זוכר את המתים. בכיתה ב' הבייביסיטר שלי, בתאונת אופנוע חרישית. בכיתה ה' סבתא, בהתקף לב. הסיפורים של אבא על סבא, והיומן שלו שהתגלה ברומניה, מתקופת השואה. רבין בכיתה ז'. סבא בתשעים ושבע, לא זוכר באיזו כיתה. בטח ט'. זוכר את הפיגוע הכפול בצומת בית-ליד. פיגועים בעפולה, בחדרה, בתל-אביב, בירושלים, בבאר-שבע, בחיפה, בנתניה, במחסומים. עכשיו גם בסיני. זוכר את הטלוויזיה והרדיו שמשדרים זוועות בלי הפסקה. זוכר מחשבות נוראות. זוכר התאוששות מפתיעה.

זוכר פחדנות, זוכר תבוסתנות, זוכר ויתור. זוכר שלא רציתי ללמוד, התעקשתי לא להיות חלש, גם המחיר של ויתור על כל פתיחת ספר כדי שלא יגידו שאני לא יכול - רק לא רוצה. זוכר שלא עישנתי סיגריה אחת עד כיתה י'. ומאז עד י"ב - שלוש סיגריות. זוכר שלא נגעתי בסמים עד הצבא. זוכר שלא אהבתי, זוכר שלא רציתי, זוכר שלא הסכמתי.

זוכר מדורות ל"ג בעומר כיתתיות, זוכר את כל הבחורות. זוכר את הילדות היפה עד גיל חמש, זוכר מאז רק התדרדרות הדרגתית. זוכר את העבודה בהרצליה. זוכר את הטיולים השנתיים. זוכר את מצלמת הוידאו שהסריטה. את אבא מגלה לי מי הוא, את אמא מדחיקה ונעלמת, את עצמי קרוע ביניהם. זוכר את הרגע בו אמרתי לעצמי שאין משמעות. שאין חרטות. שאין עכבות. זוכר את התקופה שהסדקים התגלו במערכת השקרים העצמיים. זוכר את הלבד. זוכר שמשם באתי, ושלשם אני הולך. בינתיים נהנה מהביחד.

יש עוד המון שאיני זוכר מפאת העייפות, בשביל זה ניתנו לנו 22 אותיות באל"ף-בי"ת. 20 TO GO.