רשימותיו של מטורף

בעקבות העבודה החדשה שלי, כנציג של אורנג' במתחם הבורסה (שזה סיפור לפוסט אחר), יצא לי לחשוב על כל מיני דברים שחסרים לי בפלאפון. כיום התמורה שאנחנו מקבלים לכספנו, ולסרטן שלנו, היא הרבה יותר טובה מבעבר, אבל עדיין יש הרבה מקום לשיפור. הייתי מציג את הרעיונות שלי לממונים עלי, אבל אני לא רוצה להיות מפוטר בהודעת SMS. הנה כמה דברים שלדעתי יכולים להפוך את הדור השלישי של הפלאפונים להרבה יותר אטרקטיבי:

• סינון בדור שלישי - חוויית הסינון היא אחת החוויות החשובות בכל הנוגע לשימוש בפלאפונים. להסתכל על הפלאפון שלך, לראות שמישהו חשב עליך, והשקיע בך זמן בשביל להתקשר, ואז לשלוח אותו לעזאזל, זאת הנאה שאין גדולה ממנה. תחשבו כמה זה יוסיף, אם תוכלו לראות את מי שאתם מסננים בוידאו. לראות אותו מחכה, מתעצבן, מתנשף בכעס, מחייג שוב ושוב, ובלי לשים לב חוצה את הכביש באור אדום...יש מעט מאד דברים בחיים שיכולים לספק לך כיף פשוט ותמים שכזה.
• קרינה בטעמים – נרגילה מזיקה לבריאות. חטיפים מלוחים מזיקים לבריאות. אבל מי שהמציא אותם חשב על הדרך המושלמת לגרום לכל נער ממוצע לצרוך אותם בכמויות, מבלי לשים לב למערכות הגוף הקורסות שלו. טעמים, כמובן. כל אחד, יקח כל דבר, כל עוד זה בא בטעמים. ככה שאם חברות הסלולריות רוצות שיפסיקו לבלבל להם את המוח על זה שהן תוקעות אנטנות סלולאריות על גגות של פעוטונים, כל מה שהן צריכות זה להמציא "קרינה בטעם דובדבן" או "סרטן בטעם חמוץ מתוק", ואז כולם יהיו מרוצים.
• שהפלאפון יגדל עם הילד – פעם, בעבר הרחוק, תהליך החניכה של הילדים היה נעשה על ידי העברת הנחלה מהאב לבן. האב היה בא לבן שלו, מציג בפניו את החווה שלו, עם כל שלוש הבננות והעז שהיא כוללת, ואומר לו "יום יבוא בן, וכל זה יהיה שלך". היום תהליך ההתבגרות מתרחש רק דרך הטלפון הנייד. כשהילדים קטנים, הם מקבלים פלאפון מעפן כזה, חסר כל, שנועד רק בשביל לאפשר להורים לוודא שהילד היקר שלהם עדיין בחיים, בכל פעם שמדווחים בטלוויזיה שהתחילו לירות בבית ספר שלו. רק כשהוא מגיע לגיל 13-14, הוא מקבל הכרה מההורים ומכשיר אקסטרה-מתוחכם עם משחקים, ואינטרנט, וצ'טים פורנוגרפיים וכו'. כי צריך להגיע לבגרות מסוימת בשביל להתמודד עם הורדת רינגטון של הגיימבויז. מה שאני מציע זה מכשיר שיגדל עם הילד. הוא יתחיל בתור המכשיר חסר היכולות האימפוטנט שהילד מקבל בשנות חייו הראשונות, ויתפתח עם הילד, יגדל עם הילד, יחווה את החוויה המינית הראשונה שלו עם הילד (וירוץ לשלוח אינפרא-אדום לחבר'ה...)
• מוזיקת שתיקות – גם בשיחה הכי זורמת, תמיד יש כמה רגעים של שתיקה מביכה. כמה הרבה יותר נעים יהיה אם השתיקה הזאת תתמלא במוזיקה? בכל פעם שלאף אחד מהצדדים לא יהיה מה להגיד, ישמע שיר של אביב גפן, למשל.
• כיום הפלאפון מחליף המון חפצים אחרים שפעם נאלצנו לשאת איתנו, כמו למשל שעון מעורר, יומן ו נגן MP3. אבל מה אם אנשים שצריכים משאף? או אינפוזיה? או פיליפינית? אני באמת חושב שצריך למצוא מקום לכל אלה איפשהו בין המחשבון לממיר מטבעות. ואם אנחנו כבר מדברים על עזרה למוגבלים, הייתי רוצה להציע שישדרגו את ה-GPS ל-GPS לעיוורים. אתם יודעים, משהו שיוכל להחליף להם את כלב הנחייה. זה אמור להשמע בערך ככה: "ישר, ישר, ישר, תיזהר מהעמוד...אופס...לא ידעתי שחפרו כאן בור"
• לדעתי החברות הסלולאריות צריכות לספק עם כל אוזניה או Blue-Touth נציג של החברה, שילך עם הלקוח ברחוב, ויחסוך ממנו להראות כמו מטורף שצועק על עצמו.
• משחק מקדים – הפלאפון רוטט. בכך הוא יכול להחליף מכשירים אחרים שנמצאים בשימוש אצל נשים, ורוטטים גם הם. זאת כבר בדיחה ישנה. זה פשוט נראה לי קצת יבש וטכני מדי אם כל מה שהוא יעשה זה לרטוט. צריך קצת משחק מקדים, קצת רומנטיקה. לדוגמא שעל כל מקש שהאישה תלחץ הפלאפון ישמיע אנחת סיפוק: "אוו כן בובה, כן, בדיוק שם...תביאי לי אותה שוב בשמונה...כן, בשמונה, כן..."

ועוד משהו קטן לסיום. הנה פרסומת שהגיעה אלי הבייתה לפני כמה ימים:

לא צריך להסביר מה מצחיק בספר שמציע לעשות אצלו מנוי שנתי. רק רציתי שתשימו לב שדוגמן הבית הסקסי שלו, אולי השתמש במנוי שלו קצת יותר מדי פעמים... 

עד הטירוף הבא...

פתאום זה היכה בי. זהו. ניגמרו המשחקים. אני כבר לא ילד. אני אפילו כבר לא ילד גדול. אני מבוגר. התחיל כל החרא הזה שממלא את הסדרה "הבורגנים". התחילה התקופה הזאת של להקים משפחה, לשלם חשבון חשמל, ללמוד איך מפעילים מכונת כביסה. אז נכון, אני רק בראשיתה של התקופה הזאת, אבל כבר יש המון דברים שיכולתי לעשות בעבר, ואני לא יכול לעשות יותר. הנה רשימה של עשר פריווילגיות שהיו לנו בתור ילדים, ונשללות מאיתנו עם התבגרותינו:

1. לגנוב גומי בסופר – בכל סופר שמכבד את עצמו יש את "איזור היושר", שבו נמצאות המון תיבות מפוצצות בנחשי גומי, וממתקים אחרים ומנהלי הסופר מצפים ממך לארוז אותם בשקית וללכת לשלם בקופה, ולא פשוט למלא בהם את הפה, ולדחוף עוד קצת מתחת לבית השחי (הגומי יוצא קצת מלוח אחרי זה, אבל כשאתה ילד אתה באמת לא שם לב לדברים כאלה), ולברוח כל עוד נפשך בך למחלקת כלי הבית (שמשום מה תמיד ריקה), לבלוע את הכל ולחזור לנגלה נוספת. אני זוכר שכשהייתי בא עם אימא שלי לקניות, הייתי מקיף את דוכני הממתקים בערך שבע שמונה פעמים, כאילו היו חומות יריחו, עד שהייתי חוטף הרעלת סוכר, ואז הייתי עובר לאיזור המלוחים. אבל אם בתור מבוגר אני אעיז לשלוח את ידי לתוך תיבת הנחשים, ישר תשמע אזעקה בכל רחבי הסופר, והשומר המשותק בכניסה יתחיל לרדוף אחרי על כסא הגלגלים שלו, ועם הקשית המוצמדת לשפתיים שלו הוא ינסה לצלוף בי. כבר עדיף להתעסק עם נחשים אמיתיים.
2. לשבת לבד בגן ציבורי - בתור ילד קטן הייתי יכול מתי שרק בא לי לרוץ החוצה לגן השכונתי, ולשחק במשך שעות במתקני השעשועים (כמובן שאחרי עשר דקות הייתי נתקע בין הסורגים, ושאר הילדים היו משחקים עם התחת שלי את המשחק הכיפי "הכנס את המכתב לתיבה", אבל זה עדיין היה כיף...עד שהיה מגיע המחלק עיתונים...). אבל כשאתה גבר בשנות העשרים ואתה מתיישב לתומך בגן הציבורי, ישר אתה נחשב לסוטה פדופיל שיש להרחיק ממנו ילדים, ולהזעיק בדחיפות משטרה, ואם עוד ימצא בכיס שלך ממתק גומי, שבמקרה סחבת לפני זה מהסופר, דינך כמפתה ואונס ילדים נקבע על המקום.  
3. איסוף חלזונות – בתור ילד יכולת לגלות התעניינות חופשית בעולם החרקים, וללקט מהחצר חלזונות ופרפרים, וחלקנו, שלא הצליחו לשכנע את הוריהם לגדל כלב, הגדילו ראש וקנו את הערכה הזאת לגידול נמלים. הבית שלנו המה חרקים כמו השיער של ליאור שליין. אבל בתור מבוגרים הזכות להתעניין בחרקים שמורה רק לאלו שאוכלים אותם (שכמו במקרה של הילדים, מסתפקים בחרקים רק כי הם לא הצליחו להשיג כלב)
4. הרבה פעמים קרה לי שכשהייתי בקניון עם אמא שלי, איבדתי אותה (או שהיא בכוונה איבדה אותי), ובטעות התחלתי למשוך למישהי זרה בחולצה ולצעוק עליה שהגיע הזמן ללכת. אבל אם היום אני אעשה משהו כזה, ישר ישלפו השוקר, והגז מדמיע, והערכת סירוס וה...צו הרחקה, במקרה שבו זאת לא הפעם הראשונה שאני תוקף את אותה אישה.
5. בתור מבוגרים זה יתקבל הרבה פחות בסלחנות אם נסתובב חשופי ישבן בשירותי המין השני ונצעק על זרים שינגבו לנו את התחת (זה לא קרה לי אישית, אבל זה קרה בנוכחותי...ילדים מסריחים וחזקים, שלוקחים לך את היד ודוחפים אותה לכל מיני מקומות)
6. להעריץ את עודד מנשה – עצוב כשאדם מגיע למצב שבו בשביל לראות בו דמות ראויה להערכה ולחיקוי אתה צריך להיות ילד אינפנטיל בן 4. אם בתור ילדים היינו מתחילים לעשות פעלולי אקטרובטיקה נועזים למשמע השיר "עודד אמר להרים ידיים", הרי שכיום התגובה שלנו תהייה "נו, ו...". בכלל, אדם שנהנה לראות ילדים עם ידיים על הראש צריך להעצר ולהחקר.
7. כילד היית יכול להתחפש בפורים לכל דבר שרצית. אבל כשאתה בוגר החופש שלך להתחפש הוא מוגבל. אם תתחפש חלילה לדובון איכפת לי או לטלאטביז הסגול, ישר יסיקו מסקנות מרחיקות לכת לגבי נטיותיך המיניות...אני לא רוצה בכלל לדמיין מה יחשבו עליך אם תתחפש לטלאטביז אכפת לי...
8. כשאתה ילד הדרך לפתור בעיות היא מאד פשוטה. אתה מתחיל לבכות. לא נותנים לך מה שאתה רוצה, תבכה. הבריון של הכיתה מכה אותך, תבכה (אוקיי, לא הבריון של הכיתה...הילדה הלבקנית של הכיתה עם היד הרדומה). המורה למלאכה לא מסכימה לשמש לך מודל עירום, תבכה. עודד מנשה מסרב לבוא ללוות אותך ביום הגיוס, תבכה. אבל כשאתה מבוגר מערכת פתרון הסכסוכים היא הרבה יותר מורכבת. וזה לא שלא ניסיתי בדרך הישנה והטובה. אבל בכי לא גורם לבנק לתת לך כסף, לא מושך בנות לתת לך, ולא מונע מילדים לבקנים להכאיב לך.
9. אחד הבילויים הכי מהנים כשאתה קטן זה להרוס לאחרים ארמונות חול. הרבה יותר כיף מאשכרה לבנות אותו, להשקיע, לתכנן, להתאמץ. אבל כשאתה בן 20, ואתה מזנק על איזו ערמת חול שאיזה צוציק מעיז לכנות ארמון, ומתחיל למעוך לה את הצורה, האימא של הצוציק משלמת למציל בשביל שיטביע אותך. למה אני שואל, למה?
10. ללכת לסרטי אנימציה – אין שום בעייה שתלך לסרט כמו "תזיזו את הרגליים", כל עוד אתה לא הולך אליו עם עוד בן. החברה טרם מוכנה לקבל שני גברים בסרט מצוייר. הבעייה מתחילה כשאתה רוצה ללכת אל הסרט המודבב. הפיגווינים המסריחים האלה פשוט שרים מהר מדי...אני לא מספיק לקרוא! וחוץ מזה, עודד מנשה מופיע בגרסא המדובבת....

קשים הם חייו של האדם הבוגר. הלכתי לשחק ברכבת החשמלית שלי.

עד הטירוף הבא...

לא מזמן הגעתי למסקנה שכמעט כל הדמויות הרעות בסרטים חוזרות על אותן הטעויות, נופלות לאותם הבורות, מטפטפות בטעות לעיניים את אותן הטיפות להשהיית הזקפה, מביטות מאותו צד לא מחמיא על אודטה וכו'. לכן החלטתי, בהיותי בעל שאיפות השתלטות על העולם משלי, ומומחה קולנוע בעל שם בינלאומי (או לפחות חייל משועמם שבית הקולנוע של עזריאלי נוגע לו באף) להעניק מהידע העצום שצברתי לרשעי העתיד, לפחות בשביל שהסרטים העתידיים שיצאו לקולנוע יהיו טיפה יותר מעניינים (בחיית ראבק! מדובר פה בשירות צבאי של בן אדם! תתחשבו קצת!). הידע המובא כאן מיועד לכל הרשעים באשר הם, חוץ מליחצני המועדונים, שלהם אני יכול לאחל רק מוות נורא, שדוחס אשפה ועורב מיוחם מעורבים בו.

• אל תמשכו יותר מדי  את מות הגיבורים – לרשעים יש נטייה כמעט להרוג את הגיבור, ואז לעשות הכל בשביל שזה לא יקרה. במקום פשוט לירות בו, הם מחברים אותו לפס ייצור שמסתיים בשיניים משוננות, שאף פעם לא באמת מספיקים לבדוק אם הן עובדות, או שמחברים אותו לפצצה עם שעון עצר (כאילו אם כבר בחרתם בדרך הבנאלית הזאת בשביל להרוג את האויב שלכם, לפחות אל תצבעו באדום את החוט שהוא צריך לקרוע), או שמשאירים אותו על סיפונה של ספינה שעומדת לטבוע, בלי לקחת בחשבון את העובדה שיכול להיות שבקרבת מקום מסתובבת האהובה שלו חמושה בגרזן. גם אם הם כן משתמשים באמצעי ההרג הנדיר המכונה "אקדח", בדיוק לפני שהם לוחצים על ההדק הם נתקפים בצורך עז לפצוח בנאום מרגש או לצחוק את צחוקם הייחודי (שבטח נשמע מאד מטופש כשהם סתם נזכרים בבדיחה באמצע הרחוב), ובינתיים הגיבור משתחרר מהחבלים, וקורע לרשע את הצורה באמצעות שילוב נדיר של קונג-פו ובלט. פעם הבאה שאתם כמעט משתלטים על העולם ופתאום מופיע הגיבור פשוט תירו בו. בלי לדבר, בלי לצחוק, בלי לתת לצרצר המחמד שלכם לצרצר אותו למוות. היי ג'יימס בונד, בום. ככה עושים את זה. 
• אל תלחמו מעל תהומות, נהרות לבה, מיכלים ענקיים של גבינת עיזים מבעבעת בליטוף עדין של אורגנו או בקיצור מקומות שאליהם הגיבור יוכל להפיל אתכם שנייה לפני נצחונכם הגדול. כזירת העימות האחרונה בינכם מומלץ לבחור במקום סגור, ממוזג שמגישים בו עוגיות נוגט עם סוכריות קופצות. אין כמו לקנח את מותה של התקווה האחרונה של האנושות באיזו עוגיה עסיסית.
• במקרה שאתם נלחמים מול גיבור שזה הסרט העשרים שלו כמו ג'ימס בונד, או באטמן, אל תתביישו להתפשר על תיקו
• רשעים נוהגים לשלוח את עוזריהם להלחם בגיבור אחד אחד, וככה לגיבור אין שום בעייה להביסם. תקפו אותו ישר עם כל המאתיים שיש לכם, ותדאגו שחלקם יהיו זקנים וילדים, כדי שמותם יהיו משהו טרגי וטראומטי, ולא משהו שישכח תוך שנייה. בכלל, בחירת עוזרים היא משימה שאין להקל בה ראש, וללכת על העוזר הראשון שמוצאים שכל מה שהוא יודע זה להתהלך עם מבט מטומטם בעיניים, למלמל "בוס", להחטיא בניינים עם תותח, ולאבד איברים.  מומלץ לעשות ראיונות עבודה, לבקש קורות חיים ולדבר עם ממליצים (אם הם עוד בחיים).   
• בהרבה סרטים יש את העוזר שרגע לפני שמתחילים להוציא השבויים להורג או מרסקים את המטוס לתוך הפנטגון, הוא פתאום מקבל מצפון, מתחבר לצד הנשי שלו ומתחיל לבכות שזה לא בסדר ושבעצם הילדה החרשת שרוצים לקחת את מאור עיניה לא עשתה שום דבר רע. עצה שלי, תיפטרו מההומו כבר על ההתחלה. הוא לא יביא לכם כלום, חוץ מביקורת שלילית על הביגוד התחתון שלכם. אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכם שלרסק מטוס זה לא מעשה גאוני, או שתחתונים אדומים גורמים לביציים שלכם להראות גדולים ולא סימטריים.  
• תשקיעו בתוכניות השטניות שלכם. זה שאתם רוצים לכבוש את העולם באמצעות רצח ומוות, ולשעבד את כל בני האדם, זה לא אומר שזה לא יכול להיות לטובת מטרה נעלה. למשל תצהירו שאחרי שתשיגו את מטרתם הזדונית אתם תכריחו את כל הכוסיות בעולם להסתובב ברחוב בבקיני מזערי. אני לא רואה גיבור-על שינסה להתנגד לחזון דגול שכזה, אלא אם כן זה איזה "סופר ספרן", שחושש שהבנות החשופות יסיטו את דעתו מחקר רביית פטריות הרגל בתקופת ימי הביניים, ואז תהיו בטוחים שתושבי העולם ישמידו אותו לפני שיספיק להתקרב אליכם, וישתעבדו בהתלהבות יתרה.
• תפתרו את הבעיות עם אמא. לא משנה מה השאיפות המגלומניות המחרידות שלכם, אם זה להשתלט על העולם, להשמיד את צרפת (ראה סעיף קודם), או לגרום לדני רופ לאכול שוקולד מריר במילוי תות (כאילו...יש משהו יותר מגעיל מזה?) תוך כדי כך שהוא גומר על התחזית השבועית של דרם קריית אתא, זה בטח איכשהו קשור לילדות העשוקה שלכם. אם תעבדו על זה מספיק אולי בכלל לא יצטרכו לעשות סרט, ואתם ואמא תלכו יד ביד לעבר השקיעה (מה שכמובן יפתח פתח לטראומות עתידיות, ולילד עתידי עם ילדות עשוקה אף יותר) 
• תשתתפו רק בסרטים שמסומנים באות G (מתאים לכל גיל). ככה גם אם תמותו זה יהיה הרבה יותר עדין ועם הרבה יותר ארנבונים, סביונים, מגבונים ומסורונים.    

עד הטירוף הבא...

נ.ב.

היום יש את מפגש ישרא, ואפילו לא הוזמנתי אליו.  גרם לי לפלאשבקים מכיתה א' כשהמורה לקחה אותי הצידה ואמרה לי "תראה זה לא שאני וילדי הכיתה לא אוהבים אותך, פשוט מדובר באירוע אינטימי שמיועד רק ל-39 ילדים"

"אבל אנחנו ארבעים בכיתה" אמרתי בעיניים מזוגגות

"מה שמשאיר אותך בחוץ..."

לפעמים זה המשיך עוד קצת כששאלתי "אבל למה דווקא אני, מורתי הטובה?"

לקח לה רגע לענות, אבל אז היא לחשה בקול חם ואוהב "זה כי אתה יפה מדי, ובכלל לא כי אתה רוסי מלוכלך"

"את  כל כך טובה ולא גזענית" השבתי לה וניסיתי לנשקה, והיא נסוגה אחורה ונפלה לתוך משאית זבל כימי. אני כמעט בטוח ששמעתי אותה צועקת מבפנים "יש...ניצלתי!"

אני מזכיר את זה רק כי בפוסט הזה, כותבת ילדה חכמה איך יהיה אפשר לזהות אותה במפגש: "אני ילבש גופיה ומעליה עליונית שחורה עם מין שלוש ברזלים בצד,אני יהיה עם חצאית ירוקה ועם גרביוני רשת ירוקים..."

שני פוסטים מתחת לזה, אם למישהו זה עוזר בכלל, יש גם עשרים תמונות שלה. ילדה חכמה מאד.