רשימותיו של מטורף

אפשר לזהות עד כמה מדינה מתקדמת לפי הרמה הטכנולוגית של השירותים בשדה התעופה שלה. בטרמינל של מדריד, לדוגמא, הכל אוטומטי. הדלתות נפתחות לקראתך, המים באסלה יורדים כשאתה מסיים, הברזים מופעלים ברגע שאתה מתקרב אליהם והנייר יוצא מהמתקן, אחרי שהברז נסגר. כאילו אתה עושה להם טובה שאתה בכלל משתין. במקסיקו המצב הרבה פחות טוב. השירותים אמנם בסדר, אבל מוטלת עליך הרבה יותר אחריות. אתה צריך להוריד את המים לבד, לגלות לבד איך מפעילים את הברז, ולחכות שעות מתחת למתקן הייבוש, שגם אחרי שהוא יאדה לך את העור עדיין היידים שלך לא יהיו יבשות לגמרי.

אבל המצב הכי טוב, הוא כמובן בקובה, שם הקדמה הטכנולוגית עוברת אפילו את זו של ספרד. שם הכל כך מתקדם, שהשירותים באים אליך. מה שאומר שהם כל כך מוצפים, שאתה מוצא את עצמך עומד בתוך שלולית שתן באמצע ביקורת הדרכונים.

נזכרתי בזה השבוע, כשהייתי בשירותים בתחנה המרכזית בירושלים, שהם בערך ברמה של השירותים בקובה, רק  שאצלנו במקום כתובות כמו "ויוה פידל" ו"לפידל יש יותר ארוך מלבוש", יש כתובות כמו "ארז ביטון בולע המון, הנה הטלפון...".

 "אז אתה בא למסיבה של אביטל?" שאל אותי, דניאל, חבר שלי. "זאת שהייתה איתנו בכיתה? היא השאירה לי הודעה על משהו כזה בפלאפון...נראה לי שאני אוותר..." עניתי. "למה?" "אני לא בקשר עם רוב הכיתה...זה יהיה מביך...אני לא אדע איזה בנות אני אמור לנשק, איזה לחבק, איזה רק ללחוץ את היד...יש כאלה שפעם נישקתי, ואני לא יודע אם פג התוקף של הידידות שלי איתן, זה מאד מסובך..." "אני באותה רמת קשר איתם כמוך. אז תלך אחרי ותעשה בדיוק כמוני." "זה דווקא רעיון לא רע. אתה כאילו תהייה כלב הנחייה שלי" "משהו כזה...".

נכנסנו לבית של אביטל, והיא ישר קפצה על דניאל בנשיקות. נישקתי אותה גם אני. אחריה הייתה אחת בשם נוגה. דניאל חיבק אותה ואני אחריו, רק שהיא הסתירה לי לרגע את דניאל ולא ראיתי מה הוא עשה עם קרן, הבאה בתור. היא התקרבה אלי בקצב מסחרר. "פססטטט...." לחשתי לדניאל "חיבוק או נשיקה?" "ליטפתי אותה". ליטוף? מי מלטף?! החלטתי ללכת על נשיקה. רק שכשהתחלתי לקרב את פני אליה בשביל לנשק אותה, לא הצלחנו להסכים על מי ינשק איזה צד, ולבסוף התפשרנו על חיבוק. אחרי זה הלכתי והתיישבתי ליד דניאל. "יעקב!!" שמעתי מישהי קוראת בשמי, וראיתי את רעות, עוד אחת מהשכבה, מתקרבת אלי. "אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע" היא הכריזה, ונישקה אותי. "אני כבר באה" היא אמרה, והלכה לקחת קורסון. "לא ידעתי שאתם כל כך קרובים" אמר לי דניאל "גם אני לא...היא ישבה לידי בשיעורי מתמטיקה...אהבנו לפתור אסימפטוטות ביחד...על מה אני אדבר איתה עכשיו כשאין לי יותר את האסימפטוטות". רעות חזרה עם קורסון, והתיישבה עלי. מסתבר שאנחנו ביחסי ישיבה עכשיו, הדרגה הכי גבוהה שידידות יכולה להגיע אליה. "יש לי כל כך הרבה לספר לך..."היא אמרה בעודה מפוררת עלי את הקורסון. בדיוק כשבאתי לבקש ממנה לקום כדי שגם אני אוכל לקחת קורסון. הגיעה חברה שלה, ורעות פינתה לה את אחת מברכיי, כדי שגם היא תוכל להתיישב. "סליחה, מה את עושה?" לא הבנתי "מה, אני נותנת לה לשבת..." "אבל אני לא מכיר אותה" "זה בסדר, היא איתי" "אז בגלל שהיא חברה שלך, אני עכשיו צריך לתת גם לה לשבת? אני מצטער, זכות הישיבה היא אישית ולא ניתנת להעברה" "לא צריך" היא ענתה, וקמה ממני בכעס.

יום אחרי זה נסעתי להסתכל על דירה בירושלים, אליה אני מתכוון עוד מעט לעבור. "נעים מאד" אמר לי בעל הדירה "ארז ביטון" "ארז ביטון? למה השם הזה נשמע לי מוכר? איפה היית בצבא?" "זה לא משם...נראה לי שאני יודע מאיפה אתה מכיר אותי..." "אהה, נכון, אתה ארז ביטון שבולע המון! קראתי עליך על הדלת של השירותים. נעים מאד, אני יעקב" "נעים מאד" "אז אתה כתבת את זה? תמיד חשבתי שזה אנשים כותבים על אנשים אחרים...לא ידעתי שמישהו כותב את זה על עצמו" "תשמע, זה לא משהו שאני מתבייש בו...אני באמת בולע המון" "וואלה, טוב אז בוא נעשה סיור בדירה". התחלנו לעבור בין

החדרים. "אז כמה זה המון?" שאלתי בסקרנות "חצי ליטר? ליטר? איפה עובר הגבול בין 'הרבה' ל'המון'". הטלפון שלו צלצל, והוא ענה "כן, שלום...נכון, זה ארז ביטון שבולע המון. אני אבדוק ביומן מתי אני יכול לקבל אותך, ואני אחזור אליך" "לוח זמנים עמוס?" שאלתי "אין לך מושג...מאז שהתחלתי עם מסע הפרסום שלי, כל הזמן באים אנשים." "בטח פדיחות כשהם פוגשים את אלו שבאו לראות את הדירה" "יש כאלה שבאים גם לזה וגם לזה. אתה יודע, בשביל לחסוך זמן. הם גם מחפשים דירה, וגם שמעו שאני בולע המון, ככה שזה מסתדר יופי" "כן, אני צריך רק דירה" "זה בסדר, במילא יש לי פגישה עכשיו". הוא הוביל אותי לחדר האחרון במסדרון, שם כבר חיכה גבר שעיר. "מצטער שנאלצת לחכות" אמר ארז לגבר וירד על ארבע. "אגב" פנה אלי "זה החדר שלך. אתה יכול לעשות סיבוב בינתיים". "אני לא רוצה להפריע לכם. בדיוק נזכרתי שיש לי תור אצל מגדת עתידות. אני צריך לנסוע בחזרה לתל אביב, ואני רוצה לדעת איפה יהיו הכי הרבה פקקים." התחלתי לצאת מהדירה, וארז רץ בעקבותיי. "אז אתה לוקח את הדירה?" "לא, לא נראה לי..." "אבל סמכתי עליך...חכה תראה מה אני אעשה לך!"

בלית ברירה נאלצתי לפרסם מודעה שאני מחפש דירה. יום אחרי זה מישהו התקשר. עניתי. "הלו" "הלו, זה בקשר למודעה...זה עדיין רלוונטי?" "כן, בטח" "אז אתה מוזמן אלי...". הגעתי אליו לדירה. "אז זאת הדירה?" שאלתי "זה נכון מה שכתוב במודעה?" הוא שאל אותי "שאני מחפש דירה? כן, אחרת למה שאני אהייה פה" "אתה באמת יכול להכניס לפה ארבעה זרגים?" "אני מעדיף לחשוב שאני מסוגל להכניס לפחות שישה...אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לי פה גדול...הא?!" "זה מה שכתבת במודעה, על הדלת בתחנה המרכזית..." 'זה ארז ביטון!' חשבתי בכעס, ומיהרתי לביתו. "ארז ביטון שבולע המון!" קראתי אל החלון שלו. הוא יצא למרפסת. "כן יעקב, שממלא את פיו בזרגים לרוב, אפילו ארבעה זה טוב" "אז זה באמת אתה שכתבת את זה בשירותים בתחנה המרכזית" "ובכל שירותים אחרים בעיר..." "איך עשית את זה, זה תמיד עניין אותי...ישבת בשירותים עם המכנסיים מופשלות, וחיפשת בפלאפון את הטלפון שלי בשביל לרשום במודעה?...ואם מישהו היה מתקשר? היית עונה? זה די לא היגייני...ומי הולך לשירותים עם טוש??". ארז התכוון לענות לי, אבל בדיוק התחילה אצלו הפגישה של שתיים עשרה וחצי, והוא השאיר אותי לבד.

"אז אתה בא למסיבה של אלמוג?" שאל דניאל באותו ערב. "הבחורה הכי שמנה בשכבה שלנו? אני בכלל לא מכיר אותה..." "אתה יודע שהיא רזתה איזה שלושים קילו..." "אז מה זה אומר, שהיא שוקלת עכשיו רק תשעים ושבע? אני בטוח שזה עושה אותה מאד מבוקשת" "היא יכולה לעזור לך עם הבעייה שלך...אבא שלה זכה עכשיו במכרז על שיפוץ השירותים בירושלים...אתה יכול לבקש ממנו שיצבע מחדש את הדלתות" "זה דווקא לא רעיון רע...אני בא!"

בערב התקשרתי לארז. "ארז ביטון שבולע המון מדבר" הוא ענה לי "כן ארז, זה יעקב...שממלא פיו זרגים לרוב...אם אתה יכול בבקשה תהייה יותר ספציפי במודעות שפירסמת. אתמול הגיע אלי מישהו ממטולה בשביל לקבל את השירות שפרסמת שאני מספק. לא היה נעים להחזיר אותו בידיים ריקות, אז הבאתי לו עציץ של אמא שלי. אם אתה יכול, בבקשה תשנה את זה לזרגים מהמרכז. ובאחת המודעות כתבת את השם שלי לא נכון...אנשים חושבים שקוראים לי יהורם...מילא שחושבים שאני ממלא את הפה שלי זרגים...אבל יהורם?". ארז גילה הבנה והבטיח לעשות כמיטב יכולתו. "אהה...ועוד משהו, אם אתה יכול, תוריד את מה שכתבת בשירותים של הנכים...זה הורג אותי לסרב לאנשים בכיסא גלגלים"

הגעתי עם דניאל למסיבה של אלמוג. "אלמוג מאמי, כל כך התגעגעתי" אמרתי לה וחיבקתי אותה בחום. "וואו, לא ידעתי שאתה כל כך אוהב אותי...זאת הדיאטה, נכון?" "לא רק, אבל את באמת נראית נפלא. כמה סנטרים נשארו לך, ארבעה מתוך שמונה? צ'יק צ'אק זה נעלם. תבואי אלי אחרי זה, אני צריך לדבר איתך על משהו...".

מאוחר יותר באותו הערב, היא התקרבה אלי, וראיתי שהיא באה לשבת עלי. מיד קמתי ופיניתי לה את המקום. "מה אתה עושה?" היא לא הבינה "חשבתי שעברנו ליחסי ישיבה..." עניתי בתמימות "כן, וזה מה שעמדתי לעשות, למה קמת?" "אני צריך לשבת עליך." "למה? אני הבת" "אבל זה הולך לפי משקל גוף. אני יותר קל, אז אני צריך לשבת עלייך" "לא, הבת תמיד יושבת על הבן" "לא, זה לא הוגן, את תמעכי אותי". התחלנו לריב מי ישב על מי, ובטעות העפתי אותה על השולחן של הכיבודים. אלמוג נבלעה בתוך ערימה של בורקסים, ולא יצאה מתוכה עד סוף הערב. נראה לי שהידידות שלנו ירדה שלב. אולי בגלל זה עכשיו בכל שירותי ירושלים הג'ינגל המושמע בשירותים הוא "כן, זהו יעקב, הוא בולע זרגים לרוב, והנה הכתובת שלו כדי שתוכלו להכיר מקרוב...".

עד הטירוף הבא...

כמו שהבטחתי, החלק השני של עלילות המשפחה שלי בצפת. ואם תעיזו לא להגיב לו, כמו שעשיתם עם החלק הראשון, אני אאלץ לנקוט באמצעים דרסטים ולפרסם את "צפת – חלק ג'", ואף אחד לא היה רוצה להגיע לזה, נכון?

תקציר פרקים קודמים: החלק הראשון קצר מספיק.

יום שבת

יום שבת עבר בשקט יחסי. אני אוהב לבלות את השבתות והחגים בחברת משפחתי הדתייה בגלל שאיתם כל פעולה הכי פשוטה והכי משעממת הופכת לאירוע מרגש ומלא אקשן. כל הדלקת אור בשירותים, כל הצצה לפלאפון לראות אם יש הודעות חדשות הופכות להיות מבצע צבאי מתוכנן היטב. אני צריך להיות דרוך, ערני, חד אבחנה. לפקוח עיניים, להקשיב לקול צעדים מתקרב, כי כל צעד עלול להיות אחד מדודיי, שבא לתפוס אותי מרתיח מים לתה צמחים. אווו כמה מרגשים הם חיי הסכנה.

בכל אופן, ישבנו בחדר, והשתעממנו למוות. בנוסף היה חם מאד, ואסור היה להדליק את המזגן. תכננתי "ליפול" על השלט של המזגן, ובטעות לכוון אותו ל-23 מעלות ולעוצמה מקסימלית, אבל דודי הקדים אותי עם הצעת דרך התמודדות מעשית עם הבעייה "הבא כולנו נתפלל לבורא עולם, שידליק לנו את המזגן" "בורא עולם יכול להדליק את המזגן בשבת?" שאלתי "אתה מפקפק ביכולתו של בורא עולם?" נחרד דודי, וילדיו ישר התחילו לפרק את הקירות של החדר בשביל הסקילה "חס וחלילה" מיהרתי להכחיש, והילדים ירדו מהקירות מאוכזבים.

התאספנו במעגל, ונתנו לדודי להנחות אותנו "עכשיו כולם לעצום עיניים ולשקוע בתפילה עמוקה להפעלת המזגן...מאד חשוב הקטע הזה של העצימת עיניים". עשינו כדבריו, ושמענו אותו אומר "כן! כן! אני מרגיש את ידו של הקדוש ברוך הוא נשלחת למזגן ו..." הצצתי, וראיתי את דודי לוחץ על כפתור ההפעלה של המזגן "מדליקה אותו!" הוא הכריז וזינק חזרה למעגל. כולם פקחו את העיניים "מדהים!" צעקה דודתי "יש לי רעיון מעולה!" קפץ בן דודי הקטן "הבא נודה לאלוקינו בהקרבת קורבן!" "לעולם לא אתן שתקריבו את בני היחיד!" צעקה אימי בתגובה "לא חשבנו על זה אפילו" "אז תתחילו..." הציעה אימי.

אט אט השבת יצאה לה, וכולם כבר חזרו מבית הכנסת מלבד בן דודי הגדול, ואני נשלחתי להחזיר אותו. לבשתי את תחפושת הדתי שלי (כלומר כיפה) ופניתי לבית הכנסת. בדרך לבית כנסת הגיח לעברי זרם גדול של דתיים, שעשו את דרכם בחזרה מהתפילה. אז התגלה בפני המשחק הגדול של צאת השבת: להגיד לכמה שיותר אנשים "שבוע טוב". בהתחלה הייתי קצת נבוך מזה שזרים מברכים אותי ב"שבוע טוב" ומכריחים אותי ללחוץ להם את היד, אבל אז קלטתי את הפרינציפ, ונכנסתי לזה בכל הכוח. הייתי חם. ידי לא נחו לרגע, ומאות "שבוע טוב" התגלגלו מבין שפתיי. "כמה שבוע טוב עשית?" שאלתי את הדתי שלידי "שבוע חלש" הוא הודה "רק ארבעים ושלוש" "מוהההה" צחקתי בנצחון "שש מאות ושלוש עשרה!" ואז השחלתי את ידי לתוך היד שהוגשה לו וגנבתי לו את ה"שבוע טוב". "נבלה" הוא צעק "עשית לי 'סיקול שבוע'. לא אראה את פני יותר ברחוב לעולם!" הוא בכה, ונמלט לביתו. הגעתי לבית הכנסת. האנשים שנשארו בפנים היו בעיצומן של ההרקדות לקראת השבוע החדש. 'ריקודים' יהיה תאור מוגזם של מה שהם עשו, שהיה יותר דומה ל'הליכה במעגלים והחזקת ידיים מזיעות'. תהיתי אם הדתיים הללו, שדעתם לגבי יחסים בין שני אנשים מאותו מין ידועה לכל, מבינים שאם הם היו עושים את הריקודים שלהם בשניים, זה היה מזכיר מאד סלואו. זיהיתי את בן דודי במעגל ההולכים בסיבובים, וניגשתי אליו. "שבוע טוב" הוא אמר והגיש לי את ידו. נו, מה אכפת לי, עוד "שבוע טוב" לאוסף. לחצתי לו את היד. לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא גרר אותי לתוך מעגל.. הוא החזיק לי את יד שמאל בחוזקה כדי שאני לא אוכל להשתחרר, וגם יד ימין נפלה בשבי ידו של דתי לא מזוהה. "אני אליקים" אמר הלא מזוהה "אנחנו הולכים כל כך לבלות יחד". כך המשכנו להתהלך במעגלים לצליליו של השיר החסידי המפורסם "איי איי איי". לפתע הרגשתי איך אני נמשך לאחור (ואיך אליקים נמשך אלי, אבל זה סיפור אחר). נפלתי מחוץ למעגל לרגליו של דתי נוסף כבן 40. הוא קירב את פניו המזוקנים לפני, ולחש בטון מאיים: "תקשיב, ותקשיב טוב! אני מחזיק לאליקים ת'יד בריקודים האלה כבר עשרים שנה, ואני לא אתן לאיזה פרחח שאפילו לא מסוגל לגדל פיאות לקחת לי אותו עכשיו!". "שבוע טוב!" הכרזתי והושטתי את ידי. הוא ניסה להתנגד, אבל הפיתוי היה גדול מדי "שבוע טוב..." הוא פלט בכניעה ונתן לי את ידו. את היד השנייה הבאתי לאליקים, והריקוד נמשך בשלום.

לבסוף כולם התפזרו, באופן מפתיע בדיוק כשהדתי עם הכסא גלגלים רצה להצטרף, וביקש מהששאר שידחפו את הכיסא שלו במעגלים. שמתי לב שאליקים עדיין לא עוזב לי את היד.  "זהו, נגמר אליקים, תשחרר ת'יד!" פקדתי עליו. הוא חשב על זה רגע. "אהממ...לא...".

"מי זה?" שאלה אימי כשחזרנו למלון "זה אליקים...הוא ואני...אנחנו מחזיקים ידיים" "לא דיברתי אליך, דיברתי אל אליקים, אבל זה נחמד שאתה סופסוף קולט דברים, שאני הבנתי כבר כשהיית בגיל שלוש. מזל שכבר הזמנתי לך תור לשינוי מין. תמיד רציתי בת..."

זהו. נגמר. בשעה טובה. ברוך השם. בלי עין הרע.

וואו, התעייפתי...אתם יודעים זה קשה לכתוב ביד אחת? אליקים, תלחץ אנטר...אנחנו שולחים את הפוסט הזה...

עד הטירוף הבא...

כולנו זוכרים איזו הצלחה מסחררת היה הטיול המשפחתי שלי לטבריה. ובכן, בתחקיר שנעשה בעקבות הטיול ההוא (כמו אחרי המלחמה דרשנו לבדוק איך נתנו לזוועה הזאת להמשך יותר מיום אחד, ומי הפקיר את הצפון בצורה כל כך מזעזעת. רק שבניגוד לאלה שאחראים על המלחמה, אמא שלי דרשה שיתנו לה לקחת את האחריות על המחדל, ולהתפטר מתפקידה כאמא, אבל הרשויות מכריחות אותה להמשיך להחזיק אותי...) עלו שלוש מסקנות עיקריות: האחת, כדאי להפסיק להציג את הטיולים המשפחתיים שלנו כטיולים שנתיים של כיתה ב', בשביל לזכות בהנחות בכניסה לשמורות הטבע. בחברה להגנת הטבע לא אוהבים את זה, והם ממש לא קונים את זה שדוד שלי הוא בן 7, ורק בגלל שהוא נרדם באמבטייה לפני הטיול הוא נראה מקומט כמו זקן בן שישים. הם גם לא כל כך מאמינים לדודתי ואימי, כשהן נכנסות לתוך חולצה אחת וטוענות שבגלל שהן תאומות סיאמיות הן צריכות לשלם רק על כרטיס אחד.

המסקנה השנייה שעלתה מהתחקיר היא שאתה יכול לגנוב בערך הכל מהחדר שלך במלון, חוץ את החדרנית, שכשהיא בתוך מזוודה היא קצת יותר מרעישה מהמגבות, ועלולה להגדיל את הסיכוי להיתפס.

והמסקנה השלישית וזו שמביאה אותנו לפוסט הנוכחי: עדיף לצאת לטיולים משפחתיים מלארוחות משפחתיות כי בטיולים אפשר לשים מוזיקה ואז לא חייבים לדבר.

לכן, שנה אחרי זה, נסענו לצפון שוב. הפעם לצפת. בדרך אספנו טרמפיסט. הוא קצת הטריד אותי. בעיקר בגלל שכששאלנו אותו לאן הוא צריך, התשובה שלו הייתה "לא אכפת לי לאן, העיקר שיהיו שם ילדים קטנים". "מעולה!" השיבה אמא שלי בשמחה "אנחנו נוסעים לסופר. יש שם גן ילדים ממול". הטרמפיסט נראה מאוכזב "ילדים בני 5 כאילו? בגיל הזה הם כבר מתחילים קצת להתנגד, אבל שיהיה" "להתנגד למה?" שאלתי בדאגה "אל תטריד את האורח שלנו!" קטעה אותי אמי, ומיהרה להתנצל "אני מצטערת על החוצפה שלו. אתה יודע איך זה עם ילדים" "עוד לא, אבל אני אדע" השיב הזר. הגענו לסופר. הטרמפיסט זינק לתוך השיחים שליד גן הילדים. "הוא לא נראה לך קצת חשוד?" שאלתי את אמא "בכלל לא. הנה, הוא רק מציע סוכריה לילד הקטן שמשחק שם בחול...וגורר אותו בשיערות לתוך השיחים...אתה יודע כמה פעמים עשו לך את זה כשהיית קטן? אתה יודע כמה כסף חסכתי ככה על תספורות?" נכנסו לסופר. כשיצאנו כבר חיכו לנו דודה שלי ומשפחתה, כלומר בעלה ושלושת ילדיהם. "אני מקווה שקניתם את הכי זול שאפשר" אמרה דודה שלי, שידועה בחיבתה הרבה לחסכנות. "כמובן! רוקנו את מחלקת המבצעים של הסופר" הכריזה אימי בגאווה, ומנתה את המוצרים שבשקית "גבינה צהובה, שתוקפה פג עוד במלחמה הראשונה" אמרה והוציאה שקיק עם גרגרים ירוקים "מלחמת לבנון הראשונה?" שאלה דודה שלי "לא. מלחמת העולם הראשונה. והנה לך פסטרמה מהבשר האיכותי של הקופאית, שבטעות דחפה את האצבע למכונת הפריסה, מים מינרלים היישר מהמעיינות הנובעים של אגן הניקוז של הביוב של בת ים וקורנפלקס שהמוכרים בסופר לא בטוחים מה הוא מכיל: דגנים טעימים, או רעל מסוכן נגד חיות טורפות". "מצוין" שמחה דודתי "הטיול הזה הוא כמו המלחמה. עד שלושה ילדים מתים זה בגדר הפסד נסבל" "את יודעת שיש פה מישהו מפחיד שמחלק סוכריות לילדים ו..." עיניה של דודה שלי נדלקו והיא פלטה "סוכריות בחינם???" "כן אבל..." "אביחי!" היא קראה בשמו של בן דודי הקטן (שם בדוי כמובן...השם האמיתי...נשכח) "לך אל הדוד ההוא ותבקש ממנו סוכריות" "אבל דודה, את לא מבינה..." "שתוק! אביחי לך, ואל תחזור בלי סוכריה!". אביחי הלך וחזר אחרי שעתיים מוכה ומדמם. "אמא, זה היה נורא...הוא שלח אלי ידיים ונגע..." "מרגש! איפה הסוכריות?" הוא שלח יד רועדת אל מכנסיו הקרועים, שלף משם סוכריית טופי מצ'וקמקת והשליך אותה לכיוונה של דודתי, שהוציאה אותה מתוך העטיפה ולעסה אותה בהנאה. "סוכרייה בחינם, וגם עטיפה וכל זה במחיר הסמלי של הבריאות הנפשית והגופנית של בני הקטן" היא צהלה, והגישה את העטיפה לאביחי "קח, תעצור עם זה את הדם. שלא תגיד שאני לא דואגת לך". המשכנו לצפת, והגענו לשם שעתיים לפני כניסת השבת. צפת היא עיר מליאת קדושה. ורוחניות.ופסיכים. כנראה בגלל שהחמצן לא טורח להגיע כל כך גבוה.

כמובן שדודה שלי הזמינה לנו את הסוויטה הטובה בעיר. שחוץ מחדר אירוח שימשה גם כחדר אחסון של חלקי קטיושות שעלולים להתפוצץ בכל רגע. הסתובבנו בעיר כשעה, ועדיין לא מצאנו את החדר שלנו, שכן מיקומו היה סוד צבאי. בדרך פגשנו משפחה נחמדה שגם היא חיפשה את המלון שלה, שנקרא מלון רימונים, ושאלה אותנו אם אנחנו יודעים איפה הוא ממוקם. דווקא חלפנו על פני מלון רימונים חצי שעה קודם לכן. "אין לנו מושג" ענתה דודתי וחייכה בלבביות " אנחנו משפחת לוי (שם בדוי...השם האמיתי הוא רוסי וארוך) איך קוראים לכם?" "משפחת שרעבי" "היה נעים להכיר". חזרנו למלון רימונים ונרשמנו בתור משפחת שרעבי. כזכור דודתי ומשפחתה הם דתיים, וצפת היא כמו קניון אחד גדול בשבילהם. כל כך הרבה דברים לראות. כל כך הרבה מקוואות, קברי צדיקים, בתי כנסת, ישיבות. הם פשוט לא ידעו למה ללכת קודם. בן דודי לבש את הסנדלים החדשות שלו (אופניות נורא, קולקציית "מתנחל 2006". הולך נהדר עם גרביים וחולצה כתומה) ולקח אותי "לקרוע" את העיר. כלומר, לתפילת יום שישי. בהתחלה התבאסתי, אבל אז נזכרתי בקיומה של "עזרת נשים". עזרת נשים, כך חשבתי, זה כמו שירותי נשים עם חלון הצצה ענק. כמו עיתון "לאישה". הבנים לא מסתכלים, אז הבנות שנמצאות שם יכולות לעשות מה שהן רוצות. מה כבר יש להן לעשות שם בזמן שהגברים הורסים לאלוהים את האוזניים עם הזיופים שלהם? הן בטח מעסיקות את עצמן בלהתנשק. ובהאבקות בספרי קודש. הסטתי את הוילון והתחלחלתי. כולן שם היו בנות שבעים ומעלה. ועם זיפים. ושמלות ארוכות. בדיוק כמו אצל הגברים. מישהי הניחה בטעות יד על ברכה של השנייה, וכמעט הקאתי. ברחתי החוצה. בדרכי נתקלתי באחד הקצינים הדתיים מהמחלקה שלי, שהלך לבית הכנסת יחד עם אחותו. "תגיד" פניתי אליו "מה אנשים נורמלים עושים בעיר הזאת בימי שישי?" "מה זאת אומרת אנשים נורמלים?" הוא שאל בטון נעלב "אתה יודע, אנשים שהם לא משעממים, לא דתיים יענו..." שמתי לב שהעלבון לא נעלם מפניו ומיהרתי להוסיף "אל תדאג, אני בטוח שאתה מהדתיים המעניינים, עם כל המעשיות חז"ל וזה..." העלבון התחיל להתחלף בכעס, ומיהרתי לשנות נושא "אולי תקפיץ אותי לטבריה?" "שבת קודש!" הוא צעק "אז אולי אחותך תסכים?" אמרתי והוספתי בלחש "ואולי...אתה יודע...אני והיא נהיה לבד במכונית...מי יודע לאן זה יתגלגל...נכניס אותה לאווירת שבת, כמו שאומרים..." "אם הייתי יכול לכתוב, היה דופק לך עכשיו תלונה!" "מצוין, אז הנה עוד משהו שרציתי לעשות הרבה זמן..." ואז בעטתי בו וברחתי.

מחר, אם אף אחד לא יתלונן על הבלוג שלי, ויסגרו אותו באשמת פגיעה ברגשות הציבור אני אפרסם את צפת - חלק ב'...שלא תגידו שלא הזהרתי מראש...

עד  הטירוף הבא...(שהוא מחר! בצפת חלק ב'! לא עברנו על זה כבר?)