מתעטש ומשתעל. הפה שלי יבש. הראש שלי כואב בכל שיעול. אני מעשן סיגריות ברכבת, ויש לי יום-יום-סם. הכל נראה תפל וחוזר על עצמו. אם זה היה סרט בטלוויזיה, כבר מזמן הייתי מעביר ערוץ. אבל אלה החיים, ואי אפשר להעביר אפילו חמש שניות קדימה. כל יום זוחל מהמיטה אל המיטה, באמצע מבקר בטלוויזיה, במחשב, בחצר עם הסיגריות, ובטיולים של רבע שעה עם הכלב הטיפש שלי, שאם לא היה נושך את השכנה המפגרת שלי, היה יכול להסתובב חופשי ולחסוך לי 15 דקות של מוות ביום. אני מת-חי, זומבי, עיניים פתוחות ובתוכן שום דבר, מחשבות ריקות מתוכן שמתפוגגות לתוך השיעמום הכללי, המפוהק, שמתפשט עם כל צעד, שהולך ונהיה כבד עם כל ארוחה, של גופי בביתי.

מקלחות הן לא עניין יום יומי. פשוט, הזמן לא קיים מבחינתי, ואני לא זוכר אם התקלחתי אתמול, או היום, או אי-פעם. אני יודע שכשאהובתי באה אני מתקלח. אני יודע שאם אני יוצא, מקלחת היא עניין רצוי. לפעמים אני שוכח. לא קרה שום דבר. הייאוש נהיה נוח כשכולם סביבך כבויים. מהסתכלות על עצמי כמודל המועדף עליי, ניתן היה לחשוב שהעולם כבר מת מזמן. אולי באמת הזמן לא קיים, במישור הפילוסופי העמוק. אולי כל תחושת הזמן היא מזוייפת, וההוכחה: הנה העלמתי אותה. אני לא מאמין שכבר ערב. רק קמתי מהשינה. עכשיו אראה עוד טלוויזיה עד שגופי יקרוס ואלך לישון במיטה. שוב אדליק את מאוורר התקרה ואכבה את האור ואתכרבל בשמיכה ואחלום על חיים אחרים, שהיו בעבר, שיהיו בעתיד, ואולי אף הווה אלטרנטיבי לעצמי. הכל מייאש. אפילו בגיטרה, כל השירים יוצאים מזייפים יותר מהרגיל. ושירים לא מזייפים. אנשים מזייפים. אני מזייף. עניין של זמן עד שאתחיל לזייף אורגזמות...