רשימותיו של מטורף

שלשום הייתי צריך להגיע מוקדם לעבודה. נפרדתי מאימא, והתכוונתי לצאת מהבית. "להתראות בן" היא אמרה לי, והוסיפה "אהה, ותזכור לא לפתוח את הדלת לזרים, ולא לענות למספרים חסומים. אמורים להגיע אלינו מעקלים" "שוב מעקלים? שוב דוחות חנייה? למה את ממשיכה לעשות את זה?". אמא השפילה את מבטה "אני לא יודעת...אני פשוט לא יכולה להפסיק..." "מאיזה עיר הם באים הפעם?" "אין לדעת...חניתי בכל כך הרבה ערים במקומות אסורים...בתל אביב, וברעננה, ובלוד, וברמלה, ובצפת, ובסיני..." "בסיני?! איך הצלחת לחנות במקום אסור בסיני? זה מדבר! הכל שם חול! אין שם כחול לבן, או אדום לבן, או פסי רכבת...איך הצלחת לעשות את זה?" "בטעות חניתי בחנייה שמורה לגמל של בדואי נכה...הוא התכוון לוותר לי על זה...אבל אז עשיתי רוורס על האוהל שלו. פאטמה המסכנהה נעשתה יותר שטוחה מהלאפה שלה" "טוב, אין לך מה לדאוג" הרגעתי אותה "אני במילא אף פעם לא עונה למספרים חסומים" "אהה...בגלל זה אתה אף פעם לא עונה לי כשאני מתקשרת?" "אהה, כן...בגלל זה...טוב, אני צריך לזוז" יצאתי מהדירה ונכנסתי למעלית, שם פגשתי את השכן מלמעלה. "אז מה? איך החיים?" הוא שאל "בסדר" עניתי. לצערי הגעתי לגיל שבו אם מתעניינים בך אתה אמור להתעניין בחזרה. הישרתי אליו את מבטי, וראיתי שהוא מצפה בקוצר רוח לשאלת ה"ואיך אצלך" המתבקשת. נתתי לו אותה. "יופי שאתה שואל" הוא מיד זינק על ההזדמנות "כי בדיוק אני צריך מישהו שיעזור לי למכור פרחים...אולי אתה רוצה?" "אני לא יודע...לעמוד בצד הכביש ולהציע לאנשים פרחים? אני ארגיש כמו מקבץ נדבות הומו..." "אתה לא מבין, המשק במצב נורא...אני צריך עזרה דחוף!" "כן...זה אצל כולם ככה" "לילד שלי אין מה לאכול!" "ופרחים זה כבר לא נחשב?" "אתה חייב לעזור לי!". הייתי צריך לחשוב על משהו מהר, שיוציא אותי מזה. "איזה פרח זה?" שאלתי "אז אתה מסכים!יופי! זה סיגלית החורש הטראנס אטלנטית" "אהה, כמה חבל, כי אני בדיוק אלרגי ל...סיגלית החורש הטרנס-ג'נדרית" "טרנס אטלנטית" "שיהיה..." "טוב, תודה בכל זאת על הנכונות" "מתי שתרצה" השבתי, ומיהרתי להמלט מהבניין.

איחרתי את האוטובוס, ואיחרתי לעבודה. "אני מאמין בשיטת שלוש הפסילות" אמר לי הבוס "כל פעם שאתה עושה משהו לא בסדר, אתה מקבל פסילה.שלוש פסילות ואתה בחוץ. היום איחרת, וזאת הפסילה הראשונה שלך".

בצהריים, כשחזרתי מהעבודה,  והתכוונתי להשחיל את המפתח לחור המנעול, שמתי לב שמישהו עומד בהמשך המסדרון ובוהה בי . זה בטח המעקל, חשבתי. "אתה גר כאן?" הוא שאל. ידעתי שאם אני אכניס אותו לדירה הוא יתחיל לקחת דברים. "מה פתאום? זה דירה 54? אני צריך בכלל 53" . התחלתי ללכת לצד השני של המסדרון, וראיתי שהוא הולך בעקבותיי. בלית ברירה נקשתי על הדלת. "אהמ...אמא...חזרתי...תפתחי את הדלת". הדלת נפתחה לכדי סדק צר, ודרכו בחנה אותי השכנה בעיניה החשדניות. "היי" אמרתי בקול הכי לבבי שלי "אני צריך רק להכנס לכמה דקות, בשביל להפטר ממישהו...אפשר?" "אם לא תיסתלק מיד אני אצית אותך! אני אפילו לא אטרח לקרוא למשטרה...אני, במו ידי, עם הלהביור שלי, אשרוף לך את הצורה, ואז אשתמש באפר שלך בשביל לדשן את העציצים שלי" "רק לא סיגלית החורש הדו-מינית...אני אלרגי אליה...אהמ...וגם אם אפשר, נגמר לנו הסוכר...אז אם יש לך קצת...". הדלת נטרקה בזעם. "אז זה לא גם בעניין של הסוכר?" ניסיתי להבין. הסתובבתי לעבר המעקל. "אהה...זה בניין 20?" גמגמתי "לא...אני צריך בכלל בניין 21...טפשון שכמותי...שכחתי לגמרי איפה אני גר...טוב אני אזוז לדרכי" "אני בא" הודיע המעקל. "לאן אתה בא?" "אליך...זאת בעייה?" "לא...מה פתאום...למה שתהיה בעייה שתבוא לבית שלי...שנמצא בבניין 20 בדירה 53". יצאנו לרחוב "אתה יודע מה נזכרתי" אמרתי פתאום "אני צריך לקפוץ דחוף למכולת...כי...אהמ...נגמרה לנו הריבה...ואני מאד אוהב ריבה, אני מוסיף ריבה להכל...קורנפלקס עם ריבה, קפה עם ריבה, חביתה עם ריבה, נקניקיה עם ריבה...אתה יכול להבין למה נגמר לנו...אז תודה שליווית אותי...אני יכול להמשיך מכאן לבד" המעקל לא הסיר ממני את מבטו "אתה בא איתי, נכון?" ניחשתי. הוא הנהן  בהתלהבות. הלכנו למכולת. אחרי שהמעקל התעקש שאני אקנה שש צנצנות של 2 קילו, כולל הריבה האהובה עליו, ריבת ברוקולי, עשינו משלוח של כל זה לבית המזויף. אני מקווה שמי שגר שם אוהב ריבה. "נו, עכשיו אפשר ללכת אליך הבייתה?" שאל המעקל "לא...מה פתאום...אני צריך ללכת ל...לבנק! לפתוח חשבון...ולסגור חשבון...ולפתוח אוברדראפקט...אתה יודע, כל מיני פעולות בנקאיות שכאלה". הלכנו לבנק. בלית ברירה עשיתי הוראת קבע להצלת האוזון. מעכשיו אני תורם 10 אג' בשנה להצלת האוזון. אפשר להפסיק למרוח קרם שיזוף. "עכשיו אפשר כבר ללכת אליך?" שאל המעקל, שהתחיל להראות סוף סוף סימני התעייפות. "כן...אה...לא...שכחתי, יש לי תור לרופא שיניים". הלכנו לרופא שיניים. "כן, אדוני, לאיזו שעה התור שלך?" שאלה אותי המזכירה. הסתכלתי אחורה, וראיתי את המעקל בוחן אותי בעודו מרפרף ב"לאישה". "אין לי תור, אבל אני חייב להכנס לרופא" לחשתי לפקידה "מדובר במקרה חירום?" "אהה...כן...השן הזאת הורגת אותי...אם לא תכניסי אותי, אני אעקור אותה בעצמי". הפקידה הכניסה אותי למשרד, והמעקל כמובן נכנס אחרי. "תשמע" אמר לי הרופא, אחרי שהוא בדק את צילומי הרנטגן שלי "אני לא רואה שום דבר לא בסדר עם השן שלך. אם היא כל כך כואבת לך נאלץ לעקור אותה. פה גדול" נדתי בראשי בפחד לאות סירוב . "פה גדול הוא אמר!!!" צעק המעקל. פתחתי ת'פה, והרופא התחיל לעקור. "אופס...שכחתי לשים חומר הרדמה, מפוזר שכמותי..." צחקחק לו הרופא תוך כדי. אחרי שעבודות הבנייה בתוך הפה שלי נגמרו, ודממתי מעולף במשך כשעתיים, יצאנו לרחוב. "טוב...עכשיו הכל כבר סגור, עכשיו אתה חייב ללכת הבייתה!" הודיע המעקל. עכשיו באמת הייתי צריך ללכת לאנשהו. לעבודה, למשמרת הלילה שלי. לפני שהספקתי להגיד משהו שמעתי קול מוכר מאחורי "דארקספיריט, סוכה בלייט בלייט סוכה". זה היה המפקד שלי בצבא, בוריס, שחזה שלא יצא ממני כלום ואני אגמור ברחוב מהר מאד. "מי זה החבר שלך, סוכה סוכה בלייט בלייט?" הוא שאל אותי "זה...אף אחד...הוא רק מעקל דברים" "אז צדקתי סוכה בלייט!" שמח בוריס "אתה באמת אפס! ידעתי כל הזמן!" "לא, אני לא אפס, הנה בדיוק עכשיו אני הולך לעבודה" עניתי לו, ומיהרנו להתרחק ממנו. "תגיד" שאל אותי המעקל "למה הצגת אותי בתור מעקל?" "אתה לא המעקל?" "לא" "אז מה אתה?" "סתם סוטה מין" "אהה, סוטה מין" נשמתי לרווחה "אז למה לא אמרת קודם, הייתי נותן לך להכנס". ניפרדנו כידידים (טוב...אולי יותר מידידים), והמשכתי לעבודה. הדרך מהאוטובוס למשרד שלי עוברת דרך איזור הבורסה ליהלומים, שכידוע בשעות הלילה, הופכת להיות הבורסה לזונות. אחת כזאת ניגשה אלי. "אתה רוצה לעשות קצת שמח?" היא שאלה אותי "לא, לא תודה...אני ממהר לעבודה", ואז פתאום עלה לי רעיון. אני יכול לתת לה לעשות את העבודה שלי, ואז אני אוכל ללכת לישון. הבעייה הייתה להעביר אותה דרך השומר של הכניסה, שהתעקש לרשום כל אחד שנכנס לבניין בשעות הלילה.  "אתה לא חייב לרשום אותה, נכון?" אמרתי לו "זאת דודה שלי...היא באה להעביר איתי את המשמרת" "זאת? זאת דודה שלך?" הוא שאל, ובחן את חצאית העור, וחזיית השפיצים של "דודתי". "כן...זאת דודה שלי...תגידי לו ת'שם שלך, דודה" "סקסי-אס" אמרה הזונה. "זאת דודה שלי...סקסי-אס" הצגתי אותה, ועלינו למשרד.  "טוב, אז מה אתה רוצה?" שאלה אותי סקסי אס "מציצה? דוגי סטייל? פרפר? סקסי-אס עושה הכל!" "כן...כל זה נשמע נורא נחמד גברת אס...אבל חשבתי יותר בכיוון שאת תעני פה בצ'אט על שאלות, ואני אשן קצת". נרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה "הכל הולך בסדר?" שאלתי אותה "כן" היא השיבה "היה לי פה לקוח שלא הצליח להתחבר, אז סינכרנתי לו את הכתובת אייפי שלו עם הכתובת אייפי של האתר, שלחתי לו את החיבור החלופי לשרת, והעלתי את כתובת האייפי שלו לדאטאבייס" "כן..." עניתי תוך כדי שאני נרדם שוב "תמשיכי ככה, כתובות אייפי, זה טוב, זה טוב...".

בבוקר מצא אותי הבוס נוחר, ואת הזונה מקלידה בהתלהבות עם הישבן. "זונה במשרד...זה בטח פסילה שנייה, נכון?" שאלתי את הבוס והוא ענה לי במבט זועם. מיהרנו להסתלק משם. בחוץ שוב נתקלתי במפקד שלי, בוריס. הוא הביט בי ובזונה וצחקחק. "אז ככה אתה משתעשע?" הוא שאל בלעג "לא!" ענתה סקסי-אס "אנחנו חברים לעבודה" "בזה אתה עובד...לזה הדרדרת סוכה בלייט? להיות סוכה בלייט? אפילו אני לא דמיינתי שתגיע כל כך נמוך" "לא, לא, זה לא מה שאתה חושב...ובכלל, יש לי עבודה אחרת...אני...אני מוכר פרחים...תבוא ביום שבת ותראה!"

חזרתי לשכן מלמעלה. "אתה חייב לקבל אותי לעבודה!" התחננתי בפניו. "אבל אמרת שאתה אלרגי" הוא היסס "אני אתגבר על זה...קצת התעטשויות, קצת פריחה, ויהיה בסדר" "אני לא מוכן לקחת שום סיכון! אם אתה רוצה לעבוד אצלי אתה תיקח כדורים נגד אלרגיה" "בסדר" הסכמתי.

ביום שבת, לפני המשמרת, השכן הביא לי קופסת כדורים. נטלתי כדור "אני מוכן" הודעתי "קח עוד אחד, רק בשביל להיות בטוחים" ביקש השכן. לקחתי "תביא את הפרחים!" "נו, עוד כדור...בשבילי" לקחתי עוד אחד "ועוד אחד בשביל אמא" לקחתי עוד אחד "ועוד אחד בשביל אבא...ובשביל סבתא...וסבא...ודודה...". לקחתי עוד שבע "פה גדול!" הוא אמר ורוקן לתוכי את כל החבילה. הכל התחיל להתסתובב. הרגשתי פתאום צורך לחקות בבון שרוקד בלט, ומנסה להפטר מלטאה שנכנסה לו לטחול. התחלתי לרקוד מסביב לאחת המכוניות, מרחתי את ישבני על החלון הקדמי, הקאתי לתוכה, והתעלפתי. רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, שמעתי את הנהג אומר "סוכה בלייט...עובד בזנות בשביל לממן את הסמים שלו...אם רק הייתי יודע..."

עד הטירוף הבא...

מי היה מאמין שמאז הפוסט הזה חלפו כבר שנתיים. דומה כי רק אתמול הגעתי לבקו"ם וקיבלתי קיטבג מלא בזבל צה"לי לא שימושי. כה הרבה השתנה מאז. אז שבוע שעבר הגעתי לבקו"ם, עם תיק מלא בזבל צה"לי לא שימושי מיועד להחזרה. זה כלל את המדים (פחות כמה כפתורים...ושרוול של אחת החולצות שאבדו בפעילות מבצעית...הרבה דברים מוזרים עלולים לקרות לך כשאתה מתפשט תוך כדי קפיצה למעלית), את הנעליים, המעיל והמגבת הצבאית (שאיבדתי מהר מאד, והייתי חייב להחליף בדבר הכי דומה שמצאתי בביתי: חלוק ורדרד עם כתובית מצנצנת "באהבה פשושון").

באוטובוס לתל השומר קלטתי אישה נועצת מבטים חשדניים בקיטבג שלי "זה בסדר" הרגעתי אותה "אני פשוט מנסה לחסוך בעליות הקבורה, ולהביא את סבא לבית קברות באופן עצמאי". "אהה..." נחה דעתה של האישה, ומיד היא לחצה על כפתור "העצור", וכשהאוטובוס לא עצר היא דחסה את העצמה דרך החלון, והתגלגלה היישר לתוך הכביש המהיר.

אם לשפוט מאיך שהבקו"ם נראה אפשר להגיע למסקנה שמשרתים בו החיילים הכי מפגרים בצבא (ויחסית לצה"ל מדובר בהישג נאה). בפינת העישון כתוב "פינת עישון", מעל המאפרה יש שלט "כאן מאפרים...זאת אומרת לא כאן, יותר למטה", מעל השלט הנ"ל כתוב "זה שלט שמסביר איפה מאפרים". חסר רק שהם יכתבו על הקיר "זה קיר", על החלון "זה לא קיר", ועל המדרכה "למרות שזה נראה כמו קיר זה לא, אז אל תנסה להשען עליו". הם חושבים שאנחנו כל כך מפגרים, שעל המראה שליד אשנב הקבלה הם כתבו "זאת מראה, לא אשנב קבלה. האדם שאתה רואה בפנים זה אתה. אנא פנה לחלון הסמוך". באמת תהיתי מדוע הפקיד באשנב קבלה לבוש על אזרחי...

ניגשתי לאשנב הצמוד וצעקתי פנימה "אהלן! אני משתחרר! תאחל לי בהצלחה!". הפקיד הביט עלי באדישות ופלט "אהה, ואני אתמול סיימתי סודוקו בינוני כמעט בכוחות עצמי, אבל אתה לא רואה אותי מטריד זרים עם זה!" "אני על סף חיים חדשים ומרגשים!" "ואני על סף לניילן לך את הפנים!" (זאת קללה של פקידים) "לך תזדכה על הקיטבג, ותחזור אלי".

זה המקום לציין את שיטת השבילים המהוללת של תל השומר. על מנת להקל על משתחררים מוגבלים שכמותי הם סימלו כל מסלול בצבע אחר. המסלול המוביל לאפסנאות נצבע בכחול, המסלול המוביל לקצין המיון נצבע בירוק וכו'. אלא שהמסלול הירוק הופך באופן פתאומי לסגול, הסגול מתפצל לאדום וצהוב, הצהוב נשפך בצורה ספירלית חזרה לתוך הירוק, והתוצאה של כל שיטת המסלולים הזאת היא שאתה דורך לעצמך על הרגל.

הזדכיתי על הקיטבג וחזרתי לפקיד הרגיש. הוא כבר החזיק בידו את תעודת השחרור שלי. "זהו" הוא אמר בקול שבור "אני לא אראה אותך עוד! אני לא יודע אם אני אוכל לעמוד בזה" הוא יבב

 "אתה באמת מתכוון לזה?" שאלתי, נפעם כולי. "כשהחליפו את האריזה של גבינת עמק התרגשתי יותר". נטלתי את התעודה והתחלתי להתרחק ממנו, "אל תיקח את זה קשה. זאת באמת הייתה אריזה מיוחדת. לשמירת טריות ארוכה ומשופרת!". רגע לפני שיצאתי משערי תל השומר בפעם האחרונה בחיי ראיתי מסלול המוביל לשירותי משתחררים (מסלול חום, משום מה). עכשיו כשאנחנו כבר לא חלק מהמערכת, אנחנו כבר לא ראויים לחלוק איתם את אותם שירותים. כי הכתובות על דלתות השירותים כמו "אחי, קח את הזמן, הפז"ם דופק" הן כנראה בגדר מידע מסווג. מחקתי את הת' מהשלט. "שירותי משחררים" נראה לי הרבה יותר משעשע J

בדרך חזרה הבייתה לחולון, עברתי על פני שיירה עצומה של אתיופים. בלי להגזים, זה נראה היה כאילו אלו היו חצי מהעולים ב"מבצע שלמה" שאיבדו את הדרך במדבר, והגיעו רק עכשיו. אבל אז הבנתי שהם בטח באו להלוויה של האישה, שנרצחה ע"י בעלה בסכין ופטיש. אני זוכר שכל מה שיכולתי לחשוב הוא, איזה לא יוצלח צריך להיות הבן אדם שלא יכול לרצוח את אשתו עם פטיש בלבד. בעיתון היה כתוב שהיא הייתה בהריון בחודש תשיעי, ואם לשבעיה. זה די מסביר את המניע לרצח, לא? אני בטוח שהמילים האחרונות של הבעל לפני שהוא הניף את ערכת כלי העבודה שלו היו "לא עוד..."

הפוסט הזה מסיים את קטגוריית "חוויות מהמחלקה הסגורה", ופותח קטגורייה חדשה "אזרחות למתחילים", שבה אני אתאר בכל פוסט איך אני נכשל כל פעם מחדש לעשות משהו עם החיים שלי.

לשנה האזרחית החדשה כאזרחים!

עד הטירוף הבא...

הכל החל שלשום כשהכספומט של בנק הפועלים הוציא לי 50 ש"ח קרוע. כשגיליתי את זה, כבר ישבתי בבאר בדיזנגוף עם אחד החברים שלי מהבסיס, והגיעה עת התשלום. דחפנו את השטר הקרוע בתוך ערמת השטרות האחרים ומיהרנו להמלט מהמקום. לא הספקנו להגיע רחוק לפני שהמלצרית הגמדה ששירתה אותנו השיגה אותנו בריצה פראית, תוך כדי שהיא מבצעת גלגולים באוויר מעל עוברים ושבים. התברר שהיא עובדת כמלצרית רק בשביל לממן את שהותו של החכם הסיני הזקן והמהגר הבלתי חוקי שהיא כולאת במרתף ביתה בשביל שילמד אותה להשתמש בריח הפה שלה למטרות ציד. "אין לנו מושג על מה את מדברת" אמרתי לה "הבנתי" היא ענתה והתחילה ללעוס בצל מקושט בשיני שום. "באמת שזה לא שלנו!" ניסיתי שוב. "אני מאמינה לכם" היא ענתה, הוציאה מסינרה כוס, הראתה לנו שכתוב עליה "זיעת בואש", ולגמה אותה בבת אחת. "אני אומר לך שיש לך טעות!" "שים לב..." היא קטעה אותי ונשפה למעלה. להקת ציפורים התרסקה על הכביש בצורת וי. בשלב הזה החלטנו שצריך לעשות את הדבר הנכון והמוסרי ולהחליף לה את השטר הקרוע באחד אחר. מיד חיוך מקסים השתלט על פניה, והיא אמרה "תודה שאכלתם אצלנו. נהניתם? ספרו לחברים שלכם. לא נהניתם? תזכרו שיש לי עוד חלב פילים משנת 1764, שאני לא אהסס להשתמש בו..." ואז היא הלכה לגרד את הציפורים מהכביש בשביל המנות שיוגשו מחר.

ככה שהבעייה עדיין לא נפתרה. השטר עדיין היה בידינו. "צריך להפטר מזה..." אמרתי "מהגופות?" שאל חבר שלי, שבשלב הזה של הערב כבר היה מעט מסטול. "איזו גופות?" "אה, נכון, התבלבלתי עם שבוע שעבר..." "מה עשית שבוע שעבר?" "אני לא יכול להגיד לך, כי עוד לא השוותי גרסאות, אבל תהייה בטוח שזה לא הייתה תאונת פגע וברח...או יותר נכון, פגע ומרח...על פני ארבעה רחובות...שלושה דורות של אותה משפחה...".

נכנסנו לבית מרקחת סמוך וחיפשנו אחרי משהו לקנות. מכיוון שהרוב דרש מרשם רופא, נאלצתי ללכת על חבילת קונדומים. ניגשתי אל הרוקח ושילמתי על החבילה בשטר המקופל של החמישים. "אתם ביחד?" הוא שאל אותי ואת חבר שלי, בעודו מיישר את השטר. "אני והוא היינו ביחד כל הערב! אני לא יודע שום דבר על שום מוח מרוח בחנייה של הבית שלי!" צעק חבר שלי במפתיע. "מצטער" אמר הרוקח "אני לא יכול לקבל את השטר הזה" הסתכלתי על הזוג הקשיש שעמד מאחורי, וסימנתי לרוקח להתקרב אלי. הוא התכופף מעל הדלפק "תראה" לחשתי לתוך אוזנו "אני...זאת אומרת...כאילו, אני בתקופת הייחום שלי...ואני צריך את זה הערב...אז אתה יכול להתחשב בנו?". הוא קירב את שפתיו לתוך אוזני, וצעק "לא! אבל אם אתה כל כך צריך את זה, אני יכול לעשות אותך!" הזוג מאחרינו מיהר להמלט "בואי, ברוריה" מלמל הבעל "תרופה

לאי ספיקת דם למוח זה לא כזה חשוב...". שלפתי את השטר מתוך אצבעותיו של הרוקח, וברחתי ברברס, בשביל לא להפנות אליו חלקים רגישים.

הייתי צריך מקום שבו זה לא יראה חשוד להביא את השטר מגולגל. נכנסתי לסופר בדיזנגוף סנטר, ופניתי לקופאית הראשית. היא הייתה רוסיה גדולה ומאופרת בכבדות. "כן בקשה, איך עוזרת אני לך?" היא שאלה אותי. רכנתי לכיוונה ולחשתי לה "את קופאית ראשית, נכון? זאת אומרת...יש לך כוח....כלומר, אם אני אשחד אותך זה יעזור לי איכשהו, נכון?" "מה?" היא צעקה "אני לא מבינה מה אתה מדברת!". "את יכולה להביא לי את הסט של הסירים, שמקבלים אם אוספים מספיק מדבקות, גם אם אין לי מספיק מדבקות...אם את מבינה למה אני מתכוון...", ובזאת העברתי לה את השטר, מגולגל בתוך ידי. "אני לא מבינה מה אתה אומרת, אדוני, עכשיו, תסלח לי, יש לי אזעקת חירום מקופה 4 שם יש זקנה שמנסה לשלם חשבון של 217 ש"ח במטבעות של חמש אגורות..."

התחנה הבאה שלנו הייתה פינת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג. שם עמד גבר בשנות ה-50 לחייו, לבוש במעיל מרופט וג'ינס קרוע והחזיק שלט "שלום, אני גר ברחוב, אב לשבעה, חולה סרטן, סובל בעיות לא פתורות עם אבא, ועם חלום ילדות לסחוט מיץ לימונים במו ידי. כל תרומה תתקבל בברכה"

"יש לך עודף מחמישים?" שאלתי אותו "כמה אתה רוצה?" "ארבעים". הוא שלף שני שטרות של עשרים והתכוון לתת לי אותם, כשלפתע שם לב לפגם בשטר שנתתי לו. "אתה מנסה לעבוד על חולה סרטן, אב לחמישה?" "זה לא שבעה?" "אתה עכשיו תתחיל לי להתפס לפרטים? גם החלום ילדות שלי זה בכלל לסחוט מיץ פטל, אבל מיץ לימונים יוצר יותר הזדהות...יש לך גם על זה מה להגיד?" "תגיד, איזה סרטן יש לך?" שאלתי "סרטן מעיים..." "נו, זה קטלני...לי יש עוד את כל החיים לחיות עם השטר הקרוע הזה... אתה לא יכול לגלות קצת התחשבות?". הוא חטף ממני את שני שטרות העשרים, ואז בדיוק כשהוא עמד להשתמש נגדי בתאי המעיים הבלתי מבוקרים החדשים שלו, הצלחתי להמלט. חברי דידה בעקבותי. השטר הקרוע עדיין היה בידינו.

היינו כבר צריכים לחזור לבסיס לטובת משמרת הלילה שלנו. בדרך שמענו מישהי קוראת לעברנו במבטא רוסי כבד. "היי, בובים, רוצים להשתעשע קצת?" הסתובבנו ומולינו ניצבה זונה כבת עשרים וחמש. "לא תודה" אמר חברי, והזונה עמדה ללכת לנסות את מזלה במקום אחר, כשעצרתי אותה "רגע, כמה עולה אצלך...השירות?" היא הסתובבה "חמש מאות ש"ח" היא השיבה "מה את מוכנה לעשות בשביל חמישים ש"ח?" היא חשבה על זה לרגע "אני אתן לך להכניס לי אצבע לפופיק..." "אצבע זה אצבע, או שזה...את יודעת...זה האצבע?" ניסיתי לבדוק למה בדיוק היא מתכוונת "אצבע זה זה" היא השיבה, וכיוונה לעברי אצבע משולשת "כן, אבל מה שעשית עכשיו זה אצבע, או שזה את יודעת...אצבע..." בדקתי אותה שוב..."אצבע!" היא צעקה "אצבע!", ואז לקחה לי את האצבע (את האצבע...לא את האצבע) והכניסה אותה לתוך הפופיק שלה "יופי, נהנת? עכשיו תשלם!".  הבאתי לה את השטר הקרוע. "מה זה הדבר הזה?" היא זעמה "אתה רוצה שהבן שלי אלושה יטפל בך?" "הבן שלך? בן כמה הוא, שבע?". מתוך הצללים יצא בריון ענק, שעל שריריו קועקעו קורבנותיו ברגעיהם האחרונים. "היה שווה להכנס להריון מאבא מכה, הא?" שאלה הזונה וצחקה צחוק מרושע. זינקנו על מכונית חולפת ונמלטנו מהמקום.

למחרת בבוקר החלטתי ללכת לסניף שבו השטר יצא. הייתי בטוח שהם יעשו את הדבר הנכון, ויחליפו לי אותו. כי אני הרי רואה פרסומות. להיות ראשון זה מחייב. שלחו אותי לדבר עם המנהל. "אני מצטער, לקוח יקר שחשוב לנו יותר מכל, אבל אין לנו שום דרך לבדוק שהשטר הקרוע יצא דווקא אצלנו" "אז רגע, שאני אבין, לא רק שאתם מוציאים שטרות קרועים, אתם גם קוראים לי שקרן?" "לא רק זה, לפי דעתנו אתה גם פדופיל, ומתחזה לבנים אבודים של נשים זקנות ועשירות, מפתח בהן תקוות שוא, ואז בורח עם כל רכושן. יאללה, תחפף מפה לקוח אהוב ונערץ, שאני רואה בו כמעט בן" ואז הוא קרא לשומרים שלו, שבאהדה, במסירות ומכל הלב בעטו אותי החוצה.

אז זה כל הסיפור. הפסדתי שוב. החיים המסריחים 700 : DARKSPIRIT 0. אבל הפעם זה לא יכול להגמר כך. בנק הפועלים לא יכול לגנוב מלקוחותיו בצורה כל כך ישירה ולצפות לצאת מזה נקי. לפחות שיעשה את זה בדרך הרגילה. דרך העמלות המטורפות, שגורמות לי להרגיש  מטומטם ומרומה, אבל לפחות לא שדוד. ולמטומטם ומרומה אני כבר רגיל...אני לא יכול  להתרגל עכשיו לתחושות חדשות. וכאן אתם נכנסים לתמונה. אתם מוזמנים להציע לי דרכים בהן אפשר להחזיר אלי את החמישים ש"ח  שהבנק חייב לי.

עד כאן להפעם.

ועד הטירוף הבא...