכך שלפני שאני עונה את ה"בסדר" הרגיל על ה"מה קורה", אני לוקח לעצמי כמה שניות לחשוב. ככה גם נראה כאילו התשובה שלי אמינה, וגם נותן לכמה קומות לעבור בינתיים. אבל דיבורים על המצב הבריאותי של שרון זה פתרון הרבה יותר טוב. הוא מת? הוא לא מת? הוא צמח? ואם המצב נהייה קשה במיוחד, אז מקריצים משפט כמו "שמעת שהפילו אותו מהמיטה", והכדור כבר מתגלגל לבד...

עוד כמה פוליטיקאים מתים, ואני מסודר עד השחרור.

ראש הממשלה, שהוא גם ראש המדינה, שוכב בבית חולים, אולי ברגעיו האחרונים, ואולי גם לא. אי הודאות הזאת לא מפריעה לאף אחד לסכם את חייו, לדבר עם חברי הילדות שלו, להעלות זכרונות על רגעיו הגדולים, לתכנן את ההלוויה, לגדל את הפרחים שיונחו על קברו, ולהזמין עץ סקויה מאמריקה בשביל ארון הכבוד שלו.  

אולי המדינה שלנו באמת מדממת מהראש.

עד הטירוף הבא...

נכון, נכון, זה לא אותו דבר, אבל זה כמעט, נכון שזה כמעט? עדיין היה פיצוץ לא? היו נפגעים לא? הרבה נפגעים אפילו. הם כל כך הרבה זמן חיכו לזה. עם הפסקת האש המחורבנת הזאת כמעט והפסיקו לצפות בהם, הרייטינג ירד, המפרסמים התחילו לשלם פחות...אבל עכשיו...עכשיו חזר להם הברק לעיניים. שוב אפשר לקפוץ בין תחנות שידור, לראות את הכתבים מזיעים בזמן אמת, להראות תמונות של אישה מדממת צורחת למצלמה שהיא לא מוצאת את הבת שלה, למנות את מספר הפצועים, לפרסם את שמות ההרוגים, להאנח, להזדעזע, להזיל דמעה, לעבור לכתבנו בבית החולים, לחזור מהפרסומות עם המשפט: "ואנחנו ממשיכים לדווח על האירוע הקשה הזה...", לראיין מישהו דקות ספורות אחרי האירוע, ששמע "בום" ופתאום כולם התחילו לצעוק...ואפילו הרופא, אפילו הרופא אמר ש"מטפלים בזה ממש כמו בפיגוע"...אז זה דומה, זה דומה, נכון?

אמנם חסר לזה את הערך הפטריוטי שיאחד את כל העם אל מול אויביו, אבל במחשבה שנייה..."רכבת ישראל", זאת הרכבת היחידה שיש לנו, זאת הרכבת של כולנו, לא?

לחיי העם הזה...