נמאס לי מהחוסר שינה בלילה.

נמאס לי מהחלומות האלה.

נמאס לי מהסיוטים.

נמאס לי לקום עצבנית.

נמאס לי לחשוב.

נמאס לי להילחם על מה שמגיע לי.

נמאס לי להילחם עם אנשים.

נמאס לי להרגיש חרא חברה.

נמאס לי לריב עם אמא ואבא.

נמאס לי לריב עם האחים שלי.

נמאס לי לריב עם חברות שלי.

נמאס לי לבכות.

נמאס לי מהבי"ס.

נמאס לי לפחד.

נמאס לי מהמורים בבי"ס.

נמאס לי להיות מבולבלת.

נמאס לי להרגיש לבד.

נמאס לי מהמחשב הזה.

נמאס לי שאין לי רכב משלי.

נמאס לי שאנשים שאני אוהבת רחוקים.

נמאס לי להרגיש חרא בנאדם.

או בקיצור נמאס לי מעצמי או ממי שאני.

פוסט מאוד אופטימי אני חייבת להודות אבל זה מה יש..

עכשיו קמתי משינה וזה מה שהרגשתי בערך שישנתי מלאאא (בציניות) וחלמתי חלום מדהיםםםם (בציניות.)

שיהיה שבוע טוב ושיום שני יעבור בטוב. אני פוחדתתתתת

אף פעם לא חשבתי שגעגוע הוא רגש כ"כ חזק.

הוא בא ומפתיע דווקא ברגעים שאני צריכה להיות הכי חזקה אבל לא.

הוא בא וגורם להרגיש לבד, לחפש מישהו שיבין, מישהו שאני צריכה ופשוט אין.

לפעמים מחפשת את החיבוק שאני כ"כ צריכה. מחפשת ופשוט לא מוצאת כי זה רחוק.

רוצה להתקשר ולשתף אבל בשביל לעשות את זה אני עוברת מלחמה עם עצמי אם כדאי בכלל.

מתוך התחשבות כי אני יודעת שאת עסוקה. ויש לך עוד דברים בחיים חוץ ממני.

וכשאני כבר עושה את זה אז אני אוכלת את עצמי וזה כואב.

אף אחד לא מצליח להבין אותי כי אני בעצמי לא מבינה את עצמי. הגיוני..

עד שאני חושבת שהחלומות והסיוטים עוברים הם באים להגיד שהם פה והולכים להישאר להרבה זמן.

הם נעלמים ואני בטוחה שזה נגמר וטוב לי. אני ישנה טוב בלילה יותר משלוש שעות-חלום!

אחרי שבוע של שקט הם חוזרים וכמו שאומרים - ובגדול!!

אבל אני אצליח להילחם נגדם. אני חייבת להיות חזקה.. זה חייב להיגמר באיזשהו שלב

אני מקווה רק שזה לא יגמור אותי לפני.

אבל אני לא לבד נכון? למרות שקשה לי עם הכל בערך אני לא לבד.

אני יודעת שאת פה בשבילי ואין דבר שאני מעריכה כמו את זה אז למה בכל זאת קשה לי לעשות את זה.

כשאני כבר משתפת זה רק אחרי שאני כבר מתפוצצת וכבר לא יכולה להחזיק את זה יותר.. שאני מרגישה שעוד שניה אני אתפוצץ או אשתגע.

אני משתדלת באמת, אני לא לבד.