רשימותיו של מטורף

"זה התסריט הכי גרוע שקראתי אי פעם" אמר לי מני אפללו, הבמאי שאיתו אני עובד בבית הספר, והשליך על הרצפה את ערימת הדפים שהבאתי לו. "מה...למה אתה כל כך שונא אותו?" ניסיתי להבין "עזוב, זה אפילו לא שווה תגובה שלי" הוא סינן ביובש "אתה יודע מה, אתה לא שווה תגובה שלי. בושה שתלמיד שנה שנייה בכלל כותב דבר כזה" "אולי אפשר לעבוד עליו..." "מה לעבוד? מי יעבוד? אתה תעבוד?! מה אתה בכלל מסוגל לעשות? אתה ראית ברגמן? אתה ראית פאזוליני? מה אתה בכלל יודע? עזוב, אני אבקש שיביאו לי מישהו אחר...זה פשוט בזבוז הזמן שלי" "תן לי הזדמנות אחרונה...אני מבטיח, אני אביא משהו טוב!" "טוב, שיהיה...".

מני אפללו עזב את החדר. הרגשתי מוזר. הוא ממש התנשא עלי, החרא הקטן. אבל לא זה מה שהפריע לי. אני רגיל שמתנשאים עלי. אני בכלל לא מכיר יחס אחר. אלא שבדרך כלל אשכנזים מתנשאים עלי, והוא היה מזרחי. הוא אמור להיות מקופח. אי אפשר להיות גם מתנשא וגם מקופח.

עם כל הכבוד למני אפללו, היו לי צרות אחרות. הייתי צריך למצוא כבשה. גלינה, אחת משתי השותפות שלי, דרסה לפני שנתיים שתי כבשים של בדואי, ומאז רגשות אשמה כבדים אוכלים אותה – אז חשבתי שזה יהיה נחמד אם לכבוד ה-1 באפריל, היא תמצא רוח של כיבשה במיטה. אבל איפה, קיבינימט, מוצאים כבשה בירושלים?

נכנסתי למעלית. קומה מתחת לסם שפיגל נמצא ארגון צדקה לסובלים מפיגור שכלי, שנקרא שק"ל. המעלית נעצרה שם, ואבא ובנו המפגר הצטרפו אלי. "גם אתה מקבל כסף משק"ל?" שאל אותי האב, בעוד הבן שלו לועס לו את המרפק "אהמ...לא...אני לומד קומה מעל" עניתי "חבל" הוא העיר "אתה ממש מתבזבז". המשפט הזה הזכיר לי את מה שערסים אומרים לכוסיות במסיבות: 'עם איך שאת נראית את ממש מתבזבזת. היית יכולה להיות דוגמנית'. רק שפה, הוא התכוון ל: 'עם איך שאתה נראה אתה יכול להוציא הרבה כסף מהמדינה'".

הגעתי לדירה שאני שוכר בירושלים. הדר, השותפה השנייה, בדיוק עשתה בייביסיטר לילד של השכנים. "אני צריכה לצאת שנייה, אתה יכול לשמור עליו לחמש דקות?" היא ביקשה "בבקשה לא" ביקשתי "בנות תמיד נותנות לי לשמור על דברים לחמש דקות: תיקים, מעילים, ילדים. אני גרוע בזה. הוא יתחיל לבכות  לי, יברח לי...אני לא רוצה" "נו זה רק לרגע. הוא הילד הכי חמוד בעולם. הוא אף פעם לא בוכה. הוא אפילו עוד לא מדבר. וזה די מדהים, כי הוא בא ממשפחה נוראה. אבא שלו כל הזמן מכה את אמא שלו" "עוד לא מדבר, הא? הממ...מעניין...אוקיי, אני אשמור עליו". זה חלום ישן שלי, שאיזה תינוק יגיד את השם שלי בתור מילה ראשונה. זה תמיד 'אמא' או 'אבא', אף פעם לא 'יעקב'. אז כשנשארתי עם התינוק לבד, ישר התחלתי ללחוש 'יעקב' באוזנו, בתקווה שזה ישקע. כמובן שהתינוק, שמעולם לא השמיע הגה לפני זה, התחיל לצרוח בקולי קולות. "שה, שה" מלמלתי "שה, שקט תינוקי, יעקב, שה, שה , יעקב, הכל יהיה בסדר, די, די לבכות, שה, שה...י-ע-ק-ב" ניסיתי להרגיע אותו.

את הלילה העברתי בניסיון לכתוב משהו ראוי לאפללו, ולקראת הזריחה הצלחתי לשרבט משהו שהייתי די מרוצה ממנו. בבוקר הלכתי לבקר את אפללו בדירתו. השותף שלו, שבדיוק יצא מהבית, פתח לי את הדלת "מאמי!" הוא צעק לו "הגיעו בשבילך". מני יצא מהחדר השני "טוב, אני זזתי, פשושי" נפרד השותף ויצא. התיישבנו בסלון. "תגיד" אמרתי "השותף שלך הומו?" "כן, גם אני" ענה מני. "אהה...הבנתי...אתם זוג, כאילו" "לא, מה פתאום" "אבל אתם בטוח עושים דברים מדי פעם" "לא...אני אומר לך שאנחנו סתם שוכרים דירה ביחד. אתה סטרייט ושוכר דירה עם שותפות, נכון? אתה עושה איתן משהו?" "לא...אבל אצלכם זה אמור להיות שונה...שני הומואים שגרים ביחד ולא עושים כלום זה עם זה? יש דבר כזה? הומואים אפלטוניים? “ "אתה קולט שחארות כמוך תופסים מקומות בתעשייה שיכלו להיות של יוצרים מוכשרים מהמוצא שלי" "מהמוצא שלך? הבנתי...אז אתה גם מתנשא, וגם מקופח...מה אתה אוהב יותר?".

המשכנו לנסות לעבוד, כשלפתע קולות כרסום נשמעו מהחדר השני "תתעלם. זה בוריס, האוגר שלי ושל השותף שלי" אמר מני "יש לכם אוגר?" "כן, מה אתה כזה מתפלא? זאת חיית המחמד שלנו." "אתה לא יכול לגדל אוגר בתור חיית מחמד..." "למה לא?"  "כי אוגר זאת חיית המחמד היחידה שאתה לא יכול לגדל אם אתה לא בבית ספר יסודי...כלבים, חתולים, דגים, ציפורים הכל הולך. אבל אוגר אחרי בר מצווה? זה פשוט אסור חברתית" "יש לך בעייה עם בוריס?! זהו זה, עוף מפה! נמאס לי ממך!" "אבל..." "וקח איתך את התסריט המחורבן שלך...הוא עוד יותר גרוע מהקודם! לפעמים אני חושב שאתה על סף פיגור שכלי" "תגיד, אתה יודע במקרה איפה אני יכול להשיג כבשה?"

אפללו סילק אותי בזעם מדירתו. התהלכתי ברחובות ירושלים, וניסיתי להבין מאיפה אני יכול להקריץ כבשה. התיישבתי על הספסל לחשוב. לידי ישבה פיליפינית עם זקנה מרותקת לכסא גלגלים. "excuse me" פנתה אלי הפיליפינית "can watch her for a five minutes? I will be right back" "no...no…" התחננתי

 “girls always give me watch for them on things for five minutes…I am very bad at this”"

 "Please, sir". היא קראה לי "סר". אני אוהבים שקוראים לי "סר". לא יכולתי לסרב. הסכמתי. הפיליפינית התחילה להתרחק, וכעבור כמה מטרים התנפלו עליה שוטרי ההגירה ודחפו אותה לואן שחורה. הזקנה התחילה לחטוף פלאשבקים מהשואה ולבכות. "אושוויץ, אושוויץ" "שה" ניסיתי להרגיע אותה "שה, שה, אין אושוויץ, שה, שה, הכל יהיה בסדר". ואז שמתי לב לדבר מעניין...הבכי שלי נשמע קצת כמו...קול של כבשה...ואחרי הכל...הם בכל זאת הובלו כמו צאן לטבח...

גלינה, השותפה שלי, חזרה הבייתה אחרי 15 שעות עבודה, והתכוונה להתרסק על המיטה שלה, כשלפתע שמעה קול שהעלה בה נשכחות. "הן חזרו!" היא צרחה  "הכבשים חזרו! אני כל כך מצטערת!", ובזאת היא נמלטה בזעקות אימה מהבית. "אהה" נאנחתי, ועזרתי לניצולת השואה לצאת מהמיטה של גלינה "זה לא היה כיף כמו שחשבתי".

לאחר מכן נסעתי להפגנת היוצרים בתל אביב. אני בטוח ששמעתם, שהיוצרים נמצאים בשיאו של מאבק סוער על עתיד היצירה הישראלית. באתי מאורגן – הכנתי שלטים, צבעתי את הפנים וכו', אבל לדאבוני גיליתי שלא נותנים לי להיכנס למתחם ההפגנה. "אני לא ברשימה?" התפלאתי "איך יכול להיות שהגעתי למצב חברתי כל כך נמוך שאני לא מוזמן להפגנות?" "תראה, פשוט..." אמרה לי מארגנת ההפגנה "אנחנו פשוט לא חושבים שאתה יכול לתרום לנו במשהו...נפוצו שמועות שאתה סובל מפיגור שכלי כלשהו..." "אוקיי, אני יודע על מה את מדברת. זה אפללו הפיץ את השמועות האלה. וזה כי הוא מתנשא, למרות שהוא מזרחי, ומקופח, למרות שהוא הומו. ותקשיבי לעוד משהו מוזר, הוא גר עם עוד הומו, והם לא עושים כלום זה עם זה. זה סוטה. אנשים כאלה את צריכה להוציא מהמעגל שלך...". המארגנת ביקשה מהמאבטחים שירחיקו אותי מהאירוע.

יום אחרי זה ראיתי את אפללו יושב מדוכא במסדרונות בית הספר. "לא מאשרים לי את התקציב להפקת התסריט שכתבתי" הוא סיפר לי "החארות האשכנזים האלה". "אני יודע איפה אפשר להשיג תקציב..." עניתי לו.

"אז אתה יוצר סרטים שסובל מפיגור שכלי" אמר לי יו"ר עמותת שק"ל, כשהתייצבתי בפניו לקבל מענק תמיכה מהמדינה "כן. השבתי לו", וניסיתי לחשוב איך להשלים את המשפט באופן שהולם יוצר סרטים מפגר  "אני עושה סרט על תותים, ועל בלונים, ועל אקונומיקה" "מרשים מאד. ומה איתך?" הוא שאל את אפללו "גם אתה מפגר?" "לא...מה פתאום, רק הוא...אני מייצג את יוצאי..." "ספר לו על האוגר שלך" ביקשתי מאפללו "אוגר?" שאל היו"ר "אתה מגדל אוגר? הבנתי...אוקיי, המענק מאושר..."

כשחזרתי הבייתה הדר הודיעה לי שאני צריך שוב לעשות בייביסיטר לתינוק של השכנים. "לא שוב..כבר אמרתי לך..." "אבל אני צריכה ללכת לבקר את אימא שלו בבית חולים. משום מה התינוק התחיל להגיד את השם שלך...יעקב...יעקב...ובעלה חשב שהיא בוגדת בו, ופוצץ אותה במכות. היא בטיפול נמרץ עכשיו". התמלאתי שמחה "אז הוא אמר יעקב, הא?".  

הדר עזבה, והתינוק שוב התחיל לצרוח "יעקב יעקב יעקב"...האמת, מתחיל קצת להימאס...

עד הטירוף הבא....

לפני כמה ימים, כשהלכתי ברחובות ירושלים בדרכי לראיון עבודה אצל "תרמילי סטיב", עצר אותי גבר מזוקן לבוש בלבן. "יש לך כמה דקות?" הוא שאל אותי "אוי לא. אתה הולך לנסות למכור לי איזו שטות רוחנית, נכון? מה זה הפעם? יוגה? שיאצו? סיגל שחמון?" "קרוב. שחרור ליגאל עמיר" "אה, אתם מהועד למען דמוקרטיה, שמעתי עליכם" "כן. תחשוב אהבה. תחשוב הרמוניה. תחשוב להוציא רוצחי ראש ממשלה לחופשי." "אתה יודע, גם אני לא אהבתי את רבין, וחשבתי שהוא זייף אחושרמוטה בשיר השלום, אבל רוצח זה רוצח, לא?" "כן. אלא אם כן הוא רוצח ראש ממשלה שנבחר ע"י הרוב, ועושה משהו שלא בא לו בטוב. רואים שאתה לא מבין כלום בדמוקרטיה" "כן...טוב תראה, אני די ממהר..." "שתדע לך שרבין היה גם גזען" "וזה למה?" "כי הוא שר את השיר השלום, ולא את 'בטי בטי בם', של הזמר הטוב ביותר בעולם, אריאל זילבר...למה?! בגלל ההתנתקות?!" "טוב...אני צריך לזוז..." "חכה שנייה, קח לפחות סטיקר 'לשחרר את יגאל עמיר'" "לא תודה..." "נו, תתחבר לאני-הפנימי-העצמי-הרוחני שלך. קח סטיקר!" "טוב בסדר..."  לקחתי סטיקר, שמתי אותו בתיק שלי, ומיהרתי להסתלק

מי שירושלמי בטח מכיר את "תרמילי סטיב", או בקיצור "סטיב'ס". זאת חנות תרמילאות די כושלת שמנוהלת על ידי, איך לא, סטיב בכבודו ובעצמו. משרדו של סטיב, כמו גם חנותו, מוצף במוצרי סטיב, ובתמונות של סטיב ובסיסמאות כמו "הגשם מרטיב? מעיל של סטיב!" או "לא רוצה שהנעל תכאיב? נעל של סטיב!" או "אין מי שישכיב? בואי לסטיב!". ללא ספק יש לבחור בעיית אהבה עצמית קשה. הוא הזמין אותי להתיישב. "נתחיל בראיון" הוא אמר "מטרת הראיון היא לבדוק האם יש לך את המיומנויות המינימליות הדרושות לעבודה בסטיב'ס. מי היא הדמות הנערצת עליך?" "אהה...מנחם בגין, אני חושב" "אתה יכול לענות גם 'סטיב'" "אהמ...אוקיי...אז סטיב" "את מי אתה הכי אוהב בעולם" "אל תספר להם את זה, אבל את המשפחה שלי". סטיב נשען אחורה בכסאו ועצם את עיניו "נסה לענות 'סטיב'. רק תקשיב איך זה נשמע" "כן, בטח, סטיב" "תשובה טובה. איזו חיה אתה הכי אוהב" "כלב?" "לא" "סטיב?" "נכון! היית רוצה שסטיב יביא לך עכשיו חיבוק?" "אהה...כן?" "לא! לא! סטיב! התשובה היא סטיב! התשובה להכל בחיים זה סטיב!" "אהה, נכון, אז סטיב" "מצוין! יש לך כל מה שנדרש בשביל להצטרף לאימפריית סטיב! אני מעלה אותך לדרגת סטיב-מתחיל! התקבלת!" "התקבלתי? לא, לא אתה לא מבין. כל הרעיון של הבלוג הזה הוא שאני נכשל בכל מה שאני עושה. איך יכול להיות שהצלחתי?" "חכה קצת..." השיב סטיב בחיוך ממזרי והוסיף "סטיב..."

יצאתי החוצה. הייתי מת מרעב. קניתי דוריטוס ירוק בקיוסק, התיישבתי על המדרגות של הבניין ופתחתי את השקית.

"מה זה?!" שמעתי קול מזועזע מאחוריי. זה היה סטיב.

"מה...מה לא בסדר? אני אוכל חטיף שהוא לא סטיב?"

"לא...אתה אוכל חטיף ברחוב! מי אוכל לבד חטיף ברחוב? מה אתה מופרע?"

"ואם הייתי אוכל אותו בבית?"

"בבית מותר..."

"אז זה כל הבעייה? שאני אוכל אותו ברחוב? אנשים מקיימים היום יחסי מין ברחוב!"

"כן...אבל הם לא עושים את זה לבד..."

"ואם הייתי ילד?"

"לילדים מותר. מילא אם היית אוכל תפוצ'יפס בטעם טבעי. זה עוד איכשהו בסדר. אבל דוריטוס חמוץ חריף?! אני אצטרך לשקול ברצינות את ההעסקה שלך..."

לא הייתה לי ברירה. הייתי צריך למצוא ילד בשביל להנות מהחטיף שלי. התהלכתי לאורך רחוב יפו עד שראיתי ילד בן 7 הולך לבדו. "איך קוראים לך ילד?" שאלתי אותו "אמיר" הוא ענה. "אמיר...תראה מה יש לי פה" אמרתי ונפנפתי בשקית של הדוריטוס. "דוריטוס חמוץ חריף? לא תודה..." "נו, בוא תאכל קצת דוריטוס...בוא לאבא" "אני אבא שלו!" שמעתי צעקה מאחוריי, הסתובבתי ונתקעתי בפופיק של ג'באר בגובה שני מטר. "אתה מנסה לחטוף את הילד שלי?! ותחשוב טוב טוב מה התשובה הנכונה לשאלה הזאת!!" "אהה...סטיב?"

התחלתי להמלט. בכיכר ציון התערבבתי בתוך הפגנה אלימה נגד מתן חופשה ליגאל אמיר והצלחתי להפטר מהג'באר. בתוך כל ההמולה חטפתי שלט בראש, ופנס בעין. אחר כך תפסתי אוטובוס לתל אביב בכדי להספיק להפגש עם הדייט שלי, מורן, בבית קפה ברחוב רוטשילד. בדרך סטיב התקשר והודיע לי שהוא מפטר אותי.

"מה זה?" שאלה מורן בבית קפה כשראתה אותי חבול כולי "מה קרה לך?"

"פעילי שלום תקפו אותי...עזבי, סיפור ארוך. בואי נזמין משהו לאכול...אני מת מרעב" "לא, אנחנו עוברים בית קפה" "למה?" "השולחן הזה מלוכלך" "אז אפשר לבקש שינקו אותו" "לא, אנחנו עוברים!". עברנו לבית קפה אחר. "מה תרצו להזמין?" שאלה המלצרית "למה לא אמרת לי 'ערב טוב'" כעסה מורן "סליחה...ערב טוב..." "מאוחר מדי, אנחנו עוברים!". רצתי לכיוון בית הקפה הבא "מהר!" צעקתי "הדייט שלי עומדת להגיע! תסדרו פה קצת, תראו איך אתם נראים!" השולחנות נוקו, הוילונות יושרו, כל המלצרים נעמדו בשורה בכניסה וקיבלו את מורן בשירה כשהיא נכנסה. "וואו, איזה יופי פה...אנחנו עוברים!" "מה? למה? מה לא בסדר עכשיו?" "כי אני רואה שאין להם שולחן של שתיים אז הם ישימו אותנו בשולחן של ארבעה" "אז מה?" "ואז הם יקחו לנו את שתי המפיות האחרות, כאילו בשביל להדגיש שאין סיכוי שעוד מישהו יצטרף, ואנשים ישאלו אותנו אם אכפת לנו שהם יקחו כיסא, ואיזה מישהו שחוגג יום הולדת יבקש שנצלם אותו עם כל החברים שלו...אנחנו נהייה המנודים של המסעדה!" "אין דבר כזה המנודים של המסעדה!"

אחרי חיפושים מפרכים של שש שעות, בהן הבטן שלי התחילה לשיר שירים של הביטלס מהסוף להתחלה, ושמעו את פול מקרטני לוחש "ג'ון לנון מת לסטייק..." סוף סוף מצאה מורן מסעדה שאיכשהו עונה על הקרטריונים שלה.

הסתכלתי על התפריט ילדים. משום מה התחשק לי להזמין מנת הנקניקיות. "אני רוצה ספגטי ברוטב פטריות" הזמינה מורן. "ואני נקניקיות" הזמנתי אני. "אני מצטערת" אמרה המלצרית "רק ילדים מתחת לגיל 12 יכולים להזמין מהתפריט ילדים" "אז מבוגר לא יכול לאכול אצלכם נקניקיות?" "לא, אני מצטערת" "אם אתם לא נותנים לו נקניקיות, אנחנו עוב..." התחילה מורן להגיד "לא! לא עוברים!" קטעתי אותה "חכו פה, אני כבר חוזר!". יצאתי החוצה והבטתי מסביב. לא היה ילד באופק, חוץ מאמא שישבה עם עגלה על הספסל. הסברתי לה את המצב והיא הסכימה להלוות לי את תינוקה לחצי שעה. חזרתי לשולחן שלי ושל מורן. "זה האחיין שלי...אודם" הצגתי את התינוק למלצרית "הוא מאד רוצה להזמין נקניקיות". המלצרית בחנה אותו בחשדנות "הוא לא קצת קטן בשביל לאכול נקניקיות?" "לא, מה פתאום...הוא מאד מפותח לגילו...אה, ובתור המשקה שמגיע עם הארוחה הוא רוצה בירה...".

המנות הגיעו. הספגטי הונח מול מורן, וצלחת הנקניקיות מול אודם. בשלב הזה כבר הזלתי ריר מרוב רעב. לקחתי את המזלג, נעצתי באחת הנקניקיות והתכוונתי להכניס אותה לפה, כששמעתי קול מגיח מאחוריי "עצור אדוני!". זה היה בעל המסעדה "אני מצטער" הוא אמר "אבל הילד הזמין, ואני אאלץ להתעקש שהילד יאכל". הסתכלתי על אודם. הוא היה בן משהו כמו חודש. אין סיכוי שהוא יצליח להכניס את הנקניקיה לפה מבלי להחנק. הסתכלתי על מורן. היא הייתה שקועה במנה שלה, אבל ידעתי שאם אני אגיד משהו היא תתעקש לעבור. "פה גדול..." אמרתי לאודם והתחלתי לקרב אליו את המזלג... 

שבוע אחרי זה הייתי בדרכי לסם שפיגל, וראיתי את סטיב יוצא ממכוניתו לכיוון המשרד. "תשמע" הוא אמר לי במבוכה "אני מצטער איך שכל זה נגמר...אתה כועס?" "לא, מה פתאום.." "בטח שלא...אחרי הכל, איך אפשר לכעוס על סטיב". חיכיתי עד שהוא יכנס לבניין, והדבקתי על מכוניתו של הסטיקר שקיבלתי שבוע קודם לכן.

חבורה של פעילי שלום פצפיסטים התקרבה. "תראו" צעק אחד מהם "לחרא הזה יש על האוטו סטיקר של יגאל עמיר!"

פתחתי שקית של דוריטוס חמוץ חריף והבטתי בחדווה איך פעילי השלום מפרקים לסטיב את האוטו...

עד הטירוף הבא...

"אתה נראה טוב...יחסית..." החמיאה לי ידידתי העשירה מרמת אביב "אתה עושה כושר או משהו?"

"קרוב...אני מנסה דיאטה חדשה. זה נקרא 'להיות עני'. בינתיים הולך לי יופי. לא אכלתי כבר שבוע"

"שמעתי על זה משהו. זה גם מה שעושות הפליטות מדרפור. ככה הן נשארות רזות, ולא לובשות כמעט כלום...אני מוציאה הון תועפות על להשאר רזה ולא ללבוש כמעט כלום"

מחסור הכספים הזמני שאליו נקלעתי באמת גרם לי לעשות כמה פשרות כואבות, מלבד ארוחות צהריים שלא מורכבות מגרעינים לבנים, כמו הויתור על כבודי העצמי, וניצול העובדה שאני נראה צעיר לגילי. "אתה גבר או נער?" שאל אותי נהג האוטובוס לירושלים "מה אתה שואל בעצם?" שאלתי אותו בטון נעלב "האם כבר ידעתי מגעה של אישה? האם כבר טעמתי טעמה של אכזבה מרה? האם כבר חוויתי את כאב ההתפקחות?" "לא...האם להוציא כרטיס של גבר, או של תלמיד שעולה חצי" "אהה...אז תגיד...נער, בטח שנער...אתה לא רואה?".

הבעייה היא שאחרי שאתה מציג את עצמך כנער, אתה נקלע בעל-כורחך לשיחות שכבר לא כל כך רלוונטיות לגביך. "איזה בית ספר אתה?" שאלה אותי הנערה החמודה שלידה התיישבתי. הייתי צריך לחשוב מהר על שם הגיוני של תיכון בירושלים "תיכון פסח שני" אמרתי. "וואלה, אז אתה בטח את מלי צמח. היא בשכבה שלך" "בטח מכיר" "יופי אז תמסור לה שהיא זונה, ושאני יודעת שהיא רוצה את ה-מאי בויפרנד, אבל היא יכולה לנשק לי, כי אני ואביעד זה לנצח נצחים" "אני אמסור לה את זה...אבל רק שתדעי שנצח זה הרבה זמן...נגיד ביום הראשון תלכו לסרט...ויום אחרי זה למועדון...ובין לבין תתמזמזו קצת...אבל מה תעשו אחרי זה?" "אני ואביעד מושלמים זה לזה. אני חולה לו על התחת" היא הראתה לי תמונה שלו. הבטתי בה, והחזרתי לה אותה. "תמונה נחמדה...אבל היא מקדימה...אז אני לא ממש יכול להגיב על העניין של התחת"

בירושלים נפגשתי עם דניאל. "אני יוצא עם מישהי חדשה" הוא סיפר לי. "וואלה? יופי, אני שמח שהצלחת להתגבר על ענת. איך קוראים לה?" "טליה רובינשטיין! היא נהדרת!" "טליה רובינשטיין...למה השם הזה נשמע לי מוכר? אני חושב שראיתי אותה פעם באיזו תוכנית בוקר...אני רק לא זוכר באיזה הקשר..." "אולי בגלל שהיא התחרתה לפני שנתיים בתחרות 'היפה והשמנה'" "זהו! נזכרתי! הם אירחו את המתמודדות בפינת הבישול...אגב, היא זכתה?" "לא...אבל עכשיו היא מתמודדת בתחרות חדשה: 'היפה, השמנה, הגיבנת והשעירה'" "אז אתה יוצא עם טוענת לכתר בתחרות יופי...סחטיין עליך" "אני ממש רוצה שתפגוש אותה...אולי תבוא איתנו לתחרות בבנייני האומה מחר?""כן, בטח...למה לא?".

בנסיעה לירושלים ביום למחרת התיישבתי ליד מישהי אחרת. "היי, אני מלי צמח" היא הציגה את עצמה "את זונה...אני לא זוכר את ההמשך..." "בטח הגר הפקצה אמרה לך להגיד את זה! אתה יכול למסור לה שלא אכפת לי מהאביעד המסכן שלה! יש לי בעייה אמיתית עכשיו! יש לי בגרות על היחידה השנייה בתנ"ך!" "אני לא אכלתי כבר שבועיים וחצי..." "יא מושפע, אתה לא מקשיב? אני לא יודעת מי אמר למי!" "אני חי על מקקים ועל שמן שרוף שאני מצליח ללקק מדוכני נקניקיות  כשהבעלים לא שמים לב..." מלי עברה מקום אחרי ששיעממתי אותה ובמקומה התיישבה מישהי אחרת. "קיבלתי היום צו ראשון!" היא סיפרה בהתלהבות "מזל טוב!" "אני מה זה מתרגשת! זה צבא! זה הולך לשנות לי את כל החיים! איפה אתה הולך לשרת?". אם כבר אז כבר. "בגולני...בחטיבה המיוחדת של גולני...בפיקוד של החטיבה המיוחדת של גולני...יאפ, אני הולך לנקנק הרבה ערבים" "אני דווקא בונה על זה שישימו אותי בקרייה" "לכי,לכי, יא משתמטת...אולי כבר תתחנתי עם דוד שלך וזהו? אגב, אם את מגיעה לבניין חיל האוויר, אז הקומקום הטוב נמצא בקומה הרביעית..."

הגעתי לירושלים ונפגשתי עם דניאל וחברתו בבית קפה לפני התחרות. "מה המשאלה הכי גדולה שלך?" תרגל דניאל עם חברתו את השאלות הצפויות לעלות בתחרות "שלום עולמי, ושיעשו לחמניה עם חמישה המבורגרים במקדונלס" ענתה טליה וקרצה לי "מה לעשות...צריך לשמור על הגזרה" "כן" הסכמתי איתה "אני מניח שבתחרויות האלה זה ההפך מבתחרות יופי רגילה...את צריכה לשמור על עצמך מספיק גדולה..."

נסענו לבנייני האומה ואני ודניאל התיישבנו בקהל לצפות בתחרות. לקראת הסוף הוכרזו הזוכות, וטליה הגיעה רק למקום הרביעי. "בטח זה מבאס לדעת שיש גיבנות, שמנות ושעירות שהן עדיין יותר יפות ממך" אמרתי לדניאל.

חזרתי לתל אביב. "כרטיס תלמיד?" שאל אותי הנהג. ת'אמת די נמאס לי שכולם מסווגים אותי כילד. ההשפלה הזאת לא שווה את ההנחה. "לא, מבוגר". דניאל התקשר וסיפר לי בהתלהבות שפסלו את שלושת המועמדות שעקפו את חברתו. "על מה פסלו אותן?" "הן רימו! אחת זייפה גיבנת, השנייה בלעה סמים מצמיחי שערות...קיצר, אתה יודע מה זה אומר? חברה שלי היא הזוכה בתחרות 'היפה, השמנה, הגיבנת והשעירה!" "וואו, אתה יוצא עם מלכת יופי. אני ממש שמח בשבילך, אחי".

נדחסתי לחלקו האחורי של האוטובוס ומצאתי מקום ישיבה ליד גבר בשנות ה-50 לחייו. נרדמתי. התעוררתי למרגש מגע מוזר. הסתכלתי למטה וראיתי שידיו של הגבר מטיילות מתחת לבגדים שלי. "מה זה?! מה אתה עושה?!" צעקתי בבהלה "די! תפסיק עם זה מיד! קצת יותר שמאלה! אמרתי מספיק!" האוטובוס הגיע לתל אביב, וסוטה המין מיהר להמלט. ניגשתי לתחנת המשטרה והגשתי תלונה.

אחרי זה חזרתי הבייתה. דניאל חיכה לי בפתח הדירה "טליה נפרדה ממני" הוא סיפר לי בעצב. "מה? למה?" "אתה יודע איך זה עם דוגמניות...איך שהן נהיות מלכות יופי, הן ישר זורקות את החבר הקודם שלהן..." "אל תתבאס" "אני לא" השיב הוא, ולבש משקפי שמש כהות "נרשמתי לשפוט בתחרות 'היפה

והעיוורת' – תחרות היופי של העיוורים. אנחנו שופטים בעזרת מישוש"

בבוקר למחרת צלצלו מתחנת המשטרה וביקשו שאגיע לזהות את התוקף שלי. הגעתי למסדר זיהוי, והכרתי אותו כשלישי משמאל. "כל הכבוד, בחור צעיר! עזרת לנו לתפוס את אחד מעברייני המין המסוכנים ביותר של השנים האחרונות!" שיבח אותי הבלש. "שמח שיכולתי לעזור" "הפדופיל הזה אנס כעשרים בנות, וזה רק בשנה האחרונה!"

פדופיל?! מי שתקף אותי היה פדופיל?! קיבינימט, כמה פעמים אני יכול לחזור על עצמי?? אני כבר לא ילד!!!

עד הטירוף הבא..

נ.ב.

הנה עשר הוכחות שאני באמת כבר לא ילד